קטע:שפ"ח על בראשית א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לא היה צריך להתחיל התורה – דהא התורה לא ניתנה לישראל אלא בשביל המצוות הכתובים בה שיקיימו אותם, (ועל כן נקראת בלשון תורה). אם כן, כל הני סיפורי דברים לא היה לו לכתוב בתורה, אלא לעשות ספר בפני עצמו, כמו ספר יהושע או ספר שופטים.

שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל – מה שאין כן מילה וגיד הנשה, שלא נצטוו בהם אלא יחידים (בעדם ובעד כל ישראל), וכל זמן שלא נצטוו בם כל ישראל אינם נחשבות מכלל מצוותיה, ד"תורה צוה לנו משה" כתיב (דברים לג ד).

משום כח מעשיו וכו' – בלשון ניחותא, ותירוץ הוא. רוצה לומר, הפסוק בתהלים הוא מפרש הטעם למה התחיל בבראשית. והכי משמע מן הפסוק: "כח מעשיו", פירוש, דהוא מעשה בראשית. ולכך "הגיד לעמו", משום שרצה "לתת להם נחלת גוים". דבשביל אברהם, שהבטיחו הקב"ה שיתן לזרעו את ארץ כנען, והירושה היא משכר המצוות וחשובה כמצווה, ואם כן צריך להודיע שהבריאה היא כח מעשיו.

אי נמי קשה לרש"י: היה לו לכתוב ספר בראשית אחר "האזינו", ולא להתחיל בו כאן. ומתרץ, משום "כח מעשיו" וגו', רוצה לומר: אם היה כותב ספר בראשית בסוף הספר, לא היה הוכחה שהכתוב בא להעיד שאין בני ישראל כלסטים, אלא היינו אומרים: מה שנכתב ספר בראשית הוא להגיד שאין העולם קדמון, שהוא עיקר האמונה, וכמו שכתב הרמב"ן. אבל עכשיו, מה שהתחיל "בראשית", על כרחך צריכין אנו לומר ולפרש משום "כח מעשיו" וגו', רוצה לומר שהכתוב עצמו מעיד על זה, ודו"ק.

לסטים אתם – משמע דבתחילה היה הארץ של שבע אומות (שהם מבני חם). ואם תאמר, והא בפרשת לך לך (להלן יב, ו) כתיב: "והכנעני אז בארץ", ופרש רש"י שם, "שהיה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחילק נח לבניו את הארץ". ואם כן, מה שייך ליסטנות בזה (כשהם מחזיקים בנחלתם)? ונראה לפרש, אף על פי שהקרקע אינה נגזלת וברשותא דמרא קמא קיימא, מכל מקום הוי כגזלן, כמי שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות להשביח הקרקע, שצריך ליתן לו היציאה אם השבח יותר על ההוצאה (ראה בבא מציעא קא א). וישראל לקחו ארץ ישראל עם שבחה, ולא נתנו אפילו ההוצאה. ומשום הכי פתח ב"בראשית" וגו', לומר שהארץ ומלואה של הקב"ה לעשות בה כרצונו, ו"ראה ויתר גוים" (חבקוק ג ו), שהתיר ממונם לישראל (ראה בבא קמא לח א).

ועוד יש לומר, לסטים אתם, דלשֵם היה גם כן שאר בנים, וגם להם היה חלק בארץ.

אך קשה, אפילו אם תאמר דרבי יצחק סבר דהכל ביד חם, והוא נתן לכנען בנו, מכל מקום הרי כתיב (להלן ט, כה): "ארור כנען עבד עבדים" וגו', אם כן היה חם עבד לשֵם, ומה שקנה עבד קנה רבו.

ויש לומר, דכתיב "לאֶחָיו", שגם ליפת יהיה עבד, אם כן גם ליפת יש חלק בו (רא"ם). ועוד יש לומר, דדווקא גבי קנייה וזכייה מיד אחרים או מן הפקר אמרינן יד עבד כיד רבו, אבל לא אצל ירושה, דקיימא לן עכו"ם יורש את אביו דבר תורה, וכנען ירש את הארץ מחם אביו (נחלת יעקב, עיין שם).

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני – דלפי פשוטו משמע שבא להורות סדר הבריאה, וזה אינו, כמו שפירש רש"י בסמוך, שאין לך ראשית וכו'.

כמו שדרשוהו חכמינו ז"ל – ולא הוה מלשון התחלה, שצריך להיות סמוכה. והכי פירושו של "בראשית": בשביל התורה וישראל. (ושימושה של ב', "בעבור").

ואם באת לפרשו כפשוטו – רוצה לומר, שיהא "בראשית" מלה סמוכה. אזי ממלת "ברא", שהיא פועל עבר, צריך אתה לעשות שֵם, כאילו נכתב במקום "בָּרָא" – 'בריית', דהוא דבוק. דיש אם למסורת, וכיוון דנמסר בלא נקודה, יוכל לקרוא "בְּרֹא" כמו "בָּרָא".

כמו בראשית ברוא – ד"בראשית ברוא" כמו בתחילת בריאתה וכו'. ובאותו תחילת הבריאה, כאשר היתה הארץ תוהו ובוהו וחושך, ומתוך שהיה חושך, לכך "ויאמר אלהים יהי אור". וכל העניין מוסב על "ויאמר אלהים".

ודומה לו תחלת דבר ה' בהושע – שלא תאמר: היאך מפרש בראשית בריאת השמים וכו', ויהיה הכל נמשך אל "ויאמר אלהים", וכן "ויאמר אלהים" נמשך למעלה? והא "ויאמר אלהים יהי אור" משמע דיבור בפני עצמו, כמו "ויאמר אלהים יהי רקיע" וגו'. ולכן מביא ראיה מהושע, רוצה לומר, דהתם גם כן לא יתכן לומר שתחילת דיבורו של הקב"ה במה שדיבר עם שום אדם היה עם הושע, דהא קודם הושע דיבר עם כמה נביאים. אלא הכי פירושו: תחילת דיבורו של הקב"ה עם הושע מה היה? "ויאמר ה' אל הושע" וגו', ומוסב על העניין "ויאמר ה'", כמו כן הכא.

ואם תאמר להורות בא וכו' – ודקשיא לך שאין לך ראשית שאינו דבוק, יש לומר פירושו "ראשית הכל", ואם כן שפיר הוי דביקות למלת "הכל".

אם כן תמה על עצמך – דבשלמא אם אתה אומר דלאו להורות סדר מוקדמים ומאוחרים בא, אתי שפיר דלא פירש בריאת המים מתי היה, משום דלא רצה לפרש אלא עניינים שנבראו אחר בריאת שמים וארץ. אבל אם להורות סדר הבריאה בא, קשה, למה לא מפרש נמי בריאת המים?

והא שמתרץ הכא, ולא הביא זה התירוץ לעיל, [ד]גבי ולא בא המקרא וכו' היה לו לומר: אם כן תמה על עצמך וכו'. יש לומר, דלעיל יכול לדחות, דלא חשיב במוקדמים אלא מבריאת שמים וארץ ואילך, ומה שהיה קודם זה לא קחשיב. אבל כאן דפירש: "בראשית הכל", דמשמע שלא ברא כלום קודם שמים וארץ, אם כן קשה, תמה וכו'.

ולא נאמר ברא ה' – אי דעתו שיאמר "ה'" ולא יאמר "אלהים", אם כן עדיין תקשה, למה לא נאמר גם כן "אלהים"? אלא רוצה לומר, היה לו לומר גם כן "ה'", כמו שאמר: "ביום עשות ה' אלהים" וגו' (להלן ב,ד). ומפרש, שבתחילה וכו'.

ועוד יש לומר, דקשה לרש"י, דהא אי היה העולם נברא במידת הדין, אי אפשר לקיים אפילו שעה אחת; אלא ודאי במידת הרחמים בראו. ואם כן, למה לא נאמר "ה'"? [אי נמי] דהיה לו לומר "ברא ה'" בשם העצם שלו, שעצמותו הוא הרחמים, ולא בשם "אלהים", שהוא שם התואר על השופט, כי עדיין לא עשה משפט בארץ. לכך מתרץ: עלה וכו' (נחלת יעקב).

ואפשר נמי שרצונו של רש"י לפרש עוד, שאל תקשה, מנא ליה דמשום שראה שאין העולם מתקיים במידת הדין שיתף וכו'? דלמא משום טעם אחר, דכתיב (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", או משום טעם אחר? ועוד קשה, למה הקדים מידת הרחמים למידת הדין?

ועל זה אמר: והיינו דכתיב, "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים": היה לו לומר "שמים וארץ", כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אלא להורות, דמה ששיתף מידת הרחמים למידת הדין, העיקר הוא משום הארץ ותולדותיה, שהם אינם יכולין לעמוד במידת הדין; ומשום הכי הקדים ארץ לשמים. והקדים מידת הרחמים למידת הדין משום ארץ, שיתגבר מידת הרחמים על מידת הדין. מה שאין כן השמים, יכולין לעמוד במידת הדין.


חזרה למקראות גדולות