קטע:רמב"ן על בראשית כד סד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"ותרא את יצחק" - לשון רש"י ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו ורבי אברהם פירש כי הפסוק האחרון מוקדם כי "ותאמר אל העבד" וכבר אמרה אל העבד ורבים בתורה כן על דעתו ובאמת שימצאו מהם אבל בכאן איננו נכון שיצטרך לערב שתי המקראות ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס ולדעתי בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע

"ותפול מעל הגמל" - לשון רש"י השמיטה עצמה לארץ כתרגומו ואתרכינת כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד) ארכיני ויט שמים וירד (תהלים יח י) וארכין ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד) אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש לא מוטה מעליו וכן כל לשון "הרכנה" הטיה לצד אחד בלבד אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מלכים ב ה כא) שאין ענינו רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום וכן אמר (שם כו) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל" וכן מעל שמים חסדך (תהלים קח ה) וכזו המ"ם לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן (ישעיהו סה כ) וכן המים אשר מעל השמים (תהלים קמח ד) ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו (יג לד) וכן רבים