עם טעמים:
וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
ומראה כבוד ה'. בלשון התורה נקרא כבוד ה', ובלשון חכמים שכינה, וזהו וישכן כבוד ה' על הר סיני וכתיב (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו והיא מדת הדין הנקרא יד שבה נברא העולם כלו שנאמר (ישעיה סו) ואת כל אלה ידי עשתה, הזכיר כל הנמצאים כלן בשם אלה שכלן נתהוו מכח מדה"ד הוא שאמר הכתוב ויהיו כל אלה. וכן במעשה בראשית (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ כלל כל הנמצאים כולן העליונים והשפלים במלת אלה וזה בכלל הנמצאים. גם בפרטי הנמצאים בדברים שהם קיום העולם מצינו שהזכיר בהן הכתוב לשון אלה, ואלו הם, האור והחשך, והתורה, והמשפט, וקבוץ גליות וישראל, והתבואה, והמטר. האור והחשך הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. התורה שנאמר (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. המשפט שנאמר (שמות כא) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ישראל הוא שנאמר בשבטי ישראל (בראשית מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. ובקבוץ גליות נאמר (ישעיה מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, וכתיב (שם) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם. התבואה הוא שכתוב (זכריה ח) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה, המטר הוא שאמר הנביא (ירמיה יד) היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא ה' אלהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה.
ויבא משה בתוך הענן וגו' עד סוף הסדר. ישיבת משה רבינו בהר ארבעים יום וארבעים לילה אוכל לשער בה שלש סבות. הסבה הא' הוא מפאת המשיג וענינה כי להיות השכל האנושי נקשר בנו הקשר ימנעהו מהשגת הנבדל ומהדבקות האלהי אשר השיג משה רבינו עליו השלום בהר להיותה השגה רוחנית יותר ממה שהיא אפשר לסובלה לכן גזרה החכמה האלהית לברוא חדשה בארץ אשר כמוה לא נהיתה מני שום אדם עלי ארץ והיא להעלות את אדון הנביאים ממדרגה אנושית למדרגה רוחנית נבדלת ולכן צוהו שיכין עצמו לזה כדי שיחליף מזוגו והרכבתו צו לצו קו לקו באופן שאחרי ההכנות כלם יקבל צורה שם רוצה לומר תתהוה שם ותקנה באותה ישיבה הויה מחודשת. והנה העצם האנושי יתהווה בארבעים יום כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה במקומות. ובסוף הארבעים יום תשתלם ההכנה ויקבל העובר צור' אנושית לא קודם לכן כי היו הימים הראשונים ימי ההכנה אבל הצורות יחולו פתאום במתהוים אחרי הדרגת ההכנות כלן. וגם הצורות האלהיות זה דרכם שיחולו אחרי הכנה וכמ"ש במלאכת המשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויכל משה את המלאכ' ויכס הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. הנה בעבור זה הוצרך משה רבינו לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה שהוא הזמן המוגבל להוי' האנושית לחול בה הצור' ולא נשלמ' ההכנה לקבל הצור' הקדוש' ההיא אלא בסוף אותם הימים כלם ובהשלמותם כתיב ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ולפי שבמ' היום שיתהו' הולד אין לו שם מאכל ומשת' כשאר בני אדם לכן היה שמשה רבינו עליו השלום בימי הויתו זו לחם לא אכל ומים לא שתה כדרך העובר המתהו' בבטן המלא' כי הנה רצה יתברך שתדמ' הויתו בענין שלמות נבואתו והשגתו להוי' האנושיות שנגמרת בארבעים