עם טעמים:
וַיֹּ֨סֶף יְהֹוָ֥ה קְרֹֽא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִישִׁת֒ וַיָּ֙קׇם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהֹוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"ויבן עלי". אז הבין בבירור שה' קורא אותו, כי התגברות הדמיון באיש הבריא לא יהיה רק על המעט, וכבר בארו החוקרים האחרונים שהנבואה תבוא לפעמים מושכלת במה שיושפע ידיעה ברורה על שכל הנביא, ופעמים תבא מדומה ע"י צורות שיראה הכח המדמה, ופעמים תבא מוחשת ע"י קול שיגיע לאזן הנביא, או צורות נוראות אשר יראום בעיניהם בפועל (ולא כהמורה נבוכים בח"ב מספרו), ומזה המין האחרון היה הקריאה שקרא לשמואל. וכבר באר מהרי"א כי לכן באתהו הנבואה ע"ז האופן, כדי שיטעה וירוץ אל עלי וירגיש עלי בדבר ויכריחהו בבקר להגיד לו המראה, כי זולת זה היה שמואל מעלים הדבר ממנו, כמ"ש (פסוק טו) ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי. ודעתי בזה שנבואה זו לא באה אל שמואל בתורת שליחות רק בתורת הודעה לבד, שאם היה בא אליו בתורת שליחות הלא היה מוכרח להגידה אל עלי, כי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, ולמה הוצרך עלי להשביעו עדי הגיד לו, רק האמת הוא שה' לא שלחו אליו. והטעם בזה כי כל נביא שליח יהיה לאיזה צורך ותכלית, והוא שהעם או האיש שעליו ינבא ישים על לבו וישוב בתשובה ועי"ז תבוטל הגזירה, לא כן פה שהיה גז"ד שיש עמו שבועה כמ"ש (פסוק יד) לכן נשבעתי לבית עלי, שאין תשובה מועלת בו כלל, לא היה צורך בשליחות, והיה רק הודעה לשמואל לבד והיה רשות בידו להגיד או שלא להגיד, וה' סבב הדבר ששמואל היה מוכרח להגיד לו ע"י שהשביעו:
