קטע:נחמיאש על משלי ו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך — טעם הפסוק: בני, אם ערבת בעבור רעך הלוה, ותקעת לזר המלוה כפיך, כי הערב נכנס בערבות בתקיעת כף, אם כן (ב) נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. ואין לך עצה אחרת אלא זאת, (ג) עשה זאת איפה בני והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. כלומר, [באת] ברשתו, לך התרפס, מגזרת (דניאל ז, ז) "ברגלה רפסה". והטעם, לך אליו והכנע והיה לו למרמס.‏[1]

ויש מפרשים אם ערבת לרעך – על המלוה, ופעמים קורא אותו רעך ופעמים קורא אותו זר, כי מתחלה הוא רעהו שהאמין בו, ולבסוף כשדחקו לפרוע נעשה זר.

בפרק גט פשוט (דף קעג:), מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: בני אם ערבת לרעך וגו׳ נוקשת באמרי פיך וגו׳.

ובפרק המקבל (דף קטו.): לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד, י), לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר: לקח בגדו כי ערב זר וגו׳ (משלי כ, טז), ואומר: בני אם ערבת לרעך וגו׳.

סוף יומא (דף פז.), אמר ר׳ יוסי בר חנינא: כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר: בני אם ערבת לרעך.

הערות[עריכה]

  1. ^ במהדורה זו, קיטענו את המשך דברי הרב, שבאו במקור שלא על סדר הפסוקים, וסידרנו אותם כל קטע על הפסוק השייך לו. לעומת זאת את מה שכתב בסוף פסוק ה לפרש את כל הקטע מפסוק א עד פס' ה סידרנו בסוף פסוק ה, לפי שכל הקטע הוא המשך ורצף אחד. ויקיעורך.