יום או שהוצרך לכך כפי טבעו וזו היא הסבה הראשונ'. והסב' הב' היא מצד המושג וענינה שמרע"ה השיג בישיבתו בהר אותם הארבעים ימים והארבעים לילות כל הידיעו' וההשגות שאפשר להשיג בעולם בכללו וידוע שהן בד' סוגים. הסוג הא' בעניני' ההווים והנפסדים והם עשרה מדעים. הא' היא החומ' הראשון הב' היא הצור' הגשמית. שתחול בו ראשונה. הג' הוא יסוד האש וטבעו וצורתו. הד' הוא יסוד האוי' וצורתו וחלקיו. הה' הוא יסוד המים. הו' הוא יסוד הארץ. הז' הוא מהמורכבי' ראשונה כאבנים ומתכות והדוממים למיניהם. הח' הוא מהמורכבים הצומחים למיניהם. הט' הוא מורכב החי. הי' הוא במין החי המדבר. הרי לך עשרה מינים מהדרושים והידיעות בעולם השפל. והסוג הב' מהידיעות הוא בעולם השמימיי והוא גם כן נכלל בעשרה דרושים הא' הוא בטבע הגשם השמימיי בכלל מה הוא. הב' בגלגל לבנה. הג' בגלגל ככב שעליו. הד' בגלגל נגה שעליו. הה' בגלגל חמה אשר עליו. הו' בגלגל מאדים שעליו. הז' בגלגל צדק אשר עליו. הח' בגלגל שבתאי שעליו. הט' בגלגל השמיני מהככבים הקיימים. הי' מהגלגל התשיעי החלק המקיף את כלם. הרי לך גם כן עשרה מיני דרושים בעולם השמימיי. הסוג הג' מהידיעות הוא אשר בעולם השכל ונכללו גם הן בעשר כי הנה הפלוסופים גזרו אומר שהיו השכלים הנבדלים עשרה לפי שהם מנו תשעה מניעים נבדלים לתשעת הגלגלים והשכל העשירי הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל והיא השכל הפועל נותן הצורות. ואמנם המאמתים מאנשי התורה קיימו שהם רבים מאד וכמו שאמר היש מספר לגדודיו. ודניאל אמר אלף אלפין ישמשוני' וגומר יהיה מה שיהיה אין ספק שהם כלם נכללים במספר העשר' כי כן אלף אלפין וריבוא רבבן שזכר עשרה מאות מהאלפים או עשרת אלפי אלפים הם. הרי לך אם כן עשרה דרושים מהידיעות בעולם השכל. והסוג הד' מהידיעות הוא באלהותו יתברך ובעולם הספירות ובסוג הזה קצרה החקירה ושערי העיון ננעלו. אבל חכמי האמת קבלו שהם עשר ידיעות מעשרת הספירות העליונות הנאצלות ממנו יתברך הנקראות אצלם כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות ולכן היו אותיות השם במלואו עשרה וכל ההויות עליונות ותחתונות מתהוות מהם. ולזה היו במעשה בראשית עשרה מאמרות ונתנס' אברהם אבינו בעשר' נסיונות. והוכו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים גם כן עשר מכות ויתר העשיריות כלם שזכרו חכמינו זכרונם לברכה הלא הם כפי מנין אותן האותיות הנשפעות מהן וכמו שאמר למען שיתי אותותי אלה בקרבו אל תקרי אותותי אלא אותיותי. הרי לך גם כן בידיעת האלהות יתברך עשרה מינים מהידיעות. והנה משה רבינו עליו השלום בישיבתו בהר השיג אמתת הדברים הנמצאים כלם תחתונים ועליונים ולכן ישב עשר' ימים הראשונים בהשגת טבעי הדברים השפלי' ההווים והנפסדים כלם בצורותיהם וסבותיה' האמתתיות. ולהיות הידועים והדרושי' ההמה במספר עשרה נתיחדו להם עשרה מהימים. ועשר' הימים השניים הצטרך אליהם להשיג טבעי הגרמים השמימיים וככביהם מספרם ומצבם ומרכזיהם ותנועותיהם וגלגליהם. ולהיותם נכללים בעשר' דרושים וידיעות היתה השגתו אותם בעשרה ימים כמספרם והעשרה ימים השלישיים נצטרך אליהם להשיג השגות השכלים הנבדלים מהותם מספרם וסדורם. והשתלשלותם באופן השירות והשבח שישבחו לבוראם. ובעבור שהיה מספר הידיעות בהם נכלל בעשר' היתה השגחתו בהם בעשרה ימים במספרם כמשפט. ועשרת הימים האחרונים עלה משה אל האלהים ונתעלה כל מה שאפשר באלהותו יתברך ואיכות המצאת הנבראים ממנו שהוא תכלית הידיעה וסוף ההשגה והיא ההצלחה האחרונה אשר אין למעלה ממנה. ובעבור שהיו הספירות אשר בהן תוכלל ההשגה העליונה הזאת עשרה לכן ישב בהשגתה עשרת הימים האחרונים. הנה התבאר שהיתה ישיבת משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעים לילה לכלול כל מיני ההשגות שהיו בעולם השפל והעולם השמימיי ובעולם השכלי ובעולם הספירות. אך לא היתה השגתו בהם כהשגת החוקרים על פי עיונם שבחשכה יתהלכו והם הודו ולא בושו שלמעלה מגלגל הירח לא השיגו דבר אלא באומד לא כן עבד האלהים משה כי כאשר גבהו דרכי נבואתו העליונה על דרכי הראיות המדומות השכליות. ככה גבהה השגתו על השגתם והוא השיג בריאת העולם ואיך היתה וסדור המציאות כמו שישיגהו אחד מהנבדלים. ואם תקשה עלי איך התמיד עשרה ימים בהשגת ההווים והנפסדים כמספר הימים אשר התמיד בהשגת עולם השכלים עם כל חלוף ההשגות ההן אני אשיבך מלין שהיה מספר הימים להורות מספר הידיעות עם היות שהמושגים יתחלפו במעלחם כמו שהיה הענין במעשה בראשית שנתיחד יום אחד להויות הדגים או הצמחים כמו שנתיחד יום אחד למאורות. גם כי הנה נצטרך לעשרה ימים הראשונים להשגת עולם השפל להיותו ע"ה עדין בלתי מוכן. ואחריהם נשאר כל כך מוכן מהם שלרוב הכנתו בעשרה הימים הראשונים ההם יוכל להשיג בעשרה הימים השניים השגות העולם השמימיי. ואחרי היותו מוכן בעשרים הימים ההם שעברו עליו נשאר ראוי והגון להשיג בעשרה הימים השלשיים ידיעות עולם השכלים הנבדלים. והוא הדין בעשרה הימים האחרונים כי היתה ההשגה בימים הראשונים עזר גדול ומכין להשגה הבאה אחרי' ולכך נסתפק בה במעט מהימים. הנה התבארה הסבה השנית לישיבת משה רבינו בהר כל הימים ההם כדי להשיג סודות המציאות וסדרם. אמנם הלוחות ניתנו באחרונה אחרי היותו שלם בהשגות כלן ובעת נתינת הלוחות השלימו השם בביאור המצות. והוא אומרו ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו רוצה לומר כאשר כלה להודיעו הידיעות כלן כי הוא אשר דבר אתו. וזו היא הסבה השנית. והסבה השלישית הוא מצד המשיג והמושג יחד וענינה שהוצרך משה רבינו להכניע יצרו ולהמית תאוותיו ולכבוש מזגו וטבעו תחת ממשלת השכל באופן שלא יעכבהו מהשגת השלמות ולפי שהיו האיכות הגוברות באדם ארבעה וכן לחיותיו ויסודיו אשר מהם הורכב ארבעה והיה גודל השגתו בתורה נכללת בעשרת הדברות כתובים באצבע אלהים. לכן היה הצורך להכניע כל יסוד וליחה מגופו עשרה ימים כמספר עשרת הדברות באופן שכל יסוד ויסוד או כל ליחה מלחיותיו הארבעה יכנע לקבל הדברות העשרה ההם. ומפני זה היו ימי ההכנה ההיא ארבעים יום. הנה התבארו שלשת הסבות האלה אשר נתתי על ישיבת משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום. והראשונה מהם היא בבחינת המשיג. והשנית בבחינת המושג. והשלישית בבחינת שניהם המשיג והמושג יחד. אך נשאר לדעת אם היה שהמ' ימים ראשונים הוצרך אליהם מהסבות האלה אשר זכרתי למה זה בשאר הפעמים שעלה להר על עון העגל ועל הלוחות האחרונות ישב תמיד בהר כמספר זה עצמו מהימים. ואפשר לומר בתשובת זה כפי דעת קצת המפרשים שלא היתה הישיבה בהר ארבעים יום וארבעים לילה אלא שתי פעמים בלבד ושבפעם הראשונה הוצרך אליהם מהסבות האלה אשר זכרתי. אבל המדרגה אשר קנה שם מהשלמות. הנה במעשה העגל אשר דאג לו כי מר כי נגע עד נפש עשתה לו כנפים כנשר יעוף השמים וחזר אדון הנביאים להסתבך בסנסיני ההגשמה בעצבון