קטע:רמב"ן על ויקרא כ ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" - יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (לעיל יט ג) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (פסוק ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (בפסוק ח) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (פסוקים י-יד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (לעיל יח יז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (לעיל יח י) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (פסוקים טו-טז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (פסוק יח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (פסוק יח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (פסוק יט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (פסוקים כ כא) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (פסוק יז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (פסוק יז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (לעיל יח ז) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך