קטע:רמב"ן על בראשית א ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ" - לשון עשייה בכל מקום תקון הדבר על מתכונתו

"וַיְהִי-כֵן" - הכתיב בראשון "וַיְהִי אוֹר" אחר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" אחר האמירה פירש שיצא אל הפועל והיה כאשר נגזר אבל בכאן אחר אמירת "יְהִי רָקִיעַ" כתוב וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל ולמה הוסיף "וַיְהִי-כֵן" אבל הוא לומר שהיה כן תמיד כל ימי עולם ורבי אברהם פירש כי הוא דבק עם הבא אחריו כאשר היה כן קרא לָרָקִיעַ שָׁמָיִם ואינו נכון ובבראשית רבה (ד ו) אמרו וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים וכו' והלא במאמר בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים לג ו) ואין ההרעשה הזו מלשון "וַיַּעַשׂ" לבדו שהרי ברביעי ובששי כתוב "וַיַּעַשׂ" אבל היה מזה שאמרתי בעבור כי בשאר הימים כתוב אחר האמירה "וַיְהִי-כֵן" לומר שנהיה כן מיד תיכף אחר האמירה אבל כאן אחר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" כתוב "וַיַּעַשׂ" זו היא קושיתו ואולי היה לו פירוש נסתר לא רצה לגלות סודו וזה ענין הרעש