לבו וכדי להחזיר אבדה לבעליה הוצרך להעביר את רעת העגל ואת מחשבתו יתברך אשר חשב על היהודים לאבדם ואחרי התפלה והתחינה ושנתרצה האלהים למחול עונם אמר לו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים רוצה לומר שיתבודד כאשר התבודד בראשונה. ואז ישב בהר שנית ארבעים יום וארבעים לילה וחזר למדרגה הראשונה שאבד וקבל לוחות שניות. והיותר נכון אצלי הוא שבפעם הראשונה שישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה מפני גודל המושג ששם השיג רוב הפלאות שנעשו שמה קנה המספר ההוא מהימים סגולה נפלאה ברצון הבורא יתברך וקבע בו כח יתר וברכה עצומה. ומפני זה גם בשאר הפעמים שישב בהר נתעכב שם ארבעים יום וארבעים לילה להיות מספר ההוא מהימים מרוצה לפניו יתברך עד שגם היום אנחנו שארית יעקב מדי שנה בשנה עושים ארבעים ימי תשובה והימים האלה נזכרים ונעשים כי הם ימי רצון וסליחה לאלהים מפני הקדושה שקנו בתחלה. וגם אני אורך שהפלא העצום לא היה אלא בפעם הראשונה שישב בהר כל אותם הימים מבלי מאכל ומשתה. אבל בשאר הפעמים לא היה הנס גדול כל כך לפי שכבר קנה גופו תכונה קיימת והפשט מהחומר כל כך חזק שלא נשאר לו התפעלו' גשמי ודב' גופני לא יערב ולא יצמא עוד כמו שכתבתי למעלה והותרה בזה השאלה הי"א: (אמר המגיה הן עוד ישגיב בכחו בדרוש זה הרב המחבר בפ' עקב בדרך קרוב לזה ואם יטה ממנו מעט הלא יגדיל תורה ויאדיר ושניהם כא' טובים. ע"כ:)
ואמנם בהתר השאלה הי"ב אומר שהכתוב בא במקום הזה להודיע מה שקרה בעליית משה להר מהשגת הזקנים וישיבתו שמה כל הזמן ההוא ומה עשה בענין שליחות המלאך שנאמר לו ולהודיע כי הארבעים ימים נמנו משעלה להר שישב בפרישות ששת ימים ונקרא ביום הז' ועמד עוד בהר שלשה ושלשים יום. אבל מה שקרה לו בהר לא נזכר כאן ובא אחר זה בסדר כי תשא ובסדר והיה עקב שכל הימים אשר ישב בהר לחם לא אכל ומים לא שתה. והיה הנה הגבול הזה לשתי סבות. הא' כי להיות הכוונה בישיבתו שמה להחליש כחות הגוף ולהפסיד תאוותיו והכנע החומר שלו לממשלת השכל כדי שלא יהיה מונע הדבקות האלהי. לכן היה מחסדו יתברך להעמידו מבלי מאכל ומשתה כדי שהמזון התמידי לא יחזק כחות גופו. והסבה הב' היא לפי שהדבקות וההשגה שזכה בה משה רבינו עליו השלום בימים ההם היתה כלה מתאחדת ומדובקת כל הארבעים יום מבלי הפסק כלל. ואם היה אוכל ושותה היה מפסיק התבודדותו והשגתו כי בהשתמש הנפש בכלים הגשמיים לא תוכל להתעסק במושכלות. הרי שהמאכל והמשתה היה מעיק ומונע לדבקות גם כי האכילה תחייב השינה ויציאת המותרות ותצטרך אל הטיול אשר כל זה ממה שימנע ההתבודדות ויפסיק הדבקות וההשגה. ולכן הגדיל השם לעשות עמו שלחם לא אכל ומים לא שתה כמאמר המשורר (תהילים קי״ט:ע״א) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך:
והנה נשאר להשיב על השאלה הג' שהעירותי בפרשה והיא אם משה רבינו עליו השלום קבל כאן ביאת המלאך איך אחרי עון העגל התפלל שלא ילך בתוכם וגם נשאר לדעת אם היתה הגזרה מהליכת המלאך לפניהם ראויה וצודקת ומשה לא בקש עליה איך לא יצא' לפועל ולא נתקיימה. ובתשובת כ"ז אומר שכפי מה שביארתי היעוד האלהי לאבות היה שישגיח בזרעם בעצמו מבלי אמצעי אחרי היותם בארץ הנבחרת לא בהיותם במדבר ועל זה אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. אבל עם היות גזרתו ראויה הנה אחרי שירד משה מההר והגיד לעם את כל דברי ה' ואת המשפטים והם השיבו בנפש חפצה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע והכניסם משה רבינו עליו השלום בברית חדשה עם השם ועלה הוא ואהרן ובניו וזקני ישראל והשיגו מה שהשיגו ועלה השלם מכל ילוד אשה אל האלהים וישב שם בדבקות נמרץ ונפלא מופשט מבלי חומריות ארבעים יום וארבעים לילהו הגיע למדרגת השכלים הנבדלים. הנה אז ראה בעל הרחמים לעשות עם עמו ונחלתו חסד גדול נורא למלכי ארץ והוא שעם היותם במדבר הבלתי מוכן ההוא תדבק בהם שכינתו והשפעתו בהשגחתו והוא כרחמיו וכרוב חסדיו ינהגם גם במדבר ההוא. ויהיה הדבוק תמידי עמהם במדבר כמו שהיה במעמד הר סיני והיה החסד הזה גדול בבחינת העם שילך מלכם לפניהם תמיד ולא יומסרו להנהגת המלאך לא בארץ ולא במדבר וגם כן בבחינת משה שאחרי עלותו במדרגת הנבואה למעלה רוחנית שעין לא ראתה כמוה לא תרד מעלת נבואתו להנבא על ידי המלאך לא יום אחד ולא חדש ימים. וכדי לעשות עמהם החסד הזה מיד אחרי אומרו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה נאמר לו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגומר. והיה סוף המאמר אם בבחינת העם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואם בבחינת משה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים רוצה לומר שעם היות הגזרה חרותה משליחות המלאך להנהיגם במדבר. הנה לעשות חסד גדול עם העם ועם משה בעבור מה שהגיע אליו מהשלמות היה רוצה לחזור מגזרתו ולבטלה ויחפוץ לשבת בית ביניהם ולהדבק שכינתו בתוכם גם במדבר ההוא ולכן השתדלו בעשיית המשכן שהיא ההכנה הראויה לדבר הזה ובהיות אדון הנביאים בהר שמח ונעלז בחסד הזה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם עגל מסכה והי"ת בכעסו עמהם ראה להרחיק מהם שכינתו והשגחת פניו. והוא אומרו למשה בפרשת כי תשא שהם היו עם קשה עורף ולכן לא היה ראוי שילך בתוכם רוצה לומר כמו שאמר לעשות כשצוה אותם על המשכן. אבל יאות שילך לפניהם המלאך עצמו שכבר נאמר לו בתחלה וז"ש שם ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך כמו שאמרתי לעלות ולזה נאמר שם כי לא אעלה בקרבך ולא נאמר כאן בפרשת משפטים. האמנם אדון הנביאים לפי שראה שהקדוש ברוך הוא הודיעו כבר החסד ההוא שיעשה עם ישראל עמו בהליכתו עמהם גם במדבר ושהיה חוזר ממנו בעבור העגל בכה ויתחנן לו שלא יעשה כן ושיקים דברו הטוב אשר דבר ובהגיעי לשם בע"ה אוכיח זה מדברי תפלתו. הנה התבאר מזה שלא זכר הכתוב כאן במשה לחם לא אכל ומים לא שתה לפי שהיה עיקר הכוונה בכל זה הספור להודיע למה לא יצא לפועל שליחות המלאך כי היה כל זה הקדמת ידיעה לצווי המשכן ולמה שיזכור בסדר כי תשא. ואמנם לחם לא אכל ומים לא שתה התבאר בסדר כי תשא והותרה בזה השאלה הי"ב. והתבאר גם כן למה התפלל משה אחר עון העגל שלא ילך המלאך בתוכם מה שלא עשה כן כשנאמר לו מתחלה ולמה לא יצא לפועל שליחות המלאך שנזכר כאן שהיה כלו מהסבה אשר זכרתי. והתבאר עם זה קשור הפרשה הזאת עם פרשת ויקחו לי תרומה והותרו בזה השאלות הג' והד' שהעירותי בפרשה. תם סדר משפטים:
"ומראה". ואז כבוא משה שמה נתגלה כבוד ה' שהיה עד עתה מכוסה בענן ונראה כאש אוכלת לעיני כל ישראל, ויבא משה בתוך הענן שנעשה לו שביל בתוך, ויעל אל ההר
שהוא אל ראש ההר, ולא הוצרך להודיע שלחם לא אכל שזה פשוט שלא יאכל לפני אלהים, ובמשנה תורה פי' זה, וכן בפ' תשא פי' שכן היה בארבעים יום האחרונים מפני החדוש
שאעפ"כ קרן עור פניו:
