קטגוריה:משלי ד כד

כמו ללב, גם לפה יש השפעה משמעותית על הבריאות, וגם כאן ניתן לפרש בשלוש רמות:

1. ביולוגית - הפסוק מדבר על המזון שאנחנו מכניסים לפינו: כדי לשמור על הבריאות יש להסיר את התכונה של הפה המתנהג בעקשנות והשפתיים הנלוזות, האוכלים מזון מעבר למה שהגוף צריך וגורמים להשמנה, או אוכלים מזון מזיק ופוגעים בבריאות.

2. נפשית - פה ושפתיים הם כמובן משל לדיבור שאנחנו מוציאים מפינו; ישנם שני סגנונות דיבור, שספר משלי דורש להימנע מהם: עיקש = עקום וקשה; עיקשות פה = דיבור שהוא עקום וגם קשוח ותוקפני. נלוז = עקום ונסתר; לזות שפתיים = דיבור שהוא עקום וגם מטעה ומסתיר. שני סוגי הדיבור הללו פוגעים בבריאותו הנפשית של כוח הדיבור.

3. ורוחנית - "ידוע אמרם ז"ל: סייג לחכמה שתיקה, כי בוודאי אין דבר המאבד את החכמה כמו שיחה בטלה ודיבור שלא כהוגן" (רמ"ד ואלי).

1. עיקשות פה ולזות שפתיים הם סגנונות-דיבור של האדם עצמו, שהוא צריך להסיר מנפשו; וכן פירשו חז"ל: "הסר ממך עקשות פה - לשון הרע, שקשה כשפיכות דמים. ולזות שפתים הרחק ממך - שלא תדבר עם חברך אחד בפה ואחד בלב." (מדרש משלי, ילקוט שמעוני משלי). פירוש זה מתאים לפסוק המקביל, המלמד שעקשות ולזות הן תכונות של רשעים, (משלי ב טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים, וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם"

2. אך מפרשים רבים פירשו שמדובר בסגנונות-דיבור של אנשים אחרים, שהאדם צריך להיזהר שלא ידברו עליו (מצודות, רש"י); "אדם גדול, כשימנע עצמו מן העניינים שהם מכוערים אצל בני אדם, ואע"פ שאינם בעיניו מכוערים, קידש את השם. כמו שאמר ולזות שפתים הרחק ממך" (רמב"ם, מאמר קידוש השם). מקורו של פירוש זה הוא בדבריו של האמורא רב אסי בשתי סוגיות בתלמוד (בבלי יבמות כד:, בבלי כתובות כב:).

- אולם כמה ממפרשי התלמוד הוכיחו מסגנון הדברים, שהפירוש הזה הוא רק דרשה של רב אסי, ולא פשוטו של מקרא, שהרי בגמרא לא נאמר "דכתיב הסר ממך עקשות פה..." אלא "דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה..." - רב אסי הוא שאמר ופירש את הפסוק באופן שונה מהמקובל: "נראה בעיני... הכוונה בקרא, אזהרה שלא יהיה בעל לזות שפתיים מדברות רע והיתולים על אחרים; ור' אסי פירש הקרא, שהאדם צריך להתנהג בדרך זה שלא יתן מקום ופתחון פה לשאר אנשים שידברו עליו רעה" (מהר"ץ חיות על יבמות כד:, בשם מהר"ז מווילנה); "פשטיה דקרא הוא, שהאדם יסיר מעצמו עיקשות פה, כלומר שלא ירגיל עצמו לדבר בעיקשות ולזות שפתים, ורב אסי הוא שהשתמש בסגנון הכתוב לכוונה מיוחדת, שלא יעשה אדם דבר אשר ייעקשו אחרים פה ויליזו עליו. שומעיו הבינו רמיזותיו, וככה נהיה סגנון מקראי זה לפתגם עממי" (הרב ראובן מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו יז, עמוד פז).

- אמנם, לרעיון שמביע ר' אסי יש בסיס בתנ"ך, בדבריה של חנה לעלי, לאחר שחשד בה שנכנסה שתויה למשכן, (שמואל א א טו): "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר 'לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי, וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה" (פירוט): "מכאן, לנחשד בדבר שאין בו, שצריך להודיעו" (ר' אלעזר, ברכות לא.). "חנה יכלה להתעלם מעלי הכהן, שיחשוב מה שהוא רוצה, אבל היא לא עשתה כך. מכאן לומדים, שאם מישהו חושד בך - עליך לומר לו את האמת, שהחשדות שלו אינם נכונים" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, כ"ז סיון ה'תשס"ט).

פסוקים רבים נוספים עוסקים בשמירת הפה, האכילה והדיבור:

• לא לדבר דברים רעים ודברי מרמה, (תהלים לד יג): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב? - נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".
• להיזהר ממאכלים ודיבורים העלולים לגרום צרות, (משלי כא כג): "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".
• ללמוד היטב את כללי השפה, (משלי יח כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ"*.
• להגיד שהזולת פעל מתוך כוונה טובה, לא להאשים את הזולת בכוונות רעות, (משלי יח ח): "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן"*.
• לשמוע דיבורים נעימים, (משלי טז כד): "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם"*.
• ראו גם: מפרי פי איש - תוצאות של דיבורים טובים ורעים.