קבצים מכתב יד קדשו – פנקס פ"א פסקאות (יפו)

פנקס פ"א פסקאות

(יפו, בין השנים תרס"ד – תרע"ד)

א.

כחות שנים שנפגשים, כשמולידים על ידי ניגודם כח שלישי, אין הכח השלישי גורם שהכוחות הקודמים שהם מולידיו יהיו נאפסים, כי אם הם עומדים בצביונם ומציאותם, והכח השלישי נלוה עליהם להעשיר את המציאות. זה מצוי גם כן בחזיונות החומריים, והוא חק קבוע לחזיונות הרוחניים והמוסריים.

ב.

המבוכות והשיבושים נמצאים רק במקום שיש שם ידיעה. וכפי רוב הידיעה כן ירבו עמה גם כן צלליה ומבוכותיה, עד שתבא לידי השקפה שלמה ומקפת, ואז יחדלו המבוכות מאותה המערכה, ויכנס האדם לספירה עליונה יותר להחל שם עבודת הרוח במעלה יותר חשובה. וכאשר ההשגות המעשיות הנם נושאי ידיעה רק בצד הפורמלי שלהם, אבל לא בתוכיותם, על כן אין השיבושים מתפשטים בהם כי אם כפי ערך ההשכלה המקפת אותם. מה שאין כן ההשגה על דבר המידות והמחשבות ועל דבר כל הכחות והתכונות הרוחניות שבנפש המשיג, הנם עצמם הצורה וגם החומר לההשגה, על כן מתרבים בהם השיבושים כפי הערך של התרבות הכשרון של הידיעה בהם. על כן הנם רחוקים מלב בני אדם הכחות הרוחניים, ומטושטשים בציורם יותר מן הכחות החמריים, וזמן יותר רב צריך האדם לעלות בסולם המדע עד שההכרה הברורה של העולם הרוחני תכבש לפניו כאותה המדה שמתכבשת ההכרה של העולם המעשי והחמרי לפחות.

ג.

אין התנגדות גמורה במציאות, כי על פי עומק הניגוד שיש בין שני ענינים, כן יולד אחר כך סיבת התאחדות ביניהם, שכל אחד ישלים את חבירו. העוני והעושר, דוקא מפני שהם הפכים הנם משלימים זה את זה. העוני נותן להעושר את צורתו האידיאלית על ידי החסד והצדקה, והעושר נותן להעוני את סיפוק קיומו של נושאיו, ומשניהם יולד עולם מלא. היסודות החמריים, האויריים והנוזלים והמוצקים, הם מתחברים זה עם זה על פי הערכת הניגוד שבין תכונתם. מזה אנו למדים גם כן לכל המערכות שבדעות, שבכל מקום שאנו מוצאים ניגוד יותר חריף, שם עתידה התאחדות הרמונית מאד להוסד.

ד.

כשאנו משקיפים על כל האמונות כולן בדרך כללי, אנו משערים אותן לסדרי חינוך שונים, לתרבות האנושי, לתיקון הרוח והחומר, השעה והעולם, היחיד והציבור שלו. הניצוץ האלהי הפנימי זורח בכל אחת מהנה, אלא בהדרגות שונות, עד שכשם שכח הצומח אחד הוא ומתגלה באזוב אשר בקיר כבארז אשר בלבנון, אלא שבראשון הוא בא בצורה עניה ומעוטה ובשני בעשירה ומרובה, כן הוא האור של הניצוץ האלהי, בירודה שבדתות ואמונות בא הוא באופן מטושטש, בעוני ושפלות, ובגבוהה שבהן באופן עשיר ודרך רוממה. מכל מקום עתידה הסבלנות להתפשט עד שיוכל רוח האדם למצא את הניצוץ הטוב הטמיר בכל אחת מהן, וממילא יזרק כל הסיג הלאה, ויצורפו כל הניצוצות להאבוקה היותר גדולה, ואז תהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'. הגו סיגים מכסף ויוצא לצורף כלי.

ה.

הבסיס הטבעי צריך שיהיה חזק בכל דבר, ועליו יבנה אחר כך הבנין הלימודי שהוא מרחיבו. וכן הדבר גם כן באמונה ודעת אלהים ותכונת יראת ד' האמתית, שהיא עטרת השלמות של האדם הנותנת לו את צורתו, כל מה שהוא נלמד מספרים הוא מתקבל בלב בתור הרחבה לסעיפי דעת ד'. אבל מקור החיים צריך שיתרחב בלב פנימה על ידי הסתכלות תדירית, הבאה מתוך חשבון ומנוחה נפשית, שצריך תמיד להתנות עם עצמו שאין כל דבר אשר יעכב את אור חסד אל להאיר בעת אשר ישוב לדורשו, כי במחשבה אחת החודרת לעומק טהרת הנשמה החפצה לחיות על פי מקוריותה, היא מתעלה מעל כל המניעות הרבות אשר קדמו לו ואשר השחיתו את מוסרו והוליכוהו שולל. הדעה כי טוב ד', ושבכל עת אשר תרצה הנפש להתרומם למקור חייה הרוחנים מיד היא פוגעת את הטוב העליון בשמחה מלאה, היא רעיון מוטבע בעומק הנשמה שאסור לו להיות זז ממנה.

ו.

כשהנשמה הומה לאור היותר בהיר, אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק, גם בהמעשים היותר טובים, ולא באותו האור שנמצא בהאמת, אפילו בהלימודים היותר ברורים, ולא בהיופי, אפילו בהחזיונות היותר מפוארים. אז מתנוול העולם בעיניה. היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילויו החמריים והרוחניים, נדמה לה לבי עקתא, ואוירו נעשה לה מחניק. כשתביעת האורה באה עד הנקודה היותר גבוהה, אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש בקרבה פנימה, ובתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון, ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין ניצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה, אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת שבה כלולים כל היופי, כל האור, כל האמת וכל הטוב. והגילויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל שהם באמת הנם גילויים של כל הטוב. והשפע הזורם בכל הטוב, המנשא את שורש הנשמה אל עליונותו, המקטין בעיניה את העולם החמרי והרוחני וכל הודו ותפארתו, אותו השפע עצמו מחדש עליה את כל העולמים, וכל היצורים לובשים צורה חדשה, וכל מראה של חיים מעורר ששון וישע, וכל מעשה טוב מרנין לב, וכל לימוד מרחיב דעה. המצרים הצרים של כל אלה אינם דוחקים את מרחבה של הנשמה, שהיא מסתכלת תיכף ומיד שכל אותם הניצוצות הקטנים הולכים הם ומתעלים, הולכים ומתאגדים ונצררים בצרור החיים.

ז.

שיש לנמנע טבע קיים שאינו צריך לפעולת פועל, הוא אחד מיסודי הפילוסופיא, ביחוד האריסטית. המבוכה נולדת להגביל גבולים של זה הנמנע, אבל לפחות עומד הוא על היסוד של הנמנע הגאומטרי, שאין צלע האלכסון של המרובע שוה אל הישר, וכיוצא באלה. הכרח גמור אין לנו על ההנחה הזאת בחק היכולת המוחלטת. בשעה שאנו באים להטיל ספק בכל המערכה החושית והלימודית ההגיונית מצד עצמם, ואנו מכירים אותם רק בתור חזיון מוכרח לפי תכונת השכל והחוש שלנו, שוב אנו אומרים, אין כל נמנע בגבורה של מעלה. אלה הענינים הנדמים לנו לנמנע מוכרח, נולדו רק על ככר ההתגלות המוגבלת שלנו. אפשר לאור חיים יותר רחב ומאיר להגלות, ששם אין גם צמצום זה, והנמנע הגיאומטרי גם הוא יחלוף, ומקום ארון וכרובים אינו מן המדה.

ח.

האמונה השלמה המאירה את כל חשכת היקום איננה יראה כלל מהקשי השכל האנושי. היא יודעת שהשכל הוא הקנין היותר מוגבל של המין האנושי. הוא נועד רק להיות משתמשים בו באותו התפקיד שהוא ראוי לו, אבל אין לו כל זכות להאפיל על מאורים אחרים שהם חוץ ממנו, כמו הרגש והאמונה בכלל.

ט.

האמונה יודעת להתפלל. מבקשת מאלהים את כל החסר לאדם, ויודעת את גודל ערכה של התפילה ופעולתה העצומה להוציא אל הפועל את כל מאויי הלב הטובים והישרים, ואינה נזקקת כלל לתן דין וחשבון לפני השכל האנושי איך הדברים הללו נעשים, באיזה אופן הם פועלים. האמונה שבלב ותמימות הרצון להיות יודע שיש לו אלוה, שיש לו אב בשמים, בכל מלא השלמות והקדושה שציורה של האלהות המוחלטה עומד הוא ברעיונו ועומק חייו, רק תמימות אמונה זו תוציא את התפילה מן הכח אל הפועל ותשלים את כל מגמותיה.

י.

הנשגבות הגדולות שבאמונה, מצד ערכם האלהי, אי אפשר להם להתהלך עם החיים ההוים, כי אם על ידי מה שיתלבשו תחילה בכח המדמה, ועל ידו הם מקושרים גם כן להעולם המעשי. וכל מי שבא לקרע את הלבוש הקדוש של אותו החלק המדמה המוכרח לההתלבשות השכליות האלהית בחיי המעשה, הרי הוא נוטל את זיו העולם ממנו, וגורם לסילוקה של שכינה מהעולם, החיים והמעשה. ומזה נמצא, שיש מי שאומר אמת והוא נטרד מן העולם, מפני שהוא מאבד את הוד עולמו והוד העולם הכללי, וממילא מובן שזאת האמת היא רק אמת מוגבלת על פי תנאים שטחיים מאד, שביסודה היא שקר נתעה.

יא.

אצל אדם גדול יוכל העיון העדין במעשה בראשית ומעשה מרכבה, בחכמת הנפש וחכמת המוסר וכל הדעות הרוחניות העליונות, לשמש בתור תלמוד, וכשמחבר אל זה הגיון ושינון במקרא ובמשנה, איננו זקוק כל כך לפלפול התלמוד כמו שהוא, רק לעתים רחוקות. וזאת היתה דעתו של הרמב"ם בסדר הלימוד שעל ידי ספרו, לאנשי סגולה היחידים. אבל לא יתכן דרך זה כי אם אחרי שכבר קנה לו בעל מדה זו ידיעה עמוקה והגונה בפלפול התלמוד, ונעשה כבר בקי בסדר ההויות ודרכי הסוגיות, שאז איננו צריך כל כך להיות משוקע בהם בתדירות עד שימנעוהו מעיוניו העליונים, ויספיקו לו עתים מיוחדים שיקבע בהם בעת אשר ימצא רוחו מסוגל לעניני ההויות התלמודיות לעסוק בהם בהרחבה. אבל עיקר קשר נשמתו יהיה במקום אשר שואפת היא בטבעה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו, בנעם העבודה וההשתכלות הרזית.

יב.

בתוכיותה של הנשמה מאיר הצדק המוחלט האלהי, שהוא נעלה הרבה ויותר נשגב מהצדק המעשי שיוכל להתכנס בתחום החושים, אבל הרי אוצר זה גנוז הוא, ובכח החיים המורגשים בגוף איננו ניכר. אך כשמוציאים מן הכח אל הפועל איזה צדק מעשי, נפתח איזה צינור של שורש הנשמה, ומהמאור של הצדק האלהי המוחלט הנשמה האישית מתאשרת ומתחזקת באמץ רוחני ממקור החיים. וכן הדברים מגיעים כשעוסקים בתורה לשמה, ומציירים על ידי זה את הצדק האלהי המוחלט כפי אותה המדה שהוא מצוי ומוסבר בעולם המעשה, הדברים בעצמם מניעים הם את ההשקפות השרשיות של נשמת אלהים שבאדם, המזריחה עליו את אורה ההקפי, ומאור העליון מוסיף לו כח נעלה למעלה הרבה מאותם הגבולים המצומצמים שאור הצדק המעשי מוגבל בהם, כי הקב"ה יושב ושונה כנגדו.

יג.

אי אפשר כלל להסיח דעת מההתבוננות על דבר אלהים. אף על פי שאין דרך לשכלנו איך לחשוב על דבר עצם האלהות, מכל מקום אותה ההשתדלות שאנו משתדלים תמיד להיות הולכים ומתקרבים אל הציור האלהי באופן היותר שלם, כפי הצורה של התכונה השכלית, זהו בעצמו הגורל היותר טוב שבחיים.

יד.

כל המדעים כולם הם מדרגות להגיע אל הציור האלהי בשלמותו היותר אפשרית, והם מביאים אל המעלה האנושית הזאת דוקא שלא בדרך כונה לקשור אותם אל הציור האלהי בדרך קישור הגיוני, אלא מפני שכל גילוי אמת הוא גילוי אלהי, כל אמת ואמת לפי ערכה וגבורתה, וכל מה שהאדם צועד איזה צעד יותר קרוב אל גילוי האמת הרי הוא יותר קרוב אל האלהים.

טו.

הצדיק האמיתי אינו נופל בדעתו מפני שום מאורע. אפילו כשיזדמן לו שלפי דעתו נפל בחטאים עצומים עד אשר אזלה ממנו כל תקוה, משם יבקש את אור ד' וימצאהו. אמנם העדר נפילה זו איננו נותן מקום להתעקש נגד חוש התשובה שנוצר בטבע האדם כדי להטהר מכל חטא, אדרבא הוא מפלס עוד נתיב יותר רחב אל התשובה. ואפילו כשימצא בנפשו שהוא מסובב ממעשים רעים, מדעות רעות וממדות רעות, אל יבהל מאומה, ויהיה לו עז באלהים כי יושע מכל צרה, בין שהיא רוחנית בין שהיא חומרית. ואף על פי שהשתקע הרבה בעניני העולם ובעניני קינטוריות ותחרות של בני אדם, ימצא את עצמו מוכן בכל לב לתקן את המעוות, ולשוב לחיות חיים של דבקות אלהית, דבקות שכלית.

טז.

השקפת עולם שבלא אמונת אלהים, היא נטולה מכל זיו החיים. העריגה הנשמתית הפנימית של האדם מתביישת מעצמה, ממערומיה ומחוסר מזונה, והתכונה הבהמית מתעוררת ומתגברת בזעף, וסופה לבצר לפי שעה את מצבה על ידי שיטות מחזקות את הרשעה והזוהמא העולמית.

יז.

כשם שהאמת האלהית פועלת היא לתן אור וחיים לכל נשמה, גם אם היא מסתתרת תחת כמה כיסויים המעלימים אותה, כך השקר של הכחש באלהים פועל הוא לרעה על כל מעמקי הלב והנשמה, ומזהם את כל חדרי החיים, אף על פי שהוא מסתתר לפעמים בכיסויים של ארחות מוסר, יושר ואהבת אמת. כי באין דעת אלהים, אין מעמד לכל יושר ולכל אמת. אמנם כשחודר האמת והיושר בעצמו בתוך הלב, אף על פי שלא יהיה גלוי בראשיתו שהוא נובע ממקורו האלהי, סוף סוף יעורר את כח המקור, ואור אלהים יופיע על ישרי לב.

יח.

האנשים שמוצאים בלבבם נטיה לקרבת אלהים, הם קרואים להתענג על ד', להרחיב את המאור האלהי בעולם, לזכך את הדעות וההרגשות בההשגה האלהית. על ידי הקשר העצמי הרוחני שיש לכל הנפשות זו עם זו, הם מטהרים, ומעלים על ידי טהרתם ועילויים את הכלל כולו. אל יהיה חוצץ בפני הגיון עז זה קטן האמונה הבא מתוך העורון המתרחב מפני גסות הגוף ותאותיו הדמיונות, מה שבני אדם שטופים כל כך בהם וחושבים על ידי זה שזה הוא עיקר המציאות ומעמד החיים. הצדיקים העומדים לפני ד' יתנשאו תמיד למעלה מההרגל המחשבי של בני אדם. עומדים הם ממעל לכל המפלגות. אין לבבם הולך להיות נסגרים בשום כתה, אפילו אותה הכתה שהם מצומדים לה על ידי קישורים תולדתיים והיסתוריים אינה סוגרת בעדם את החיים הרוחניים הרחבים של אור אלהים המשתרעים ממעל לכל הגבולים, והם אוהבים את הבריות כולם, בחמלת ד' שבלבבם.

יט.

החסרון הבא לרגלי המניעה הכללית של הלימוד הרוחני בענינים האלהיים, הוא מה שהמושג מהאלהות הולך הוא ונחשך מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. ועם זה הפחד החיצוני, והאמונה הטבעית, והשיעבוד של ההכנעה, נשאר הוא בלבבות רבים בתור השפעה של ירושה מאותם התקופות שבהם היתה הדעה וההרגשה האלהית מאירה בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא, הרי המהות האלהית כלולה אצל ההמון, וגם היחידים שהם ראויים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו, ולהשתעבד גם כן להאמין במציאותו מפני הספק של הסכנה האיומה של אי האמונה, והכל בתור חמת מלך תקיף ובעל זרוע. אמונה כזו מטמטמת היא את הלב, ומונעת את העדינות הנפש של האדם להתגבר, עד שהכפירה מוצאת מקום לעמד במרכז המוסריות.

כ.

