קטע:רמב"ן על במדבר כו נד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"לרב תרבה נחלתו" - לשבט מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב ואע"פ שלא היו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החולקים לא עשו אלא על ידי גורל והגורל על פי רוח הקדש לשון רש"י ומדרש רבותינו בכתוב הזה אינו כן אלא אמר בספרי (פנחס כו ג) לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה וכו' וכן בגמרא מפורש שאין משמעותו אצל חכמים לחלק בין שבט לשבט כלל כמו שאמרו (ב"ב קיז) בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו וגו' ועוד שכבר כתבתי בסדר ויחי יעקב (בראשית מח ו) כי בגמרא בפרק יש נוחלין (שם קכב) העלו בפירוש שלא נתחלקה לקרקפתא דגברי אלא לשבטים נתחלקה שנים עשר חלקים שוים עשו ממנה ונטל כל השבט החלק שיצא לו הגורל עליו וזהו מה שצוחו בני יוסף שאמרו (יהושע יז יד) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב ולא הוסיף להם יהושע כלום אבל אמר לו (שם טו) עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים לומר שיכבשו להם מן הארץ שלא נכבשה להם וירחיבו בה את גבולם וזהו שאמר (פסוקים נה נו) לשמות מטות אבותם ינחלו בין רב למעט שיקחו כל המטות בשוה בין שהוא מרובה באוכלוסין או ממועט בהם ויהיה פירוש " לרב תרבו נחלתו " לאנשי השבט עצמו או כפי מדרשו שנתחלקה ליוצאי מצרים הרי שיצאו עמו עשרה ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבו כלומר שאם מתו אותן עשרה שהיו בני עשרים שנה ביציאתן ממצרים ונולדו להם חמשה בנים במדבר או שהיו טפלים ונעשו בני עשרים קורא אני עליו לרב תרבה כלומר לרב ביציאת מצרים תרבו אע"פ שהוא עכשיו מועט הרי שיצאו עמו חמשה ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט כדאיתא בספרי אבל ראיתי בספרי שם דקתני לפי פקודיו מגיד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא כן הוא אומר וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' מהו אומר ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים זהו לשון הברייתא הזאת ונראה ממנה שנתחלקה הארץ לגולגלותם כדברי הרב אבל לפי הגמרא משבשתא היא ועוד שאם כן מה יצעקו בני יוסף והלא נתן להם לפי מנינם המרובה כשאר כל השבטים ולפי דעתי יש בברייתא הזו קצור והוא ממה שאמרו בגמרא (ב"ב קיח) דמשום טפלים דנפישו להו צוחו בני יוסף וביאור הענין כי בני יוסף כשני שבטים נטלו בני אפרים חלק אחד ובני מנשה חלק אחד כי כן כתוב (יהושע יד ד) ואין אחד מהם שמרובה באוכלוסים יותר משאר השבטים אבל בשאר השבטים מרובים מהם כי שבט יהודה ויששכר וזבולון ודן מרובים מהם ולמה יצוחו הם והמרובים ישתקו וכל שכן אם נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים כפי מדרשו שהיו במנין הראשון בני יהודה מרובין משני השבטים האלה יחדיו אבל היו צועקים מפני הטפלים שהיו בני מנשה במנין יציאת מצרים שלשים ושנים אלף ונתרבו במנין השני במדבר לשנים וחמשים אלף ואין בכל השבטים שנתרבה כל כך והיו כמו כן מרבים בנים עד שנתחלקה הארץ וגם בני אפרים כן ולא היו הטפלים ההם נוטלים כלום ולכך צעקו ושומע אין להם כי כן המשפט שלא יטלו אלא בני עשרים ולכך אמרה הברייתא לפי פקודיו שהיו מבן עשרים שנה מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא בשעת המנין שלא יתנו כלום לטפלים ואפילו גדלו והגיעו לעשרים בשעה שחלקו והכתוב שאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב לדברי הכל אי אפשר שישאר בנגלה מפשוטו כי אם חלק להם הארץ לגלגלותם כדברי רש"י הנה לקחו דים וכמו שהם עם רב לקחו חלק רב ואם לשבטים אי אפשר שלא נתן להם יהושע חלק בכורתם שלא היה עובר על צואת יעקב וגם הקב"ה צוה בתורה לשבטי אפרים ומנשה ועוד כתוב מפורש כי שני גורלות נתן להם דכתיב (יהושע טז ה ח) ויהי גבול בני אפרים למשפחותם זאת נחלת מטה בני אפרים למשפחותם ובני מנשה (שם יז א ז) ויהי הגורל למטה מנשה ויהי גבול מנשה ככל הנאמר בשאר השבטים אבל אמרם "גורל אחד וחבל אחד" לומר כל מה שנתת לשנינו ראוי לאחד בגורלו והזכירו זה הלשון לפי שיהושע הפיל תחלה גורל אחד לשניהם שנאמר (שם טז א ג) ויצא הגורל לבני יוסף מירדן ירחו וגו' עד והיו תוצאותיו ימה ושם נאמר (בפסוק ד) וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים כלומר שנחלו שניהם בגורל הזה ואח"כ חלק אותו הגורל בין שניהם בגורל כמו שאמר שם ויהי גבול בני אפרים וגו' וכתיב ויהי הגורל למטה מנשה וגו' על כן אמרו הנה הגורל האחד הראשון ראוי לכל אחד משנינו כי עם רב אנחנו ומדוע חלקת אותו אחרי כן לשני חלקים והיתה הטענה מפני הטפלים שנתרבו בהן על דרך הגמרא ולפי דרך הפשט נראה לי כי הצווחה הזאת היתה של בני מנשה אלא שבאו לפניו שני השבטים יחד וכן ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה (שם יד ו) הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו והיתה הטענה לבני מנשה מפני שאין בכל השבטים מי שהשאיר ערים רבות וגדולות לכנעני כאשר השאיר מנשה שלשת הנפת (שם יז יא) תלתא פלכין וראיה לדבר כי לאחר שכתוב (שם פסוק יב) ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה שם כתיב (בפסוק יד) וידברו בני יוסף כי מתחלה לא נתרעמו עד שעשו עמם מלחמה ולא יכלו להם ויתכן שזה טעם גורל אחד וחבל אחד אמרו מפני שהפלת לשנינו תחלה גורל אחד נפל חבלנו יחד ואירע חלק שנינו במקום הזה הקשה ואלו עשית לנו שני גורלות כנהוג בכל שני שבטים היה יוצא במקום אחר שהוא נוח לכבוש ואמר להם יהושע שאם יעלו ביער הפרזי והרפאים יבררו להם שם כל מה שירצו וירחיבו גבולם וחזרו הם ובארו דבריהם ואמרו גם ההר לא יספיק לנו כי רכב ברזל בכל הכנעני שנתת לנו בארץ העמק ואז אמר להם יהושע כי לא יתן להם בהר גורל אחד אבל יהיה להם ההר כולו והיער הגדול ששם ויבררו להם ממנו כל צרכם ויהיה להם כל תוצאות גבולי ההר ויורישו משם הכנעני כי רכב ברזל לו והוא חזק ואין שאר השבטים חפצים בו אבל הם שני האחים שהם עם רב וכח גדול להם הם יעזרו זה את זה והם יורישוהו וסוף דבר שלא שמע אליהם ולא הוסיף להם כלום כי כן הדין והנה הצורך הרחיב דברינו בענין הזה ועוד כתבנוהו בראיות בפרשת ויחי יעקב והכלל כי הדין שהעלו בגמרא הוא אמת ובו ראוי לפרש המקראות והנה פירוש הפרשה לאלה הנזכרים למשפחות תחלק הארץ במספר שמות שיתנו לכל זכר לגולגלותם חלקו לרב תרבו נחלתו שיחלקו ארץ ראובן לארבעת חלקים למשפחת החנוכי המרובה על דרך משל נרבה נחלתו ולמשפחת הפלואי המועטת נמעיט כי איש לפי פקודי המשפחה יותן נחלתו ותטול כל המשפחה במקום אחד ומן הטעם הזה מנאם כאן למשפחות ולפיכך הזכירו חכמים (ת"כ בהר פרשה א ב) חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו'