קטע:רמב"ן על שמות כד יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"ואל אצילי בני ישראל" - הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א) וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים וכן מאציליה קראתיך (ישעיהו מא ט) הנאצלים שנאצל עליהם מרוחו או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה והטעם כי חזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה' וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה) ובשילה בכל הרואה (שם קיב) וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז) וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו' מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג טו) ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים א ט) ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא-כב) ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו