קטגוריה:שמות כה כח

[כו] יהיה נשא בם השלחן. דאין לפרש מבנין הדגש פועל יחיד, שהרי לא היה הנושא אחד רק רבים (כ"ה ברא"ם). אך קשיא דלא יבא אחר לשון נפעל "את השלחן", והוי ליה לומר 'ונישא בם השלחן', מאי "את", ויש לתרץ שאם כתב 'ונישא בם השלחן' היה משמע שיהיה השלחן נישא בבדים, והיינו שכאשר יתלו השלחן הוא נשא בבדים, ואין הכתוב רוצה לומר רק שיהיה נישא בם השלחן הזה כאשר יהיו נושאים אותו בני אדם, לכך אמר "ונישא בם את השלחן". וכך פירושו, שיהיה נישא השלחן כאשר יהיו בני אדם נושאים אותו על ידי הבדים, לכך הוסיף מלת "את":

[כז] שיש לו רואים לכאן ולכאן. פירוש, כאשר היו כותליו זקופין כנגד שפת השולחן, היה אותה זקיפה כמין פנים שהוא רואה לצד הבית, וכן בשפת השולחן השני, כאשר היו חלות האחרות שש מזה ושש מזה (ויקרא כ"ד, ו') היה אותה הזקיפה כמו זקיפה לצד הבית. ומה שאמר 'לצד הבית', שהרי ארכו של שולחן לאורך הבית (מנחות דף צח.), ונתן אורך הלחם לרוחב השולחן (רש"י כאן), והיה כופל שני צדיו של לחם שהוא באורך השולחן - למעלה, נמצא פניו היה לצידי הבית:

[כח] והיה עושה לו דפוס זהב ודפוס ברזל וכו'. וכן הוא במשנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צד.) 'ובדפוס היה עושה וכשהוא רודה נותן לדפוס'. ובברייתא אמרו (שם) כי ג' דפוסים היו לו; נותנו בדפוס ועדיין הוא עיסה, ואחר כך הוא נאפה, וכשהוא מוציא נותנו לדפוס אחר של זהב. ולא היה יכול ליתן אותו לדפוס הראשון שהיה בו כשהיה עיסה, דכיון דנאפה תפח העיסה ונעשה גדולה יותר, וצריך דפוס חדש (שם). ויראה שרש"י מפרש במשנה דלא נקט התנא רק הדפוס שהיה כלי שרת ונתקדשו, ולא היה לישתן בפנים רק בחוץ, לכך לא היה כאן רק שתים; אותו שהיה נאפה בו, ואותו דפוס שהיה נותן בתוכו כשהוא מוציא אותו. וכך סבירא לתנא קמא דלא היה לישת הלחם בפנים (מנחות דף צה:). אבל הברייתא מדברת מכל הדפוסים שהיו לו, בין הדפוסים שהיו לו קודם שהיה קודש, ובין אחר כך. והא דקאמר 'ובשל ברזל נאפה', והרי כתיב "ועשית קערותיו זהב טהור", ואיך עושה לו של ברזל, כיון דלא היה אלא לשעת אפיה בלבד, ואילו היה אפשר לאפות אותו בלא דפוס לא היה עושה הדפוס לאפיה, אך שאין לאפות רק בשל ברזל דהוא חם יותר (פסחים דף עד.), לכך לא נחשב דפוס. ולכך אמר בברייתא (מנחות סוף צד.) 'כמין דפוס היה לו בתנור', רוצה לומר לא דפוס ממש, לפי שלא היה של זהב, ואינו בכלל "קערותיו". אבל אותו שהיה נותן בו כשהוא עיסה, לא חשיב ליה (רש"י) כלל, דעדיין לא נתקדש:

[כט] ומפוצלין ששה פצולין. כך הגירסא בכל הספרים. רק כי בקצת ספרים הגיהו 'חמשה פצולין' על פי דברי הרא"ם שפירש שהוא טעות סופר, שהרי לא היו קנים רק בין לחם ראשון ובין לחם שני, אבל לחם ראשון היה מונח על טהרו של שלחן (מנחות דף צז.), ולא היה לו קנים, ובין לחם ב' ולחם ג', ובין ג' לד', ובין ד' לה', ובין ה' לו' היו קנים, והקנים - היו הפצולים מעמידין אותם, נמצא שלא היה צריך רק חמשה פצולין, ולכך פירש שהוא טעות סופר. ונראה דאין צריך למחוק, כי ראש הסניף נחשב גם כן פצול, אף על גב שאינו מעמיד שום לחם, סוף סוף פצול הוא, והסניפין היו עולים עד גבהו של לחם (רש"י כאן), ולפיכך יש כאן ו' פצולין. ומה שפירש רש"י כי היו הסניפין עולים למעלה עד נגד גבהו של לחם, ולמה צריך לעלות עד גבהו של לחם, והרי די היה עד הקנים שהוא בין לחם חמישי וששי, ונראה שדעת רש"י שלכך היו עולים הפצולים עד גבהו של לחם, שאם יפול הלחם הששי על ידי שיכבד המשא, לא יהיה לו מקום לפול בשביל הסניף העולה עד גבהו של לחם ששי. ומהשתא הוי ששה פצולין. ולשון המשנה (מנחות דף צו.) 'וד' סניפין היו שם מפוצלין מראשיהם', ומדקאמר 'מפוצלין מראשיהם' שמע מינה שהראש נקרא 'פצול', ועל כרחך ששה פצולים הוי, כיון שהיה עולה הסניף נגד גבהו של לחם - היו מראשיהם מפצולים ששה פצולין, ואין כאן טעות סופר כלל:

[ל] אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה וכו'. הרמב"ן לא הודה לו שכך יהיה דעת אונקלוס במכילתיה על הסניפין, כמו שמבואר בדברי הרמב"ן. וכן יש לדקדק עוד 'קשותא' שתרגם אונקלוס, שאין דעתו כמו שפירש רש"י, שמצינו בתלמוד 'קשותא' הוא כלי, כדאיתא בפרק לולב וערבה (סוכה סוף מח ע"ב) כמין שתי קשוואות היה שם. ואולי אונקלוס סבר כרבי יהודה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:) דאפילו לישתן ועריכתן הוא בפנים, דסבר מידת היבש נתקדש גם כן. והשתא יהיה צריך כלים הרבה אל לחם הפנים, והיו כולם של זהב, בין המדה שבהן מודדין את הקמח ללחם הפנים, ושבהן לשין ועורכין, הכל היה של זהב, ונתקדשו גם כן. אבל בגמרא, מפני דסבירא לן דלא היה לישתן ועריכתן בפנים, אם כן אין לפרש אלו כלים על המדות, דהא כלים אלו נתקדשו, כדכתיב בפירוש (ר' להלן ל, כו-כז) "ומשחת את השלחן ואת כל כליו", ולכך פירשו שם (מנחות דף צז.) "קשותיו" אלו הסניפין, ו"מנקיותיו" אלו הקנים:

[לא] ועל קשותיו הוא אומר כו'. ואף על גב דלא נזכר הלחם בכתוב, יש לפרש "אשר יוסך" שדרך להיות יוסך, ורוצה לומר הלחם. ולפי הפירוש אשר למעלה (אות ל) כי 'קסוותיה' שתרגם אונקלוס הוא כלי שנותנים אותו בו, נראה כי כל דבר שנתן בכלי אחד שייך לומר 'יתנסך', שיוצק לתוכו, וזה "קשות הנסך" (במדבר ד', ז'). דהא למאן דאמר "קשות הנסך" אלו הסניפין, צריך לפרש "הנסך" שהסניפין מעמידים את הלחם עד שהוא עומד על השלחן, וזהו "נסך" מקרי, כדכתיב (יהושע ז', כ"ג) "ויציקם לפני ה'", דהוא כמו ויציגם לפני ה', ונאמר בו לשון יציקה, הכי נמי יש לפרש "קשות הנסך" הסניפין המעמידין ומציקין את הלחם: