קיצור שולחן ערוך קיח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קיח | במהדורה המנוקדת | >>

דיני הכנת הסדר
ובו ובו י"א סעיפים:

(א)[עריכה]

  • יהדר אחר יין יפה למצוַת ארבע כוסות. ואם יש בנמצא יין אדום יפה כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצווה בו יותר מבלבן, שנאמר: "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא), משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום. ועוד, לפי שיש בו זכר לדם, שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל.
ובמדינות שהאומות טפשים וסכלים להעליל עלילות שקרים, נמנעו מליקח יין אדום לפסח.

(ב)[עריכה]

  • לצורך טיבול הראשון שהוא כרפס, נוהגין הרבה ליקח פעטרעזעל (פטרוזיליה). וטוב יותר לקחת צעללער (סלרי), שיש לו טעם טוב כשהוא חי. והמובחר הוא לקחת צנון.

(ג)[עריכה]

  • לצורך מרור נוהגין ליקח תמכא (חזרת, חריין). וכיוון שהוא חריף מאוד, יכולין לפררו בריבאייזען (מגרדת), רק שייזהרו שלא יפוג לגמרי. ויש לפררו כשבאין מבית הכנסת (ועיין לעיל סימן צ"ח ס"ג שצריכין לפררו על ידי שינוי).
ובשבת אסורין לפררו, אלא שצריכין לפררו קודם הלילה, ויכסהו עד הלילה.
אבל יותר טוב לקחת חזרת, שהיא סעלאט (חסה), ונוח לאוכלה. ונקראת מרור, לפי שכששוהה בקרקע נעשה הקלח מר.
ויוצאין גם בלענה הנקרא ווערמוטה. (עולשין וחרחבינא אינם שכיחים במדינותינו).
כל המינים שיוצאין בהם, מצטרפין זה עם זה לכזית. ויוצאין בין בעלין בין בקלחין, אבל לא בשרשים, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן. אבל השורש הגדול שבו גדלים העלים, אף שהוא טמון בקרקע, הרי הוא בכלל קלח. ומכל מקום, טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, כי יש אומרים שמה שהוא בקרקע נקרא שורש.
העלים אין יוצאין בהם אלא אם כן הם לחים, אבל הקלחים יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אך לא במבושלין או כבושין.

(ד)[עריכה]

  • החרוסת צריך שיהיה עב, זכר לטיט. ובשעה שהוא צריך לטבל את המרור, ישפוך לתוכו יין או חומץ, שיהיה רך, זכר לדם (או לטיט), וגם שיהא ראוי לטבל בו.
יש לעשות את החרוסת מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל, כגון תאנים, שנאמר: "התאנה חנטה פגיה", ואגוזים, שנאמר: "אל גנת אגוז", ותמרים, שנאמר: "אעלה בתמר", ורמונים, שנאמר: "כפלח הרמון", ותפוחים, זכר למה שכתוב: "תחת התפוח עוררתיך", שהיו הנשים יולדות שם בניהן בלא עצב, ושקדים, על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ לעשות.
וצריך ליתן בתוכו תבלין הדומה לתבן, כגון קינמון וזנגביל שאינן נידכין הדק היטב ויש בהן חוטים, כמו תבן; זכר לתבן שהיו מגבלין בתוך הטיט.
בשבת לא ישפוך את היין או החומץ לתוך החרוסת, כי צריך לעשות בשינוי, ויתן את החרוסת לתוך היין והחומץ.
  • ואת מי המלח (אפילו כשלא חל יום טוב בשבת) יעשה מערב יום טוב. ואם עושהו ביום טוב, צריך לעשותו בשינוי, שייתן תחלה את המים ואחר כך את המלח.

(ה)[עריכה]

  • משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה, שהיו מקריבין בזמן שבית המקדש היה קיים.
ונהגו שאחד מן התבשילין יהיה בשר, ויהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקדוש ברוך הוא בזרוע נטויה, ויהיה נצלה על הגחלים, זכר לפסח שהיה צלי אש.
והשני יהיה ביצה, משום דביצה בלשון ארמי ביעא, כלומר דבעי רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא. ועושין הביצה בין צלויה בין מבושלת.
וצריך לצלותן ולבשלן מערב יום טוב בעוד יום. ואם שכח, או שהיה [ערב החג] שבת, יצלה ויבשל אותם בלילה, אבל צריך לאוכלן ביום טוב ראשון. וכן בליל שני (לבני חו"ל), יצלם ויבשלם ויאכלם ביום טוב שני, כי אין מבשלין מיום טוב לחבירו, ולא מיום טוב לחול.
ולפי שאין אוכלין בשר צלי בשתי לילות אלו, על כן צריך לאכול את הזרוע דווקא ביום. ואף כשצולין אותן בערב יום טוב, אין לזרקן אחר כך, אלא יתנם ביום טוב שני תוך המאכל שמבשלין ויאכלם.

(ו)[עריכה]

יכין מושבו מבעוד יום במצעות נאות כפי יכולתו, ובאופן שיוכל להטות ולהסב בשמאלו. ואפילו הוא איטר, יסב בשמאל של כל אדם. גם את הקערה יכין מבעוד יום, כדי שמיד בבואו מבית הכנסת יוכל לעשות את הסדר בלי עיכוב.

(ז)[עריכה]

  • אף על פי שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים, זכר לחורבן, מכל מקום בליל הפסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כוחו. ואפילו הכלים שאין צריכין לסעודה, יסדרם יפה על השולחן לנוי, זכר לחירות.

(ח)[עריכה]

thumb:קערת ליל הסדר

.

  • סדר הקערה כך הוא: מניח שלוש מצות על הקערה, ופורס עליהם מפה נאה, ועליה מניח את הזרוע נגד הימין שלו, ואת הביצה משמאל. המרור לברכה באמצע. חרוסת תחת הזרוע. כרפס תחת הביצה. ומרור לכריכה באמצע. כזה:















(ט)[עריכה]

  • הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, ומודחות יפה, ויחזיקו לכל הפחות רביעית.

(י)[עריכה]

  • מנהגינו ללבוש את הקיטל, ויכינו גם כן מבעוד יום. ומי שהוא אבֵל רחמנא ליצלן אינו לובשו, אבל בהסיבה חייב. רק אם לא נהג אבילות כלל קודם יום טוב, כגון שקבר מתו ביום טוב, נוהגין שאינו מיסב. והַלל אומר, כי ההלל הוא חיוב.

(יא)[עריכה]

  • בן אצל אביו, חייב בהסיבה. אבל תלמיד אצל רבו, אינו צריך.