קטע:רמב"ן על בראשית א לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" - הוא הקיום, כאשר פירשתי (לעיל פסוקים ד י יב).

וטעם "מְאֹד" כטעם רבוי. והוסיף ביום הזה לאמר כן, בעבור שידבר בכלל, וימצא רע בקצתו, ואמר כי טוֹב מְאֹד, מאדו טוב.

וזהו מאמרם בבראשית רבה: (בראשית רבה ט ה): "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - והנה טוב זה מות", וכן הזכירו (בראשית רבה ט יא): "זה יצר הרע וזו מדת פורענות".

ולזה גם נתכוין אונקלוס שאמר בכאן "והא תקין לחדא". יאמר שהוא מתוקן הסדר מאד, כי הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א): "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".

ויש מפרשים, כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו, כי הוא טוֹב מְאֹד.