קטע:נחמיאש על משלי ג כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשותלעשות כתרגומו: "כדאית חילא בידך למעבד", מגזרת "יש לאל ידי" (בראשית לא כט). נוכל לפרש: כשחננו השם יתברך חכמה ותורה הנקראת "טוב", כמה דאת אמר: "כי לקח טוב נתתי לכם" וגו' (לקמן ד, ב), אל תמנע עצמך מללמד כל מבקש ללמוד. ואמר מבעליו, שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון.

ונוכל לפרש טוב – על הממון, כמא דאת אמר: "ברבות הטובה רבו אוכליה" (קהלת ה י). וטעם מבעליו – הם העניים. או יהיה מבעליו – בעל הטוב, שיהנה תלמידי חכמים מנכסיו; או מי שיעשה עמו טובה, יגמלהו כטובתו.

דבר אחר: כל מבקש בקשה מחברו הוא בעל הבקשה, בין שהוא ראוי למלאת שאלתו בין לא יהיה ראוי. אם הוא ראוי, הנה מלאכת השאלה במקום הראוי לה; ואם אינו ראוי, היה אתה ראוי להפיק שאלת כל שואל.

ורש"י ז"ל פירש: אל תמנע טוב מבעליו – אם ראית אוהבך חפץ להיטיב לעניים, אל תחדלהו בהיות לאל ידך להחדילהו. דבר אחר: אל תמנע צדקה מן העני בהיות לאל ידך לעשות צדקה היום, שמא יבוא יום ואין לאל ידיך, עד כאן. הטעם, גלגל הוא שחוזר בעולם, אם אתה היום עשיר והוא עני, לא תדע מה ילד יום, כי שמא למחר יהיה בהיפך, ורעך וחבירך הוא בדבר זה, ראה מה כתוב אחריו: "אל תאמר לרעך" העני "לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (פס' כח):