רבינו יונה על משלי כב

פרק כב

פסוק א

נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב. הנה הזכיר בשני המקראות של מעלה כי אין החכמה והגבורה מועילין כנגד הגזרה ועתה הזכיר מגרעת ענין העושר וכאילו אמר אין צ"ל כי אין העושר מועיל להציל בעליו מן הגזירה כי היא השפלה במעלות. כי החכמה יתרון וכח בנפש והגבורה יתרון וכח בגוף ומעלת העושר הנה הוא חוץ ממנו ולא הגיע אליה לא בכחו ולא בשכלו כאשר יזכיר במקרא הבא אחר זה. וכן מצינו שהזכיר הכתוב מעלת העושר אחרי החכמה והגבורה כי היא למטה מהגבורה שנ' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ (ירמ׳ ט׳ כ״ב). וביאור הענין נבחר שם מעושר רב כי השם הטוב יועיל לכל דבר מעוֹשר רב כי העושר לא יציל בעליו מן הגזרה ולא יועיל הון ביום עברה. ואם העושר ינחיל כבוד השם הטוב יגדל ממנו ויותר יביטו אל בעליו בעין ההדור. מכסף ומזהב חן טוב. הזכיר יתרון השם על עושר רב ויתרון החן על הכסף והזהב. כל אחד הזכיר אצל הדומה לו כי בעל עושר רב יצא לו שם כי עושר רב יקרא בעל הנחלות והעיירות אשר עשרו גלוי לכל העם כאשר הוזכר בדברי חז"ל עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות (ב"ב קמ"ה ע"ב) על כן אמר כי השם הטוב נבחר משם העושר ובעל הכסף והזהב אין עשרו גלוי לכל וכן בעל החן יתכן שאין לו שם:

פסוק ב

עשיר ורש נפגשו וגו'. לא הגיע העושר לעשיר בכחו ושכלו ולא העוני לעני בשפלות ידיו וחסרון שכלו כי שניהם נפגשו שחזר הגלגל ופגשם מקרה העושר והריש. על כן אין ראוי שיתהלל ויתפאר העשיר מן הרש. "עשה כלם השם" אל תתע בנפשך לאמר כי אחרי שהעושר והריש מקרה ופגישה מסבת הגלגל כי לא גור השי"ת על העושר והריש. לא כן הדבר כי עושה כולם השם והסבות כולם מעשה השם יתברך הם ובידו למנוע הסבה ולהגיע הסבה:

פסוק ג

ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עכרו ונענשו. הנה הזכיר כי לא תציל החכמה ולא הגבורה מן הגזרה אף כי העושר שהיא מעלה שפלה מהם והיא מקרה ופגישה שנפגש בה העשיר כמו שנפגש בה העני בעניו. ועתה יאמר כי רווח והצלה תעמוד מן החכמה יותר מן הגבורה והעושר כי אע"פ שלא תציל החכמה ואין חכמה לנגד השם. אולם החכמה תשמר בעליה שלא יענש בעת צרה כי ישמור נפשו שלא ידחוק את השעה כמו שאול כל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו (עירובין י"ג) וזה ביאור ענין ערום ראה רעה ונסתר. ופתיים עברו ונענשו כמו שאול כל הדוחק את השעה שעה דחקתו:

פסוק ד

עקב ענוה יראת השם וגו'. יש מעלה גדולה מן העושר והגבורה והחכמה הנזכרים למעלה והיא הענוה כי עקב ענוה יראת השם שהיא מעלה עליונה וגם יזכה בה האדם להצלחת ענין העולם הזה שהן עושר וכבור וחיים. ויתכן לפרש כי העושר לבעל הענוה מפני שהוא שמח בחלקו ואינו מתאוה ליתרונות וכמו שנאמר ושפל רוח יתמך כבוד (כ"ט כ"ג) וכן החיים לבעל הענוה כי לאידאג לקנות ענייני העולם הזה ולא יאנח עליהם כאשר הדבר ידוע מדרכי מדת הענוה:

פסוק ה

צנים פחים בדרך עקש וגו'. פעמים יניח האדם הדרך הישרה ויעקֶש וילך בדרך לא סלולה לקצר הדרך והנה ימצא בדרך העקש ההוא צנים והם הקוצים והברקנים וימצא בה פחים והם המכשולות כי מפני שאין אדם עובר שם עלה קמשונים ולא הרימו משם מכשול והנה יגיעהו נזק מזה וינגף במכשולים או בצינים. שומר נפשו ירחק מהם. שומר נפשו ילך בדרך ישרה וירחיק מן הצנים והפחים שהם בדרך העקש ויגיע מן הדרך הישרה אל מחוז חפצו ולא יבא לו שום נזק ממנו ויבא שלם אין פגע רע, ובא המכשלה הזה על ענין מה שהזכיר עקב ענוה יראת השם עושר וכבוד וחיים כי מן הדרך הישרה מגיעים אל הצלחת העולם מלבד היתרון האמיתי אשר יגע לנפש משם כי תאמר תנצל מן החטא כי יראת השם שמגיעין אליה מן הענוה היא יסוד השמירה מכל חטא. ומי שיבקש הכבוד והעושר ויבקש למהר להגיע אליהם מן הגאוה והשררה והגזל והחמס ימצא הנזקים והמכשולות לגופו בעה"ז ולנפשו לעה"ב:

פסוק ו

חנוך לנער על פי דרכו גם וגו'. תרגיל הנער בדרכי המדות הטובות והמנהגים המתוקנים על פי הדרך אשר הוא מתיצב עליה ר"ל כי יחל ללמדו ולהרגילו בתיקון הענינים אשר תולדתו קרובה לקבל תקונם וכן ירגילוהו מענין לענין ומדרך לדרך על פי אשר תשיג יד שכלו לקבל וימצא בכח תולדתו להכיל כי אין מגיעין אל שלמות המדות בפעם אחת כי אם לאט ועל יד שכלו ומן הקרוב לתולדת אל הרחוק סמנה. וזה כיון ענין על פי דרכו. גם כי יזקין לא יסור ממנה. בימי הנערות הדבר קרוב ליישר הטבע ולתקן המדות ויקבל ההרגל וגם כי יזקין לא יסור ממנה כאשר אז"ל ההרגל על כל דבר שלטון. אבל בימי הזקנה רחוק הדבר להחליף הטבע ולהעתיקו אחרי שהרגילו בפועל ויצטרך טורח גדול ועמל עצום להפכו משרשו. ועל כן נתחייבנו בתוכחת הנער כי אין כח כלי שכלו שלם והטבע נמצא בו ואין לו תוכחת מנפשו ואם ירגיל טבעו בפועל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב ההרגל אחור ולתקן טבעו על כן נתחייבו האב והאם לעזרו בשכלם ולתקן טבעו בימי הנערות קודם שישלוט עליו ההרגל. והשנית כי בזמן הגידול והוא בזמן הנערות יוכל לתקן טבעו יותר. וכבר הביאו משל על זה מתקון הסעיף ונסמך ענין זה לאשר אמר צנים פחים בדרך עקש ראוי ללמד ולהרגיל הנער בזאת הדעת כי מן הדרך הישרה מגיעים אל כל ההצלחות:

פסוק ז

עשיר ברשים ימשול. ישוב לדבר על ענין העושר שהזכיר למעלה ואמר כי העשיר ייראהו הרשים מפני שהם צריכים אליהם. והשנית כי אוהבי העשיר רבים ודל מרעהו יפרד על כן יגורו ממנו. ועבר לוה לאיש מלוה. גם בני אדם אשר אינם רשים צריכין אליו פעמים רבות וגם הם משועבדים לו ונושאין פניו כי עבד לוה לאיש מלוה. ועיקר כונת המקרא הזה יתבאר במקרא שאחריו:

פסוק ח

זורע עולה יקצור און. אם יבא העשיר להרויח ולהשתכר בנשך ובתרבית וישען על דבר אשר מוראו וחתיתו על הרשים וזולתם כי ייראו ממנו להביאו עד האלהים ולפטור עצמם מלפרוע הרבית הנה אחריתו יקצור און ויגיע ההפסד תחת ריוח מדה כנגד מדה. ושבט עברתו יכלה. יתמוטט ויכלה עשרו עד שתכלה אימת עברתו וכעסו אשר היו הרשים יראים ממנו מפני עשרו כמו שהזכיר עשיר ברשים ימשול. גם זאת מדה כנגד מדה כי בדבר אשר זדה עליו מפני שהיה מתגבר על הרשים באימת עשרו וכן אז"ל כי המלוים ברבית נכסיהם מתמוטטים ויורדים לטמיון (ב"מ ע"א):

פסוק ט

טוב עין הוא יבורך. כי נתן מלחמו לדל. מפני שהזכיר זורע עולה יקצר און אמר כי טוב עין הוא יבורך והוא נדיב לב. על כן יצלח כי נתן מלחמו לדל. מדת טוב עין [שלא] לצמצם מלחמו וממאכלו לתת לדל כאשר אז"ל אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה מהם צדקה (גיטין ז' ע"ב):

פסוק י

גרש לץ ויצא מדון וגו'. גרש לץ מחבורתך ויצא איש מדון והוא בעל המריבות. וישבות דין וקלון. כאשר תגרש מחברתך שני אלה והם לץ ואיש מדון יסתלקו מעליך שני נזקין גדולים שהם מטרידים נפש האדם בעולם והם דין וקלון כי איש מדון יגלגל תרעומות על מי שיש לו עסק עמו ויזיקנו תמיד לבא לב"ד או שלא ירצה לשלם את אשר עליו זולתי בב"ד והלץ יגרום תמיד קלון לאיש חברתו ויתכן כי ענין מצה ומריבה תורה ר י ב ודינא:

פסוק יא

אהב טהר לב. הוא האיש אשר אהכתו זכה וטהורה והיא האהבה שאינה תלויה בדבר ולא יאהב להנאת עצמו בלבד אבל יאהב את חברו מפני שרבו טובותיו עליו והוא חייב לאהוב אותו אע"פ שלא יקוה עוד ממנו טובה או יאהבנו מצד מעלותיו כי חובה על כל איש אמת לאהוב יראי אלהים אנשי אמת ותהיה אהבתו נאמנת כדת וכמשפט לטרוח ולהשתדל בתועלת הנאהב ותקנתו ולמצוא דברי חפץ ולהצר נפשו בצרותיו ולא על מנת לקכל פרס אבל מדרך חוכת האהבה. זה ענין אהב טהר לב. חן שפתיו. זה האוהב אשר הוא טהר לב חן שפתיו. לפגי אוהבו כי בכל. דבריו ומועצותיו יכיר אהבתו הזכה בענין שהוזכר במדת השנאה בשפתיו ינכר שונא (כ"ו כ"ה) - ואמרו במוסרים כשיתקיימו השרשים בלבבות יראו הסעיפים על הלשונות. ולא יראו לך אהבה ישרה אלא מלב שלם. רעהו מלך. ראוי הוא שהיה מלך רעהו בי יש על המלך לחפש ולבקש אנשים שאהבתם זכה וטהורה והם מזער מעט כענין שנ' אדם אחר מאלף מצאתי (קהלת זי כיח). ודע כי המדה הזאת לא תמצא בלתי באיש הישר כי מצד אהבת היושר יאהב אהבה זכה את מי שנתחייב לאהוב אותו. וישתרל ויטרח בתקנתו על מנת שלא לקבל פרם מהטובה או כבוד. וכן יוכיח המקרא אשר הוא אחרי זה והמקרא הזה היה ראוי להסמך למה שאמר טוב עין הוא יבורך אך הפסיק ואמר אחרי כן גרש לץ ויצא מדון כי חייב אדם להסתלק (לברות בתחלה מן החברה הרעה וא"כ יחפש החברה הטובה:

פסוק יב

עיני י"י נצרו דעת ויסלף דברי בוגד. דעת איש דעת וכן ואני חפלה איש תפלה (תלים כ"ט ד') וביאור הענין איש דעת איש אמת כי הדעת הוא האמת ר"ל איש אוהב הדעת והאמת וכן יקרא ישר מי שאוהב היושר והאמת וכן יראי אלהים אנשי אמת והם אוהבי אמת. ויסלף דברי בוגד. זה יוכיח על מה שפירשנו כי ענין דעת שהוזכר בתחלת המקרא הוא מדת היושר והאוהב הדעת והוא הישר. על כן הזכיר בסוף המקרא ענין הבוגד כי הפך ישר בוגד כמו שכתוב ותחת ישרים בוגד (כ"א י"ח) וכאשר הקדמנו לך בהרבה מקומות. וביאור ענין המקרא. עיני י"י נצרו הישר ואיש האמת שלא יקרהו נזק ברדפו אחרי האמת שלא להחניף הרשע וכאשר אמרו במוסרים סבול האמת ואם יימר. וכענין הזה כתוב צדקת ישרים תצילם (י"א ו') ויסלף דברי בוגד שלא יצליח בדברי שקריו ותרמיתו ויכשילהו בלשונו כענין שנ' ויכשילוהו. עלימו לשונם (תלים ס"ד ט'). ונסמך המקרא הזה לענין אוהב טהר לב לפי שאין מגיעין אל מדת האהבה הזכה והטהורה שהיא על מנת שלא לקבל פרם זולתי מדרך אהבת הרעת והאמת והיושר כאשר פירשנו למעלה. ויועיל לך הענין הזה תועלת עצומה כשתגיע לחקור על דרך אהבת הבורא ית' עדי עד ואין זה מקום להאריך בו:

פסוק יג

אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצה. בא להודיע כי המדות הרעות מתעות השכל ויבקש טעמים להמשך אחרי התאוות על כן אמר כי העצל ימצא ‏טענה להמשך אחרי עצלותו ויפחד מדבר שלא יפחד ממנו זולתו. ויש מפרשים כי המקרא הזה בא להודיע כי העצלה מתולדת מורך הלב וכן הזריזות מתולדת הגבורה. ונכון הדבר:

פסוק יד

שוחה עמוקה פי זרות וגו'. שיחת האשה תפיל האדם ותכשילהו בחטא כאשר שוחה עמוקה סיבת הנפילה לאשר לא ישמר ממנה. על כן יש לאדם להשמר ממנה ומשיחתה. זעום י"י יפול שם. יותר רע ומר פי זרות משוחה עמוקה כי הנופל בשוחה עמוקה איננו זעום השם. והנופל בסבת פי' זרות הוא זעום ייי אחרי נפלו:

פסוק טו

אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, אע"פ שתראה שיגבר הנבלות על הנער והאולת קשורה בלבו כי יש בבעלי המדות הרעות שהתולדת גוברת עליהם מזולתם. בכל זאת לא תתיאש מהוכיחו כי יש תקוה להעתיקו מן התולדת בימי הנערות בשבט מוסר:

פסוק טז

עושק דל להרבות לו נותן לעשיר אך למחסור. מי שנותן מתנה לעשיר הנה הוא חוטא כאשר אזיל למען ספות הרוה את הצמאה זה הנותן מתנה לעשיר. והנה זה חוטא ללא הנאה כי אין לו יתרון בדבר זולתי חסרון כי העשיר יחשוב כי זה נתכבד בקחתו מתנה מידו. והשנית כי רוב אוהבי כסף צרי עין על כן לא ישלם נמולו ואיך יחטא האדם למחסור בלא תועלת. והנה למד על הפזור כי הוא עון רב. ועדות הוא לאדם כי הצדקות וגמילות חסדים נקלות ואלו ידע בה מעשה הצדקה הלא היה נותן מתנתו לפני תחת הפזור:

פסוק יז

הט אוזנך ושמע דברי חכמים וגו'. תתן ללבך להבין עיקר כוונתי בכל דבר ולאי זו מסלה אני מתכוין להגיעך כי הדברים עמוקים ולא תגיע לכוונת ענינם עד שתשית לבך להשכיל ולהתבונן בהם:

פסוק יח

כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו'. השמרם שלא יסורו מלבך כדי שתוציאם אותם לפועל. יכונו יחדיו על שפתיך. פן תשכחם כי מבטא החכמה בשפתים תמיד ובהיות הרבים שגורים על הלשון סבת הזכרונות:

פסוק יט

להיות בי"י מבטחך הודעתיך וגו'. כונתי בכל המוסרים אשר ערכתי לך להגיע מהם אל הבטחון כי כל המדות הטובות צריכות להגיע האדם אל היראה כאשר אז"ל כי טהרה וקדושה מביאות ליראת חטא (ע"ז כ' ע"ב) והבטחון מן המדרגות העליונות אשר ביראת חטא. וזה ענין נכבד ומופלא ואין זה מקומו להאריך. ענין אף אתה כמו שהועלתי לנפשי באלה המוסרים להגיע מהם אל הבטחון כן אקוה להועיל לך:

פסוק כ

הלא כתבתי לך שלשים במועצות וגו'. מליצה שכוללת הענין אשר תחתיה ושולטת עליו כי אין מחסור כל דבר בלשון ובענין. השליש שהוא שולש על מספר האנשים אשר תחת ידו וכן ענין שמעו כי נגידים אדבר (ח' ו'):

פסוק כא

להודיעך קשט אמרי אמת וגו'. כבר כתבנו פי' הפסוק הזה בתחלת הספר:

פסוק כב

אל תגזול דל כי דל הוא. מצד שהוא דל ואינך ירא שהוא יוכל להציל הגזלה מתחת ידיך. ואל תדכא עני בשער. ענין בשער מקום שהרבים מתקבצים שם וכמוהו ועלתה יבמתו השערה (דברים כ"ה ז') כי אראה בשער עורתי (איוב ל"א כ"א) וביאור הענין אע"פ שיש לאל ידיך לרכאו בשער לעיני הכל ואין מציל מידך אל תדכאהו:

פסוק כג

כי י"י יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. אחרי שאין היכולת להציל את נפשם מיד עושק ומרכא השם יריב ריבם בענין שנ' מציל עני מחזק ממנו (תלים ל"ה י') וקבע את וגו'. יקח הנפש מן הלוקח שגזל מהם ממון כי יענש על הדל משפט מות בידי שמים אע"פ שלא יענש על שאר בני אדם זולתי ממון מפני כי הגוזל מן העני כנוטל את נפשו. והשנית כי האיש הזה הפר יראה ואמר נבל בלבו אין אלהים ואחרי שאין עזרה לדל מבני אדם אין פחד אלהים לנגד עיניו ודמה בנפשו שאין דין ודיין וכן אז"ל בעיניו הגנב כי על כן יוענש יותר מן הגזלן מפני שהוא ירא מן הבריות ולא ירא אלהים. והשלישית כי יודע הגוזל לעני כי אין עיני העני נשואות בלתי אל השם וכי השם יריב ריבו אחר שאין דן דינו. ויש לפרש וקבע את קובעיהם נפש את הגוזלים מהם נפשם כאשר אז"ל כי הגוזל העני כגומל נפשו ממנו:

פסוק כד

אל תתרע את בעל אף. תתרע בשקל אל תתאו (כ"ג ג') והוא מלשון ויתנה למרעהו (שופטים ט"ו ו') אשר רעה לו. וביאור העניין אל יהי בעל כעס רעך וחברך. יש לאדם לבחור לו חברת הסבלן. ואמרו במוסרים ¹ כשתרצה להתחבר עם אדם הכעיסהו ואם יודה לך על האמת בעת כעסו התחבר לו ואם לאו עזוב אותו. ואת איש חמות לא תבוא. החמה עזה מן האף כי ענין החמה כשתגבר הרוח בלב מפני הכעס עד שתוליד חום מן הגוף וכן תראה בכל מקום שמזכיר חמה אחרי האף. באף ובחמה (דברים כ"ט כ"ז) באפו ובחמתו (שם כ"ט כ"ב). והנה תראה בבני אדם מהם מי שהוא כעסן כעס קלה ומי שהוא בעל כעס גדול וכבד והוא יקרא איש חמות. על כן אמר ואת איש חמות לא תבוא. שלא תלך בדרך אתו מלשון ארח ברגליו לא יבוא (ישעיה מ"א ג'). והכוונה בהזהירו מזה למנוע רגליו מנתיב איש חמות לעשות לו גדר בדבר שלא יתקרב לחברתו כי יגיעו ממנו נזקים גדולים אבל בעניין בעל אף לא הזהיר על ההליכה בדרך אתו זולתי שלא יהיה רעהו: (מבחר הפנינים סי' שי"ג) ¹ מבחר הפנינים סי' שי"ג

פסוק כה

פן תאלף ארחותיו ולקחת וגו'. אם אתה איש סבלן ותתרע את הכעסן יכעיסך פעמים רבות כי אין מכעיס את האדם כמו הכעסן. והשנית ידמה לך בהיתר הכעס עמו אחרי שתראה שהוא כועס תמיד ותגיע לך מזה לכעוס על זולתך. והשלישית כי לא תתגנה לך מדת הכעס כאשר בתחלה בהיותך רגיל על איש שיכעס תמיד. ולקחת מוקש לנפשך. תקח לנפשך מדה שתהיה לה למוקש כמו שנאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (כ"ה כ"ח):

פסוק כו

אל תהי בתוקעי כף בערבים משאות. במקומות רבים הזהיר על הערבות לזר ולא על ערבות הלוואות לבדה הזהיר כי על כל ערבות שלא יערוב ערובה לחברו להבטיח בעדו לקיים כל דבר או שימשך המקח ויבטיח בעדו על הפרעון אחר יום או יומים. נתן טעם למנוע האדם לערוב ערובה מפני שאוהב פשע אוהב מצה. ועתה יוסיף להזהיר על ערבות משאות שזמן פרעונם רחוק לקץ שנתים או שלש שנים שיש לאדם להזהיר מזאת מטעם אחר וגם כי יגמר בדעתו לפרוע משלו בלא מצה ומריבה אם לא יפרע הלוה כאשר יפרש הטעם במקרא הבא אחר זה:

פסוק כז

אז אין לך לשלם למה יקח משכבך וגו'. גם אם אתה עשיר בשעת הערבות מי יודיעך אם עשרך ימשך עד זמן הפרעון ואם אין לך לשלם בעת ההיא למה יקח משכבך כי אין ראוי לאדם שיבטח בעשרו וכמו שכתוב בוטח בעשרו הוא יפול (י"א כ"ח) ונאמר התעיף עינך בו ואיננו (כ"ב ה'):

פסוק כח

אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך. נכון לפרשו על דרך משל. כי לא הוצרך עתה להזהיר על אזהרות הכתובים בתורה אם לא לבאר טעם בדבר. וביאור הענין אל תשנה מן המנהגים הטובים ומן התקנות שתקנו האבות והגדרים והסייגים אשר עשו אבותיך לתורה. וכדרך שביארו ז"ל ענין מה שכתוב אל תטוש תורת אמך כי הוא מדבר על המנהגים הטובים שהנהיגו האבות. והמקרא הבא אחר זה יוכיח על הפירוש הזה כאשר נבאר. [והנה ¹ למטה כתוב אל תסג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא (כ"ג י') ונכתב לענין פשוטו כאשר נפרש] ובכאן כתיב אשר עשו אבותיך ספני שהוא מדבר דרך משל על תקנות האבות וגדריהם כאשר פירשנו: ¹ מה שמובא בסימנים [ ] הוא מכ"י B.

פסוק כט

חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים. בא לשבח מדת הזריזות והוא המהיר במלאכתו. וביאור הענין כאשר מושלת עליו מלאכה לעשות לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר לעשותו והמהירות במלאכה כוללת ההקדמה אליה שלא יאחרנה ליום מחר והעסק בה בלא בטול והפסק בעצלתיים ושבח בעליה ואמר כי לפני מלכים יתיצב. כי המלכים שואלים ודורשים על איש אשר כזה והוא הראוי לפועלם ולעבודתם. בל יתיצב לפני חשוכים. הם העניים והוא מלשון רז"ל ותרגום מאשפות ירום אביון (תהלים קי"ג ז') מקילקלתא מרים חשיכא. והנה נסמך הענין אל הכתוב למעלה ממנו אל תסג גבול עולם. כי כל הגדרים והסייגים אשר עשו האבות לתורה המה מדרך הזריזות כי אמרו אם לא יזהר האדם מזה יעבור על איסור תורה ביום מחר ואז"ל ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח ל') עשו משמרת למשמרתי. ומפורש בפרק כל הבשר (ק"ו ב') כי מדת הזריזות לראות את הנולד ולהקדים סבת השמירה מן הדבר לפני עתו. וכלשון הזה אמרו שם מאי לאו דזהיר ולא נגע לחו לא דזריז ומשי ידיה מעיקרא. וכבר שבח בכאן מדת הזריזות אחרי שהזהיר על תקנת האבות וגדריהם. וכבר הקדמנו לך כי הזריזות מביאה אל הנקיות כאשר הוא מפורש בדבריהם ז"ל. על כן ישבחנו תמיד בספר הזה ואם יש מי שרוצה לומר כי גדרי החכמים הם מן הזריזות בעבור זה נסמך בכאן ענין הזריזות לזהירות כי אז"ל זהירות מביאה לידי זריזות (ע"ז ה' ע"ב).