קטע:רמב"ן על שמות לד ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"והנה" - משה השתחוה לשם שעבר על פניו ובקש שילך תמיד בקרבם ויסלח לעונם ולחטאתם בכל מה שיעשו וינחילם את הארץ ולא אמר ולפשעינו כי לא יתכן לסלוח הפשעים שהם המרדים רק שישא אותם ולא יכלם בהם ולא יתעלם ממך למה נכתבו שני השמות הללו באל"ף דל"ת ומפני זה אמר הנה אנכי כורת ברית עד את מעשה ה' כי נורא הוא וטעם כי עם קשה עורף הוא כפשוטו שילך בקרבם בעבור שהם עם קשה עורף כי אחר שנתרצה להם הקב"ה יהיה ה' טוב לקשי ערפם יותר ממלאך ומבקש להגדיל טובם יותר כי הם עמו ונחלתו וכאשר בשעת הכעס היה נוח להם שישלח לפניהם מלאך בעבור שהם עם קשה ערף כמו שאמר (לעיל לג ג) פן אכלך כן בעת הרצון טוב להם בשכינה בעבור שהם עם קשי עורף שיותר יחונן וירחם על עבדיו והשם ענהו שיעשה כן שיכרות הברית ויעשה בו נפלאות כאשר בקש ונפלינו אני ועמך (לעיל לג ח טז) ואמר נגד כל עמך וראה כל העם אשר אתה בקרבו כי הגדולות והנוראות האלה עם משה יעשה אותם ובעבורו והעם יהיו בברית ולא יתכן לפרש שיבטיח לעשות עם ישראל עתה נפלאות אשר לא נבראו מקודם בכל הארץ ובכל הגוים כי לא נעשו להם נפלאות גדולות אחרי זה יותר ממה שנעשה עמהם מתחלה במצרים ועל הים אבל נבראו ונעשו עמהם מתחלה יותר גדולות אלא שהענין ירמוז אל שכון השכינה בהם ועל היותו עם משה לכבוד ולתפארת בנעלם ובמופלא כאשר אמר (שם) ונפלינו וכמו שפירשתי (לעיל לג יד-טז ד"ה אבל) והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו