קטע:רמב"ן על שמות לג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"עלה מזה אתה והעם" - לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם לשכני בתוכם והזכיר אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב ואמר (בפסוק ב) וגרשתי את הכנעני וגו' כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש ורמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה מפני חטאתם ושיגרש כל ששה העממים שהובטחו מתחלה עליהם ואמר דרך רצוי (בפסוק ג) כי לא אעלה בקרבך לטובתך פן אכלך בדרך בקשי ערפך והנה בכאן לישראל שתי פורעניות האחת שלא ישרה שכינתו בתוכם והשנית שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש את האומות אבל אחר שירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם כי לכך הזכיר "בדרך" ועל כל זה אמר (בפסוק ד) וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו כאבלים והנה השם רחמן מלא רחמים וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים אמור לבני ישראל (בפסוק ה) כי עד עתה הזכיר "עמך" (לעיל לב ז) ו"העם" (בפסוק א) ועתה יזכירם בשמם החביב וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם וכן יעשו תמיד ואדעה מה אעשה להם כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם כי אני בוחן לב וחוקר כליות ועל דרך האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת הרחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (בראשית יח כא) וכבר פרשתיו (שם כ ד"ה זעקת)