קטע:רש"י על בראשית מט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - זה מעשה זמרי: כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו "זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?", אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד): "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני", ולא כתב "בן יעקב".

"בקהלם" - כשיקהיל קרח, שהוא משבטו של לוי, את כל העדה על משה ועל אהרן, "אל תחד כבודי" שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א): "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", ולא נאמר "בן יעקב". אבל בדברי הימים, כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דברי הימים א ו כב): "בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".

"אל תחד כבודי" - כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר "אתה, כבודי, אל תתיחד עמם!", כמו (ישעיה יד כ): "לא תחד אתם בקבורה".

"כי באפם הרגו איש" - אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז): "והכית את מדין כאיש אחד", וכן במצרים (שמות טו א): "סוס ורוכבו רמה בים", זהו מדרשו.

ופשוטו: אנשים הרבה קורא "איש", כל אחד לעצמו: באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג): "וילמד לטרוף טרף, אדם אכל".

"וברצונם עקרו שור" - רצו לעקור את יוסף, שנקרא "שור", שנאמר (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו".

"עקרו" - אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ט): "את סוסיהם תעקר".