קטגוריה:יהושע ז ז

• לדף התרגום על כל הפרק •

"אֲהָהּ" -

• מילת קריאה שמשתמשים בה להבעת גילוי מפתיע של שמחה, אכזבה, יאוש, האשמה (מילוג), לדוגמא: "אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהֹוָה, וּכְשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא" (יואל א טו).
• טעות כתיב והיה צריך להיות 'אתה' - הצבעת אצבע מאשימה. אולם כך נאמר בהרבה מקומות נוספים, כך שאפילו אם המילה התחילה כטעות כתיב, היא נהפכה למילה עצמאית מאז יהושע.

"לָמָה" - מַדּוּעַ? לאיזה צורך? לשם מה? (מילוג) - שאלה מעליבה שמבוססת על האשמה, והנשאל חייב להגן על עצמו, ככתוב: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא" (ביאור:בראשית יב יח).

יהושע עשה שגיאה ושלח שלושת אלפים איש להלחם בכאלפיים לוחמים מהעי, שהיו מצוידים בקלע, ושלטו על ראש ההר נגד החיילים שעולים לקראתם.
יהושע היה אשם במפלה המעליבה הזאת כיוון שהקשיב למרגלים כאילו שהם שרי צבא, וסיפקו לו מסקנות במקום עובדות (ביאור:יהושע ז ג).
הוא העדיף לא להטריד את כל העם, כפי שמרגלים הציעו, ושלח חיילים בלי תוכנית ובלי מספיק כוח.
הוא המשיך לחשוב שאלוהים חייב לשאת את בני ישראל על מגש של כסף, כפי שעשה ביציאת מצרים ובמדבר.
הוא חשב שכיון שאלוהים הבטיח שאף אחד לא יעמוד בפניו (ביאור:יהושע א ה), שמותר לו לעשות שגיאות ושטויות בניהול הצבא.

במקום שיהושע יבין שזאת היתה אשמתו, הוא מתלונן לאלוהים ומאשים אותו.
יהושע אומר דברים איומים:

• למה הבטחת לתת לנו את הארץ, ולא מסוגל לתת אותה לנו?
• למה הבאת אתנו לפה, להפסיד לאמורים?
• האם אתה באמת אלוהים גדול וחזק?
• האם אתה מקיים את דבריך?
• למה שנקשיב לך?

יהושע מוותר על ברכת אלוהים!

אלוהים הבטיח לאברהם שזרעו יהיה לגוי גדול (ביאור:בראשית יב ב), את זה הוא כבר קיים.
אלוהים גם הבטיח לאברהם את הארץ שהוא יראה לו (ביאור:בראשית יב ז), והנה אלוהים לא יכול לעשות זאת.

יהושע מוכן להסתפק בעבר הירדן המזרחית, ולשכוח מהארץ המובטחת.
נראה שיהושע, שהיה עבד במצרים ולא מת במדבר ביחד עם כל מבני עשרים ומעלה שיצאו ממצרים, מתנהג כמו אחד מהם. למעשה כשכלב בן יפונה טען נגד שאר המרגלים שהוציאו את דבת הארץ, יהושע שתק (במדבר יג ל), ורק למחרת הוא הצטרף לכלב בן יפונה. עכשו גם הוא מוציא את דבת הארץ בגלל תבוסה קטנה, ורואה את בני ישראל "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג לג), במקום לראות את אשמתו שלו.

יהושע חושש שהעם יחשוב כמוהו, והם ינסו לרגום אותו באבנים בשנית (במדבר יד י), ויגידו, כמו שיהושע אומר עכשו, והם אמרו בעבר: "וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר יד ג).

אנחנו שומעים ורואים את יהושע בוכה ומתלונן, ועכשו אנו מבינים שאלוהים ידע את אופיו ולכן אמר לו: "הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת" (ביאור:יהושע א ט).