קטע:רמב"ן על שמות כב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

""וכי יפתה איש" - מדבר על לבה וכן תרגומו ארי ישדל שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. "מהר ימהרנה לו לאשה" - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה", לשון רש"י.

ואיננו נכון.

אבל ענין "הפתוי" - הטיית רצון בשקר:

ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר:

והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר, ונקרא מפתה.

ואונקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי:

  • כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל.
  • ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) - ואשדלינך.
  • ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) - ולאן אשתדלת למעבד.
  • שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) - דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות.
  • ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.
  • ובגמרא (ברכות נח) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל.
  • ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות.
  • ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש:
    • מזלות (מלכים ב כג ה) ומזרות (איוב לח לב)
    • נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה)
    • מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט)
    • וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז)
    • שרשרת (להלן כח יד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת.
    • ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש.

ולכן אמר אונקלוס: כי יפתה - ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה.

ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים, פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון, ועשאו השתדלות. אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו "דלמא יטעו".


ומה שפירש הרב ב"מהר ימהרנה לו", שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת. שהמפתה, אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא.

אבל פירוש "מהר" - השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים "סבלונות" בלשון חכמים. וכך אמרו (בבא בתרא קמה א): "מוהרי הדרי".

ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) - אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי.

ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ לח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא, ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים (פסחים מט א): "סעודת סבלונות".

ופירוש "מהר ימהרנה לו לאשה" - שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב.

ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה; ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע.

ואחרי כן אמר (בפסוק הבא), שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה.

ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה. אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר (דברים כב כט): "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". והטעם:

  • כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר, לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו, ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה, הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה.
  • וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה, אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה על כרחו.

ועל דעת רבותינו (כתובות לט), גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע.

והנה, הדין הזה איננו רק בנערה, כדין האונס. אבל שם פירש הכתוב (דברים כב כח): "כי ימצא איש נערה בתולה", וכאן לא הזכיר נערה. והטעם:

  • כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ);
  • וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום, כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן "אם מאן ימאן אביה לתתה לו", לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו (קידושין ג א): "כל שבח נעורים לאביה".
  • אבל באונס הוצרך לכתוב נערה, להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס.

ור"א אמר: "מהר" לשון קישור, וכן (תהלים טז ד): "ירבו עצבותם אחר מהרו". ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל.

ועל דעתי, "אחר מהרו" שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת.

ובדברי המדקדקים, שנתנו מהר לאל אחר, והטעם, שנתנו לו זבח ומנחה.