כשעולה על לבו של אדם לשוב בתשובה שלמה, ולתקן את כל מעשיו ורגשותיו, אפילו במחשבה לבד, לא יפול לבו בקרבו ממה שהוא נחרד מפני רוב העונות שנעשו אצלו יותר מורגשים. כי כך הוא טבע הדבר, שכל זמן שהאדם הוא נרדף מפני זעף הטבע הגס וחשכת המדות הרעות הסובבות אותו, איננו מרגיש כל כך בחטאיו, ולפעמים שאינו מרגישם כלום והרי הוא צדיק בעיניו, אבל כיון שכחו המוסרי מתעורר, מיד נגלה אור הנשמה, ועל ידי האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מיעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל דוקא אז ישים אל לבו, שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסימנים היותר טובים, המבשרים לו ישועת עולמים בתיקון הנפש, ויתחזק מאד בד' אלהיו בזה.

כא.

הדרך הרגילה בהשלמת האדם היא ממדרגה למדרגה. בתחילה משלים הוא את מעשיו כפי יכלתו, מתקן את מדותיו, ואחר כך הוא עולה במעלות עליונות יותר מזה. אמנם הדרגה זו נתנה רק לאדם היחידי הפרטי, שלא נוצר לעלילות גדולות ומעשים כבירים לטובת הכלל. אבל מי שהוא אדם כללי, ומסור לעניני הרבים, אף על פי שהוא צריך תמיד, מאד, עוד יותר מכל אדם, לשמור את ארחותיו ולתקן את מעשיו ואת מדותיו, מכל מקום גם אם ימצא את עצמו באיזה מצב שהוא, אין לו להניח את ידו משאיפות היותר גדולות וממעשים היותר כבירים. ולא לו לומר שלא הגיע עדיין למדה זו מפני שהוא צריך תחילה לתקן את עצמו בדברים יותר מחוייבים לו, כי הרבים הנם תמיד עומדים בשורה היותר עליונה, ועסקי הפרט, אפילו הנפשיים, לא יוכלו לעכבם. ודוד גם קודם שהוציא אל הפועל את תשובתו העליונה, שלח ליואב החזק מלחמתך על העיר והרסה.

כב.

כשם שיש פגם במחשבה העדינה המעלה את העולם לצד היותר רם שבמאור האלהי, על ידי ההשקפה הפילוסופית, לפי הסברתה העתיקה, שההשגחה האלהית היא רק כללית ולא פרטית, מתפשטת היא על המינים ולא על האישים הפרטיים של בני אדם גם כן, מפני שעשתה את הענין האלהי לדבר רחוק מן הלב ואיננו שייך אל החיים שבפועל, שהם מבוססים במעמקי הפרט – כן בימינו, כל זמן שלא נתאמץ להתאים את ההשגה האלהית שבקרבנו עם כל רגשותינו וכל מעבדינו בעולם, החיים המעשיים והרוחניים, אף על פי שנדבר גבוהה על דבר האלהות הכללית בהקפת ההויה, לא נעזר בזה את העולם לצאת מידי חשכתו. יש רק גרעין טוב בתוך ההשקפה הכללית האלהית, שכשהיא מתפתחת בחופש, מוכרחת היא להביא את העולם לידי גמרה של המחשבה, ששם מוצא האדם את אלהיו בכל מעמקי חייו הפרטיים. ד' מנת חלקי וכוסי.

כג.

את הצדיקים הגדולים מכרחת הנשמה להיות עומדים דוקא במעלתם העליונה, באותו האור האלהי ושמחת ההשגה והרחבת נועם הצדק העליון והזיו השמימי שהם ראויים לו. כשהם שוכחים את ערכם, והם מוצאים סיפוק במעמד בינוני, במחשבות בינוניות שהם טובות ומלאות אור לרוב בני אדם, אבל הם חסרות וקודרות ביחש למעלת הנשמה הגבוהה שלהם, מיד הם מתמלאים חלחלה וזעם, עצבון ובחילה, ויוכלו גם כן לרדת מאד ממעלתם בירידה פנימית מוסרית, ולהפגש עם המכשולים של כל הכיעורים הרוחניים הסובבים את הנפש היותר עליונה, במדה יותר מרובה ממה שהם סובבים את הנפשות הבינוניות, וקל וחומר הקטנות. צער הנשמה הגדול, הסלידה המורגשת כאש צרבת בתוכיות הנפש העדינה מהכיעור והריקנות, היא מכריחה את הנשמה להכיר את מעלתה, ולשוב לעלות בדרך אשר ירדה. והעליה אז היא נמהרה, בדרך טיסה וקפיצה, בדרך נצחון. בך ארוץ גדוד, באלהי אדלג שור.

כד.

השגת אלהים המענגת, ומתאמת אל היופי המוחש, באה לאדם יחד עם ההכרה שהמציאות מצד השלמות היותר כלילה שלה, היא נובעת ממבוע המציאות האלהית. מצד עצמות ההויה השלמה, ואור הכח הפועל השלם, העשיר בעושר של זיו ותפארת כמו של הויה ועצם מציאות באין קץ ותכלית, תתחולל ההויה המעשית בכל שלל צבעי הודה ותפארתה. הנשמה סוקרת מיד על ידי הרחבת ידיעה בחלל המציאות, בידיעה סידורית, בידיעה המעמדת אותה בקשר אורגני הנעלה, כמו שהיא באמת, את ההוד והתפארת שבמקור ההויה, ובאה לידי הכרת אלהים מענגת ומדשנת עצמות. השגת אלהות כזאת, איננה שוללת מהיופי המוחשי את עצמתו ויפעת הודו, והיא עלולה לפתח את החוש האסתתי בכל מילואו. אבל טוהר גדול צריך שיהיה מוקדם בנפש, במעשים ותכונות, כדי שלא תהיה נטבעת במצולות החושים לבדם.

כה.

הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל היא לבושה החיצון של הנטיה הרוחנית שלה, והאחרונה היא אורה ונשמתה של הראשונה. שתיהן יחד ממקור אלהים חיים הנן יוצאות, וממעיין האמת והאמונה האלהית נובעות. כל ימי הגלות נשבר הכלי לגמרי, והאור בצורתו המופשטת ופניה עצומה אך כלפי מעלה, שמש באומה רק דאגה כללית איך להחזיק את הלאומיות הרוחנית הטהורה. האור האלהי, שהוא נשמת האומה השרשית, במעמדו הגלוי, מחוץ לכלי המעשה המחזיקים אותו, האיר בתעופת נוגה בכנסת ישראל. השכינה ירדה עם ישראל לגלות ושרתה בתוכם, והתענתה באשר התענו הם. לא הרחיבה הנשמה את מאוייה, רק צמצמה אותם במושג יראת אלהים, אמונתו, וזהירות התורה והמצות מצד שהם פקודי ד'. כציפור נודדת מקינה.

כו.

ההשקפה של הצדק המלא, מעטרת את בעליה בעטרה כללית. הוא איננו מרגיש את עצמו יחיד ופרטי. אין אותה האהבה הגסה העצמית הנהוגה בכל הברואים בעלי החיים החמריים נמצאת בלבבו, מפני שאיננו פרט ודבר לעצמו. הוא מרגיש רק את ההויה הכללית, על ידה הוא מרגיש גם כן את עצמו. הוא חפץ בטוב הכל, בשכלול כל, ובזה הוא גם חפץ בטוב עצמו. רצונו הוא רצון אלהי, רצון יוצר, חפץ להמציא טוב, לחולל מקבלי טוב, להעלותם ולהיטיב להם. אין מקום בלב נפש המלאה צדק לשלילה של שום הויה, שלא תכנס בכללות העילוי והטוב. אין לבבו שוקט בקרבו כל זמן שיש רע וכיעור בעולם. הוא חפץ בשלמות הגמורה, המוחלטת, שתתפשט על כל. כי כל בשמים ובארץ, דא צדיק.

כז.

יחד צריך להתחבר הנגלה והנסתר. ההשקפות שהאדם משקיף מצד חושיו הבריאים והגיוניו הצלולים, הנן צל נאמן להסקירה הפנימית שהנשמה סוקרת, לבוש לעצם החיים הרוחניים במילואם. הרצון המלא בטהרת צדקו, כשהוא מוכתר בכל תוקף הוד גבורתו, הוא התמצית של המון גדול ורב של חיי ההויה. ההויה הכללית הולכת היא ופועלת את פעולתה, מצמצמת עצמה לנקודתה היותר מרכזית, מכינה מכל המון כחותיה עצם חפץ אור וחיים של טוב מוחלט, שביב מזוהר הטוב הכללי מלא כל.

כח.

החפץ האנושי כשהוא מתעלה, כל הכחות המקושרים עמו, מחולליו ומעמידיו, הנם מתעלים עמו. מעוף הרצון אל מקור הטוב.

כט.

יסוד התשובה הוא מביא רפואה לעולם כולו ממש. הזרם של הרצון גומר את פעולתו בתוקף דוקא על ידי צאתו מהלחץ. בעלי תשובה ממשיכין בחילא יתיר את עז החיים ממקור הטוב. המעשים והברואים כולם כלולים בהוייתם. עם אמץ הרצון המתגלם באדם בזיו תפארתו, נדחפים הם היסודות, הכחות והתולדות, אל כל רוח. מי משים בהם אור, חיים, שיטה וסדר, להפריח טוב, לסור ממוקש רע? הרצון הנעלה, עז המוסר המאיר מהאספקלריא של מעלה. בגילוי דעת של גוי קדוש, נעשים המעשים כולם אגודה אחת לעשות את רצון המלך הקדוש, הגבה במשפט והנקדש בצדקה.

ל.

מי שנשמתו גבוהה והוא נכנס בקטנות, אפילו אם הדברים הקטנים יהיו עניני יראת שמים, מכל מקום הוא יורד על ידי זה ממדרגתו, והמדות הרעות מציקות אותו ומצערות אותו. עד שהוא חוזר לגדולתו, ואז דוקא מתמלא הוא ענוה, ומכיר את הערך של הכבוד האמיתי, ובזה הוא בורח מכל כבוד מדומה.

ל1. התשובה נוטלת את הרצון, שכבר נתגשם במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה, עד ששבר בעזו גם את העז של המוסר והאמונה. ומכיון שהאור האלהי מתעורר יפה, והרצון נעקר מעקרו, איננו חוזר לתוהו, כי אם פועל הוא בעזו על יסודו של עולם להטביע בההויה כולה רצון כביר לאור וטוב, וזדונות נעשים זכיות ממש.

לא.

בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הוייתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת. פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה, אבל אחר הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד'. ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו, לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר ושחח, ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים, בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור.

לב.

הצדיקים הגדולים, כל נטיותיהם הטבעיות הנן מלאות קדושה. וכל מי שדבק להם, אפילו ביחש למילוי רצונם היותר פשוט, הוא דבק בקדושה, ויוכל על ידי זה להתעלות ולהנצל מכל צרה. אין לשער את העדינות שיש באהבת החיים של הצדיק האמיתי. איננה כלל אותה הנטיה הגסה של אהבת החיים המרופדת בשכרון של נטיות החומר הגסים המצוי אצל רוב הבריות, כי אם אהבת אור ד', אהבת חיקוי לחסד עליון בעולמו, המתפשטת על פני כל היצור. מי שמבקש מן הצדיק איזה דבר של תועלת להתפלל עבורו, כבר הוא מקושר בנשמתו על ידי יחש הכבוד והאמונה, וממילא מאיר ברוחו גם כן חלק מהאור העליון שבנשמת הצדיק. אם הוא נותן לו מכספו בדרך דורן של הבעת כבוד נעלה, ומעורר על ידי זה את הכח הנפשי הטבעי של נשמת הצדיק, יופיע עליו בזה אור ישועה ועז ד'.

לג.

נשמת הצדיק כלולה היא מכללות הנשמות של כנסת ישראל. וכשם שמתעלים על ידי מה שנדבקים לצדיק אמיתי, שהוא מלא דעת וחסד אל כל היום, כך מתעלים עוד יותר על ידי מה שנדבקים בכללות האומה. כללות כנסת ישראל היא דיוקן הקדושה האלהית של כל ההויה כולה, אור נשמת ד' בעולם. וכל זמן שישים האדם אל לבו שהוא צריך להיות מתקשר במקור החיים הנצחיים, שהיא נשמת האומה כולה, הרי הוא מתעלה. ומתוך ההתקשרות לכללות האומה, אפילו בתארה החיצון, הוא הולך ומתקשר במאור הפנימי, בכח הכמוס האלהי שיש במגמת הוייתה של האומה בעולם, שהוא הסוד של כל ההויה כולה במקור האור האלהי, שהוא נחל עדנים שאין לו סוף, ומקור עדן נצחי לכל נשמת חיים, המהפך את הכל לאור חיים.

לד.

ההויה, המעשה הבחירי של האדם, ורצונו הקבוע, הנם שלשלת אחת גדולה שמעולם אינם ניתקים אחד מחבירו. חפץ האדם קשור במעשיו. גם המעשים של העבר אינם ניתקים ממהות החיים והחפץ במקורו. כיון שאין דבר מתנתק לגמרי, יש ביד החפץ להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה, שברא אותה הקב"ה קודם שברא את העולם, כלומר הרחיב את היצירה הנפשית הרוחנית ביחושה אל המעשים וההויה, עד שתהיה תופסת ברשותה גם את העבר. הפעולה הרעה הולכת ומתגלגלת, מסבבת כיעור ורע, הפסד וכליון, כל זמן שלא הטביע הרצון עליה צביון חדש. הטביע עליה הרצון צביון של טוב, מגלגלת היא עצמה טוב ונועם, חדות ד' ואורו.

לה.

עצמיות הרוחניות, בשורש היותר מעולה ופועל שלה, קונים על ידי אמונה תמימה המקושרת במעמקי הנפש, המחוברת עם התלהבות אמיתית פנימית, ומאוגדת עם מעשים רבים של דרכי חסידות ודקדוקי מצות במסירות נפש. אף על פי שההשכלה הבהירה היא עטרה לכל אלה, מכל מקום אין זו עיקר מהות השלמות העצמית הפועלת, כי עיקר קידוש הרצון בא על ידי דבקות אלהית תמימה, המשורגת בקישור של קנאת ד'. וחיבור רוחני עצמי זה עושה את המתקשר בו לבעל מופת, עושה פלאות בתפילתו, וממשיך כח חיים וההויה ממקור החיים בנטית רצונו וגילוי דעתו, והרי הוא כעבד לפני המלך, עבד נאמן, וד' מקים דבר עבדו.

לו.

כשאין בעולם מי שילמוד את העניינים הרוחניים הגבוהים, אורם נעלם מבני אדם, ומחשבותיהם וכל שאיפותיהם הולכים ויורדים עד עמקי הדיוטא התחתונה של הבערות ורשעות, והם מוצאים את עצמם טבועים בזוהמת טומאת חטאים ופשעים מגונים, ואדוקים בתאות גסות המושלות עליהם ומקיפות אותם כחומה. ומתוך כך החיים מתחשכים, והלבבות מתמלאים מרירות ושנאה, וכל כשרון מתגלה רק להוסיף זעף ומשטמה בין איש לרעהו, בין משפחה למשפחה, כתה וכתה, עם ועם. אבל כשטובי הכשרון שבבני אדם עסוקים בחיפוש האור האלהי, כמה שימצאוהו, נשמתם כבר פונה היא למעלה, וממשיכים עם עלייתם עליה כללית להמון רב, ותאות האידיאליות והרוממות הרוחניות מתגברת גם בלא ידיעה והכרה, ורוח קודש של נחת ושל שלום הולך ומרחף בעולם, רוחא דמלכא משיחא.

לז.

כשם שאנו רואים באדם נטיה לטוב המתאמת עם המבוקש המוסרי, שהוא בנין עולם שכלולו ופארו, ונטיה לרע המתאמת עם חרבן והריסה כיעור וניוול, כן הוא גם כן במציאות בההויה בכללה. אמנם מצד התכונה הכללית אין כיעור וניוול, אין חרבן והרס, כי ההעדר הוא סבה לההויה, והכיעור ליופי, אבל מצד ההשקפה החלקית של ההויה יש טוב ורע, יופי וכיעור. רצונו של אדם הוא אחד מגילויי ההויה, אלא שיש בידו לנטות גם את צד הכיעור שבו אל היופי, את צד החרבן אל התיקון. פעמים הוא נמשך אחר הטבע שבו, המשועבד, והנטיה הרעה גוברת בקרבו, ואז יצאו מעשיו ורגשותיו וכל תנועות חייו מקולקלים, וכשהוא ניזון מכחות ההויה, הנם מוסיפים לו גריעותא. מתענה הוא אז, ומניח לשלוט את הכח הפנימי שבו, ומתגבר צד החופש על השיעבוד. או שעוסק הרבה בתורה וכל קודש כדי לשחרר את עצמיותו.

לח.

טעם העץ היה ראוי להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעיים המחזיקים איזה מגמה רוחנית גבוהה, כללית, ראויים הם להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם שעצם המגמה היא מורגשת כשאנו מציירים אותה. אבל מפני טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק הפרי, המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, טעמו מורגש בנועמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתיקון. על כן מובטחים אנו בבירור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעיים הגונים, המחזקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל.

לט.

התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והיפך המגמה האידיאלית, על ידי נתינת ריוח לרוח הצדק אשר נותן בתחילה במועקה, תתן עז לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי. ולא ישא האדם עוד חרפת העצלות בדרך החיים האמיתים.

מ.

הפגמים המוסריים, ששורש שלהם הוא הנטיה מהמוסר הטבעי, הנם גומרים את פעולתם על ידי נטיה מהמוסר האלהי, של נסיגה מהדת. העזיבה והמרידה נגד מצות ד' היא ירידה מוסרית נוראה. אינה באה לאדם כי אם על ידי שיקוע נורא בגסות החיים החומריים. יש אפשרות שאיזה משך זמן יסתבך דור, בכללו או בחלקיו, במדינות ובמחוזות, בסבך עורון מוסרי כזה עד שלא יחוש כלל את הירידה המוסרית שיש בעזיבת חקי ד', אבל לא מפני זה יאבד הדבר את ערכו. התשובה היא לעולם מוכרחת לבא, כי המחלה של שכחת העולם האלהי לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם. דמיונו כמעין נרפש וחוזר לצלילותו.

מא.

מי שיודע בנפשו שהוא צדיק גמור מצד פנימיותו, דהיינו מצד בהירות אהבת ד' שמתנוצצת בדרך כלל, אפילו בגניזה, בנשמתו, ומצד אהבת הבריות ונטיית הטוב והחסד שמקננת בו תמיד, לא יעזוב את מדתו ושאיפתו העליונה משום כל נסיון שבעולם. ואפילו אם יהיה בעיניו רשע גמור, חוטא ומחטיא, גזלן ומלא פשע, בין במה שבין אדם למקום ובין מה שבין אדם לחבירו, אלה הנם רק קוצים וחוחים הסובבים את השושנה העליונה, שהיא עצמיות קדושת נשמתו הפנימית, אבל עצמותה לא תשתנה, ותנצח את הכל. ויתעסק תמיד רק בהכנות רוחניות ומעשיות איך להוציא מן הכח אל הפועל את הטוב היותר עליון. לא ייעף ולא יגע, ויחזק לבו בד'.

מב.

מפני התנוצצות האורה של ההשגות העליונות, נעשה האיש היחידי לפעמים חלש. אל יפול על זה רוחו בקרבו, כי הלא הנבואה היתה משברת את הגוף וכחותיו לגמרי, ומכל מקום אנו כל כך צמאים אליה. רק יתאמץ בשכל צלול וטהור, ובתשובה גמורה, המסוננת בדעה ישרה ובינת לב. אז תהפך החולשה לגבורה, ויוכל עם רוחו הנשגב, הנשפע מרוח ד', לקומם הריסות עולמים. ואל יקמץ כלל את תקותיו ואת משאות נפשו, אדרבה, יגדילם וירחיבם. מה שיוכל לצייר את טובם ברעיון סידורי יצייר, וקל וחומר מה שיוכל לבטא במילים ברורות ישא משלו וידבר, ומה שיוכל לצקת על הגליון בעט סופר יכתב, ומה שיוכל לגשם במעשה בזהירות עדינה יגשם. וילביש את עצמו רוח גבורה וצהלה, לפעול ישועות בארץ. ומה שלא יהיה אפשר להתגשם בשום כלי, ישוטט בהם, וידביק עצמו לזיו ד' שבקרבם.

מג.

אל יבהל אדם ויסוג אחור משום מחשבה רבת ערך, אפילו אם יהיו בה לפי הנראה הפרזות גדולות, סוף כל סוף ימצא בה תמצית של טוב גדול ועצום, ולא עוד אלא שסופה להתקיים כולה. ואם לא עכשו, לאחר זמן. ואפילו אם יעלה על דעתו רעיון שהוא צריך לעשות גדולות שהם הרבה למעלה ממה שהוא חושב את מדרגתו, אל ידחה דבר זה מפני ענוה ושפלות. ואם יהיה הרבה שפל בעיניו, ואפילו אם יהיה מיואש בדעתו ונדחף מתחום הקדושה, ידע שהוא סימן טוב, וסופו להתעלות. וסוף כל המפריעים, הרוחניים והמעשיים, להיות נודפים והולכים, ועצתו הפנימית המתרוממת למעלה רוממה של חפץ ד' בעולמו, בצורה של קדושה ושכל מזוקק וכח חיים רענן, היא היא עצת ד' אשר תקום. רק צריך להיות מתחזק בגבורה קדושה. רק חזק ואמץ.

מד.

עיקר ההשלמה הרוחנית של הצורה האנושית, היא ההטבעה העמוקה של שאיפה תדירית לאידיאלים נשגבים, אותם שהם אפשריים להיות מתגלים בעולם, שיתגלו. נמצא שהמחשבה התבונית היא קשורה תמיד ביושר וצדק, לכל סעיפיהם. אמנם מעלה היא ההשכלה הברורה את המהות האידיאלית עד גובה עליון, וכפי מדת הטוב שאין לו קצה, עולה היא השאיפה תמיד מחיל אל חיל. כל מה שהיא מתגברת בתוכיות הנשמה הטהורה השואפת, כך היא מעלה ומשכללת אותה, ועמה היא משכללת את כללות הרוחניות העולמית, באותה המדה שיש לה יחש עם מדת הרוחניות של אותה הנשמה. כל מדרגות החיים שבכל שלבי ההויה האחוזים בשורש הנשמה המלאה שאיפות אלהיות, הנם מתעלים על ידי צדיק יסוד עולם השוקק לטוב ד'.

מה.

כשנשמה אחת עולה באמת בעליות גדולות וכבירות, כבר כל הנשמות עולות עמה בכח. אמנם כדי שתהיה העליה ניכרת, צריך להוציא מן הכח אל הפועל רישומים של העליה בסדרים מעשיים, ובהסברת המחשבות הגדולות הנאצלות שהם ממלאים את הנשמה היסודית העולה בעליותיה, כדי להעלות את כל העולם עמה. הרעיונות הרחוקים מצד גשמיות החושים וזיהום האויר המעשיי, אינם רחוקים כלל מצד אמתת ההויה, שהיא כולה אור שפעת חי העולמים. ועל ידי עילוי של דעה, והרגשה שירית מלאה אמת וגבורה, מסתלקים כל המפריעים, וקטנות האימון הבאה מפני הכאב הנעכר של הנפש המשכלת, ואויר גן עדן מתגלה בכל טובו גם בחיי ארץ.

מו.

התשובה וכל הליכות המעשיות שלה, עם הרוח הכללי השולט בעקרו בימים המיוחדים לתשובה, עם גודל התועלת שלה לזכך את הנפשות, לעדן את הרוח, ולטהר את המעשים מכיעורם, היא מוכרחת להיות סופגת עמה איזה חולשה, שלא נמלט ממנה אפילו הגיבור שבגיבורים. כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים על ידי הסלידה הפנימית והנטיה לשוב מכל חטא, מתקמץ גם כן הרצון של הטוב, ועז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. ונמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת שסובל חולה שהתרפא על ידי הזרמה אליקטרית חזקה, שאמנם גרשה את הארס שבמחלתו, אבל החלישה את הכח החי והבריא שבו. שבים על כן ימים של שמחה, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלמה.

מז.

מי שהוא צדיק וטוב באמת, צריך לחשוב, הנה ישנם נפשות רבות לאין שיעור, מרגישות וחושבות, והן כשיהיה רעיונם צלול ומאיר, מלא ישרות ומנוחה, הנן מאושרות במציאותן אושר עצמי, ומאשרות כל אחת את הרבים, שאור האושר הולך ונכפל על ידי השביעה של הטוב, במה שהאושר נמצא בשפע על כל. וכשהרעיון חשוך ועכור, אז הנן אומללות לאין שיעור, עולמן חשך, וכל ההויה כולה נחשבת להן לבית כלא מלא עינויים. ואיך אם כן לא תהיה החובה היותר קדושה על בחירי בני אדם, בעלי הרעיון הטוב, לחלק מטובם לכל, ולהשתדל בכל האמצעיים היותר נאמנים שתהיה השביעה הרוחנית המאשרת את הכל מתפשטת על כל אשר נשמת חיים באפיו.

מח.

נקודת הטוב היא מוצאת את מנוחתה כשהיא באה אל המכון האלהי. כל רעיון טוב שבעל נפש טהורה מצייר לו למגמה האחרונה, למרכז חייו, בהכרח ישפל ויעכר עד אשר ישאב את הטוב מהמקור האלהי, שהוא בשלמות הבלתי תכליתי. והרעיון האלהי יתפתח אצלו תמיד יותר ויותר, כל אשר יוסיף יושר ודעת. אז יהיה עולה אל הטוב בנקודתו היותר גבוהה. הטוב האלהי הכללי, מוכרח הוא להתלבש בטוב המגוון בגוון אשר כנסת ישראל סגלה לעצמה, כדי להיות מסתגל יפה אל הנשמה הישראלית. כל פגימה נגד הטוב הכללי, מרחקת את אושר הטוב הכללי מהאדם, עד אשר ישוב ויתקן את מעוותו. וכל נסיגה מתכונת הטוב האלהי המסוגנן בסגנון הישראלי, מרחיקה את האושר האלהי מהנפש הישראלית.

מט.

כדי להסיר כל מסך מבדיל בין הטוב האלהי הכללי ובין הנפש הפרטית הצמאה לה, צריך להבדל מכל פגם מוסרי, בכל המושג הרחב שלו, במובן הכללי, שכולל זיכוך המדות כולם וטהרת המעשים השכליים, שכל אלה הם התפשטות האור האלהי בעולם בתכונה כללית, מקפת את האנושיות וכל ההויה, בכל מקום שיש מקום לתכונת מוסר לחול שם. וכדי להסיר גם כן את המניעה המעכבת מהשלמת הלבוש המיוחד הישראלי, המלביש את הטוב האלהי המופשט על פי סגנונו המיוחד, צריך להסיר כל מניעה מעשית מכל הנוגע להנפש הישראלית. וזאת היא התכונה המצרכת לתשובה גמורה מכל פרטי פרטים של כל חטא ועון, על פי התורה שבכתב ושבעל פה, שכולה היא נשמת ד' בקשר ישראל.

נ.

צריך האדם לקבל באהבה את החלחלה שהנפש מרגשת מפני פחד יראת אלהים. ואפילו אם הפחד מתגלם ביראת העונש, שהיא יראה חיצונית וגסה מאד, גם כן צריך לקבלה מאהבה, ולכללה באהבה ונעימות. וידע נאמנה, שבתוכיותה יש אוצר נעים של האהבה העליונה, שתגלה לעיניו אחרי אשר יקבל באהבה את רגש היראה שהוא מר בתחילתו. על ידי ההתפוררות שהלב מתפורר על ידי רגש היראה, מתמתקות המדות, והתכונה הנפשית נעשית נעימה ונוחה, ואהבה כללית לאלהים ולבריות כולם מתרחבת בחדרי הלב, ומושכת אחריה את הנשמה לנחל עדנים של המתיקות האלהית.

נא.

ההרגשה החדה של הצדיקים הגדולים שנשמתם מאירה באור עצם השמים, היא מביאה להם יראה נוראה, יראת אלהים אדירה, שהיא הרבה יותר גדולה מכח הגוף וכחותיו. אמנם היא מתמתקת על ידי עונג האהבה והשמחה האלהית. אבל אם צדיק כזה יתבטל על ידי איזה סבות מתורה דלעילא שלו, ונועם ד' יעוכב אצלו ממהלכו, ותתכנס אז היראה ביחש לעניני המעשה, תהפך לכח מחריד מאד, שיגרום להפסיד את המנוחה הדרושה לקיום העולם בכלל, ולהוציא יפה אל הפועל את הענינים המעשיים לתורה ומצות. על כן בכל עת אשר תהיה הנפש נדכאת יותר מדאי מהדאגה המעשית, יוקח ממנה כפי הצורך לעוצם הדקדוק המעשי, ויתרה תתעלה לאוצר היראה העליונה, המבוסמת בדישון עונג של האהבה.

נב.

כל מה שמרומם האדם את מוסרו, כן מתעלה רצונו. אפילו הרצון הטבעי לחיים ולכל דבר שמתקשר ברצון הנפש, שאותם הדברים עצמם, בעינם, כל בני אדם וגם כמה בעלי חיים חפצים בהם, מקבלים אצל הנשמה המזוככת צורה עדינה. ההתעלות העליונה הבאה על ידי עילוי הרצון שעל ידי דעת אלהים, על ידי קרבת אלהים החודרת את הרעיון, את השכל ואת הרגש, את השאיפה והחפץ הסוער והנח, היא מעלה את כל ניצוצי הרצון לעילוי נשגב מאד, עד שהם מתאחדים עם השאיפה הכללית של השלמות הגמורה של אור האלהי השופע בעולם לתן לו קיום וחיים. כשמעוררים רצון כזה על ידי התגלות חפץ של צדיק יסוד עולם, של איש החי את חייו בצורה בהירה באור חי העולמים, המבוקשים מתמלאים, השלטון מתגבר, מפני אור האלהים המתנוצץ בהרצון הטהור של מלואת החכמה והחסד. כשמעלה אדם כזה את רצונו על ידי התגלות נפש של תפילה, אור חי העולמים מתגלה על נתיבות החפץ המבוטא בשפה, המתגלה על ידי דיבור חיצוני והגיון פנימי בעז חיים, ומגלה מתוכיות הנשמה את המגמה של הטוב הכללי ביחושו לזה הפרט היחידי שעכשו רק הוא הנהו מגמת פניו של המעתיר. כל מבוקש קטן נכלל הוא בחפץ גדול שבגדולים אצל הנשמה הגדולה. כל צער יחידי, כל מכאוב וחולי, כל צרה וצוקה אשר איזה נפש סובלת, כשהיא נרשמת בנשמה המאירה, המלאה טוב אלהי, איננה עוד צער פעוט ויחידי, היא הוה לצער עולמי וכללי, וסילוק צער זה מביא נהרה כוללת על אופק החיים וההויה. לפי אותה המדה שגדול הוא הרצון של הטוב האלהי בנשמה המתפללת, באותה המדה שהחכמה והעז האלהי מקננת במעמקי הלב, כן התפילה קולעת את מטרתה, וגילוי החפץ עושה את פעלו. מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.

נג.

במגע תמידי באה בנפש האדם תמיד כל מערכה רעיונית התופסת מקום בקרבו, לחברתה שהיא גם כן מוצאת מקום בו. ואם יש יחש של התאמה בין המערכות, יולד אושר הנפש מנוחתה ושלומה, ואם המערכות אינן מסודרות והן סותרות זו את זו, אז הנן מפריעות את המנוחה ואת הצמיחה והפריחה הרוחנית של הנשמה. המחשבה העולמית הכללית היא מערכה עליונה כללית רחבה יותר מהמחשבה האנושית, והמחשבה האנושית היא יותר רחבה ומקפת מהמחשבה הישראלית הפרטית, והאחרונה היא יותר רחבה ומקפת מהמחשבה הפרטית, אפילו האידיאלית והרוחנית, של הנפש הפרטית. כשאלה המערכות מסודרות יפה, כל אחת מבססת את חברתה, מעדנתה, ומאירה את אופקה. אבל כשאין שם סדר ומשטר, כחות הנפש מתטרפות הן כבכף קלע ממערכה למערכה בלא נחת.

נד.

שתי דרכים לאמונה, האחת האמיתית המוחלטת, והשנית ההסברית. האחרונה משתנה היא לפי הזמנים. ישנם זמנים שאם יהיה איזה עיון מתפרסם ומוחזק, היה מזיק ליסוד דברי אמונה ברורים מצד האמת המוחלטת. ואחרי אשר העולם המדעי קבל צורה אחרת בהמשך הזמן, אבדה האמונה ההסברית ההיא את ערכה, וכבר לא מזיק כלל לשום רעיון אמוני מוחלט הפרסום של אותה ההנחה בעצמה, שהיתה בזמן העבר מזקת בפרסומה. והדברים הולכים עוד יותר, שמזדמן הדבר שצורה הסברית אחת היתה מחוייבת באיזה פרק מפרקי הזמן, עד שקבעה לה אז האמונה ההסברית את צורתה באופן מיוחד, ואחר כך יזיק דוקא אופן זה להאמונה המוחלטה, ויש חיוב אז לפרסם את ההפך מהאמונה המוסברת אז. יסוד החילוק בין שני חלקי האמונה כבר רמז הרמב"ם, אמנם צריך אומץ לב מיוחד לעמוד בניסיון בעת חשיכה כזאת.

נה.

באימוץ רוחני פנימי צריך האדם, ביחוד המוכשר להסתכלות רוחנית והשפעה מוסרית הגונה, להיות לוחם עם הרשע והכסל של הגאוה הדמיונית, המביאה טירוף הדעת, ומכניעה את כל הוד הנפש להיות לעבדי עולם שפלים לדמיונות של תוהו גסים החיים בלב ההמון. הגאוה היא ראשית דבר מסירה את היכולת להתמכר לשום רעיון נאצל ועדין מצד עצם גבהו ושיגובו. תמיד תכאיב אהבת השבח וההתרצות להחברה את כל חלקה טובה שבמוסר ודעת, ומולידה היא רפיון נורא במהלך הנפש כולה. האיש החפץ בהצלת נפשו, כדי להיות באמת פועל איזה טוב המתיחש לכשרונו בעולם, מוכרח לנער את חצנו מכל אבקה הבזוי של המדה המנוולת הזאת. וגם אם למרות חפצו ינחל איזה כבוד, גדול או קטן, לא ישים על לב לחשוב אודות אושר מדומה זה מאומה. ההכרעה התמידית צריכה להיות צלילות הדעת, להרבות ההשפעה הטובה העלולה לצאת מכל אחד מאשר הוחן. העבודה צריכה להיות חביבה מכל. במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו.

נו.

צריך לגלות ממעמקי הנפש את האור של הדבקות האלהית בכל מלא אורה, עד שתספיק להיות משפעת על האהבה היותר אדירה וטהורה על כל סעיפי המעשים והלימודים של התורה המעשית, ועל כל החשק הנדרש להיות מאיר ומתלהב על כל פרט נעלם, להוציאו אל הגילוי בכל כח חריצות השכל והשקידה, כדי שתהיה מדת העסק בתורה ומצות לשמן הולכת ומתגדלת לפי אותה הערך שהנשמה מתעלה בהשקפותיה העליונות. אמנם אין האהבה מסתעפת למרחבי העולם המעשי, כי אם אחרי אשר תשבע את הטוב והעונג בגבולה, והרטיבות הנדרשת לתביעותיה הרוחניות לא תחסר לה, אחרי אשר תעודן הנפש ממגד הרגש המתעלה ומתאדר על ידי עזוז כח התפילה, השירה והזמרה האלהית, בזמנים היותר מוכשרים. ומזיו השכל הטהור בדעות הנאצלות בהוד יפין בתכלית ההרחבה, יגדל האור ויופיע גם מעל לגבול הרוחני.

נז.

אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלהי של כנסת ישראל, שהיא לה סגולה עצמית, שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים. ביותר צריכה אהבה עליונה זו וסבתה, האמונה הפנימית בשורש האלהי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראה בכל תוקף ועז, להבחין שעם כל זה כח ישראל גדול הוא ועצום לאלהיו, ולהסתכל במאור הפנימי החודר את רוח הכלל, ושמשכנו הוא גם כן בכל נפש פרטית שבישראל, בגלוי או בסתר, גם בנפש הנסוגה מאד אשר סרה הרבה מדרך ד'. הגילוי שמגלה הצדיק האוהב את עצמיותה של האומה בכל עז חייו, את הטוב האלהי הצפון בקרבה, פועל לטובה על האיש העוסק בסניגוריה האמיתית הזאת, לרוממו מעל שפלות החיים הגסים והמוגבלים, ההולכים קדורנית בזעפם העגום. והפעולה חוזרת באורח סגולי על כללות האומה ופרטיה, להכניס בם כח מעורר לחן ולחסד אל, שיפלס להם אורח לתשובה מאהבה.

נח.

התשובה כמה נחוצה ונכבדה היא להאיר את אופק החיים כולם. הצינורות הרוחניים נסתמים מפני חטאת האדם. הצמאון האלהי, וכליו כולם, שהם הארת המוסר המעשי ותכוני במהות הנפש, מפרפר הוא, מתחיל לפרכס ולהתנועע תנועת חיים, וחוזר ונופל, מפני שהעבטיט של זוהמת הפשעים מכבידים עליו. ולא רק חטאת האדם היחיד, כי אם ביותר חטאת הציבור. יחידי הסגולה המקוים לאור ד', סובלים מחטאת הציבור כולו. אהבתם אל הכלל עזיזה היא לאין חקר. עצמות הטוב שבנשמתם עורגת דוקא אל הטוב הכללי, והכלל כשהם נמשכים אליו, מטמא אותם במגעו מפני החטאים הנדבקים בו. אמנם סובלים הם ברצון צדיקי אמת כל הסיתומים, כל היסורים החמריים והרוחניים, רק שיבאו למטרתם, להשכיל ולהיטיב, להרבות טוב ואור, לפלס נתיב סלול לאור ד' ונועמו שיכנס ישר בכל לב ורוח, למען יתענגו הכל על טוב ד', למען ישמח ד' במעשיו.

נט.

כשהנשמה מושכת את האדם להסתכלות עליונה, לרזי עולם ומעמקי הצחצחות, והוא נדחק למטה ממחיצתו ועוסק בלימודים מוגבלים, בעסקי מעשה והוייות פרטיות, נפגמת היא אז הנשמה מחולשה ורפיון. מרגשת היא אז בעצמה דחק נורא ומחנק פנימי, כחק חוסר אויר לנשמת חיים. אבל ההכרח מביא הוא את האדם להיות מתגבל גם כן בגבול המעשה, וזה ההכרח בעצמו מאנס הוא את הנשמה לשא באהבה את הגבלתה בזמנים המיוחדים לעסקיה המעשיים, אף שהוא קשה לה עד מאד, והצער עובר הוא כל גבול. יותר מצטערת היא הנשמה בעסקי ההגבלה והפרטיות הרוחניים בעת אשר תאבה להמריא במרום, מאשר היא מצטערת בעת שהיא מוכרחת להתעסק בצרכי הגוף הגשמיים, שם היא עלומה ואינה מוציאה את כוחותיה אל הפועל, מניחה היא את הטבע הגופני לרוץ את מסלולו והיא מתקפלת בקרבה פנימה, סובלת את צמצומה בדכאות אבל לא תדע מכאוב גלוי. אבל כיוון שהיא מתעוררת לעסק שכלי, והעסק הוא מועט באורו מול עריגתה, הרי חייה מתעוררים, והיא מרגשת את צערה בכל מילואה.

ס.

החפץ של הטוב הוא פרי הבירור של ההשגה, וגבורתו הגמורה הוא כשהוא מלא כבר כל מדת העז עד כדי הוצאה מן הכח אל הפועל את האידיאלים הטובים המושכלים. והוצאה אל הפועל זו, נהוגה היא בין בדברים שההשגה עצמה מקושרת בענינים מעשיים, בין במה שעצמותה היא רחוקה מהתחום המעשי, שמכל מקום אותו האומץ המספיק להניע את הפעולות ולהתגבר גם על המכשולות היותר גדולים, הוא צריך להיות המדה של ההתעמקות, של הטבעת הדעת בתוך מעמקי הנפש. החסידות הפנימית, המקננת בחפץ הטוב המלא, מוכרחת היא להיות הולכת יחד עם ההשכלה האידיאלית הברורה. כל זמן שיחסר מהחפץ השאיפה המוחלטת אל הטוב, לא יוכר שום אור רוחני בעולם בצביונו, וקל וחומר שדעת אלוהים מוכרחת לשבת אז בסתר המדרגה. הידיעה הראשית מאור ד', היא שורה על הרצון המלא הוד הטוב.

סא.

הנשמה מתעצבת כשהיא עוסקת בפרטי הלכות, אם היא מוכשרת לשאיפות גדולות של התבונניות רוחניות. היא מרגשת את מצריה שהיא נסגרת אז בהם. אבל אין רפואתה באה על ידי ביטולה לגמרי מתורה המעשית, כי אם על ידי הכשרת רוחה להרים את הערך של כל פרט מפרטי הדברים המעשיים אל עושר מקורו הרוחני, המקיף והכללי. ההרמה הזאת, נעשית לפעמים על ידי הברקת שכל טוב, ולפעמים על ידי הרגשה פנימית עמוקה, ההולכת ומסתעפת מההזרחות העליונות של דעת ד'. ולפעמים מתקבצים יחד שני הכחות, של הברקת השכל ואור ההרגשה, להשפיע על הרטבת הפרטים המעשיים עד שימלאו דשן עונג, באופן שתהיה הנשמה בלתי משוממת בעסקה בהם, כי אם מתרחבת ומתעדנת. הצלחת ההרמה הזאת, קשורה היא עם המצב המוסרי של הנפש, ועם צירופה הרוחני, הבא על ידי העסק התמידי במעמקי הרוחניות הבהירים ובלתי מצומצמים.

סב.

צריך אדם להיות מחובר תמיד עם תמצית הטוב האלהי המקושר בשורש הנשמה של כנסת ישראל כולה. ובזה הוא זוכה לתשובה, כי תמיד יגלו נגד עיניו גרעונותיו וחטאיו, שהם נובעים ממקור ההתנכרות שהתנכר לאומה האלהית, שהיא צור חוצבו, ומקור כל הטוב שבו. אל יבהל להיות מחובר עם שורש נשמת האומה כולה, אף על פי שבהסתעפות הענפים הפרטים נמצאו גם כן רשעים וגסים. אין זה מגרע במאומה את האור הטוב האלהי של כללותה, וניצוץ נשמת אלֹה שרויה היא גם בכל הנפשות הפרטיות היותר נפולות. ומתוך שכנסת ישראל חובקת בקרבה את הטוב האלהי, לא רק לעצמה כי אם לכל העולם, ליקום כולו, הרי הוא בא מתוך הדבקות העזה בתוכיות נשמת האומה לדבקות באלהים חיים על פי ההכרה האלהית המלאה כל, ואור שכינה שורה עליו בכל הדרה ועוזה.

סג.

אור האלהי הולך הוא ומאיר, חודר את הוא את כל, בוקע בתוך כל חדרי נשמה, בסתר ישים משכנו, מאיר את המחשכים של הפראות, מזכך את המדות מעכירותם, ומחדש את חיי החברה בנועם צח. מתוך בקיעת האור מתנוצץ הוא האור הנשא, העולה ממעל לכל הויה, האור אשר בזוהר גבורתו יעמם כל אור, ולעומתו כל עז ואמץ יחלש ויבול. הנפשות הטהורות, בתוכיותן, מרגישות ממרחקים את עוצם הזוהר, ולא יוכלו עמוד. חשים הם במעמקיהם שהנם כלים, מתרופפים ומתנוונים, מפני הזוהר הממלא כל, מפני אור אלהים חיים. מתחבא האדם החלש. הוא מתחבא באשר יוכל. מתחבא הוא במעבי רעיונות מלאים חושך. מתחבא הוא ברוכסי חיים שאין זכר בהם לכל הקשבה אלהית תמימה ועמוקה. מתחבא וחושב אולי יוכל לעמד בחשך במנוחה ומעמד שפל. אבל לא ימצא מנוחה, יתגעש ויסתער. יבקש לו אימוץ חיל. ידרש לו דרכים אשר בהם יוכל לבא אל מקום האורה, ויחיה. ובמרחקים יזכרוני, וחיו את בניהם ושבו.

סד.

המדעים ההולכים ומתבררים ביחש להחושים ומוחשיהם, הנם הולכים ומגרשים את האמונה העכורה, האמונה הסמויה, המבונה על ציור שפל ועכור ביחש האלוהות, וממילא הם עושים בבת אחת שתי פעולות מתנגדות זו לזו, הם מהרסות ובונות. מהרסות הם את האמונה האוילית, וממילא הולכת האמונה הטהורה ומכינה לה מקום לשלוט בעולם במקומה. מושג האמונה עצמה, הולך הוא וטהור. איננו נבנה על חולשת החיים, כי אם על עזם ותקפם. טרם שהאירה הדעה האלהית הטהורה את מחשכי העולם, הרי הצד המעשי של האמונה, וגם הצד ההרגשי שלה, נשענים לא מעט על יסודי הבערות, שהיא מעורבת כטבעה גם כן עם הרשעה. והלב כואב לראות שהולך רגש האמונה ומתדלדל, ומעשה האמונה הולך ומתמסמס. אבל תחת חרבן זה צפון בנין אדיר. כי ד' שופטנו, ד' מחוקקנו, ד' מלכנו, הוא יושיענו.

סה.

כל המדעים מתבססים יפה על פי שני תנאים עקריים, על פי הגדרתם המיוחדת, שיתברר יפה לחוקריהם מה הוא היסוד העקרי שלהם, שבכלל זה נכנסת היא הצורה המיוחדת של המדע המיוחד שהם חפצים לקנותו ולרדת לכל עמקיו, ועל פי שיתופם הכללי ויחושם לכללות המדעים שהם עומדים מחוץ לתחומם. אז, כשכל מדע עומד יפה מבוצר לעצמו, ועם זה הוא לוקח לו את כל הרכוש הנדרש לו מכל המדעים כולם, הוא פורח ומתעלה. מדע האמונה ודעת אלהים, לכל ענפיה, היא חייבת גם כן ללכת בדרך זו ממש, ובה הלכו כל גדולי העולם אשר עשו והצליחו. צריך לשמור יפה את צורת הקודש, את ההגדרה המיוחדת בהוד קדשה של מדע נאצל ונשגב זה, החובק בתוכו את כל האושר, ההוה והנצחי, ועם זה צריך לדעת יפה את המקומות שהשריגים של כל המדעים כולם נוגעים בו לקבל ממנו ולהשפיע עליו. אז תקום לנו אמונת אומן, מלאתי עז, דעת וחכמה.

סו.

האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה לו נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך, אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה הוא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו לההתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד גם כן אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החקים המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה שבקרבו. וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו, בנטיותיו, וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.

סז.

יש התרבות ספרותית נמוכה, שאינה באה מפני אימוץ כוח היצירה ותוספות אור הנשמה, אלא מפני נמיכות המדרגה של היוצר, שאיננו ראוי לקלוט בעצמו שום קנין רוחני, והוא משלח החוצה ומוליד הרבה, דוגמת היצורים הקטנים והשרצים שהם פרים ורבים מאד. ויש מין נעלה, שריבוייו בא מפני שפע אור הנשמה, מפני שהעולם השכלי איננו פוסק מהופיע תמיד הופעות לאין קץ ותכלית. אי אפשר להסביר בהגבלה מיוחדת עד כדי להכיר את הקו המפריד בין היצירות הללו. הדברים מסורים יותר לחוש הבינה של העסוק ביצירות עצמם. חוש הריח הרוחני מבחין הוא בין אור חדש הנובע ממבוע הקודש, שסבת חידושו היא התאמצות החיים העליונים המאירים את החיים השפלים, לרדת לתוכם, להעלותם ולהיטיבם, ובין יצירה פרכוסית שאינה נעלה מכל התנועות הגשמיות השפלות, הבאה מתוך החולשה המדעית והמוסרית שלא סגלה לה את אומץ השתיקה.

סח.

לפני התפילה צריך להרגיש את הצורך של התפילה ואת העונג של התפילה. אין התפילה חפצה לשנות שום דבר באלוהות, שהיא נצחית ואינה משתנה. היא חפצה להתעלות עם כל השינויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במדה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית. היא מדברת עם ד' כעם מלך מושל העלול להשתנות, כעם אב המוכן לשינויים, כעם צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות על ידי התעוררות מרוח אחר, מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הוייתה. על כן היא מדברת בענין האלהי שהיא כוספת אליו כפי מדותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה.

סט.

כל תאוה אנושית צריכה להיות מחוברת עם אהבה אצילית. אז האהבה מעלה את הניצוץ החי שבתאוה ומשפרתו, עד שנעשה גם הוא לכח עדין, פועל טוב, מנעים ומחדש את החיים, מאיר את ההויה, ומרבה את אור אלהים בעולם. תאות הכסף, המאכל, הכבוד, המין, הכל בכל פרטי ניצוצותיהם הנם מחוברים לאהבות נאצלות. ולא עוד אלא שתאות עצמם אינם דבר אחר כי אם שמרי האהבות, כלומר ניצוצות קדושה שנפלו אל הקליפות. וזאת היא עבודת הקודש של הצדיקים, להעלות את הניצוצות הקדושות ממעמקי טומאותיהם, להעלותם אל מרומי קדושתם, לחבר את כל ניצוץ וניצוץ של תאוה עם הניצוץ האצילי של האהבה השייך לו, כשייכותה של כל נשמה אל הגוף המיוחד לה. והרעיונות הללו כשהם מתגשמים בחיים, במעשה יום יום, בונים הם עולמות מלאים.

ע.

הידיעות בדבר העבר והעתיד, הנם הנושאים של האגדות. הטובות שבאגדות, הנאמרות ברוח ד', הנן מסבירות את התוצאה המוסרית היותר טהורה. לפי אותו הערך שלא נתקבלה עדיין התוצאה המוסרית במעמקי החיים, כך האגדות הנן קשורות להצד הפשטי שבהן, וכל הוצאה מידי פשטן, ומילוי סודותיהם, מביא לידי הריסה למשקל המוסרי של היחידים, ועל ידם של הקיבוצים השלמים. לאט לאט צועדת היא האנושיות, עולה היא במעלתה המוסרית מתוך עצם הטוב המתגבר בה, מפני שהיא מתפתחת ברוחה. היא מתעלה על ידי יחידיה העולים למדרגה מוסרית גדולה. וכפי אותה מדה שהמוסר העצמי מתגבר, הולכת היא מדרגת הרזים ומתגלה, והגילוי נתבע לאשרה כמו ההעלם בימים הראשונים, האגדות מתפרשות, ואור חדש מופיע.

עא.

כל זמן שהאדם חפץ שיהיה מעמד הגוף דוקא במנוחה האיתנה, אי אפשר לו להתעלות אל החזיון הטהור של ההשגות העליונות והשאיפות הצחות הנצחיות, מפני שכולם הנם עומדים הרבה הרבה יותר גבוה מכל העולם הגלוי כולו ומנהגיו, וממילא הם עומדים גם כן מלמעלה לסדרי הגוף והופעותיו. הנבואה כשהתגלתה על בחירי האומה בהיותה בחסנה, שברה גם היא את גופם לשעת ההגלות. השבר הזה היה כפי הנראה, עם כל מרירותו וכאבו, ממולא בתענוג ואושר אין קץ, עד שהיתה הנפש מלאה כמהון מזמן התגלות אחת עד התגלות השניה, צמאה לדבר ד'. בני נביאים לא חדלנו מהיות. שואפים אנחנו לאושר וטוב, לקדוש ונשגב שהוא גבוה מן העולם. אם כן לא נקפיד אם נמצא איזה שבר גופני, איזה פחתת התפתחות חומרית, מפני גודל צמאוננו לאלהים, לאל חי. אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו. ניחא להו לצדיקיא לאתברא בגין קוב"ה. וד' חפץ דכאו החלי, אם תשים אשם נפשו, יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ד' בידו יצלח.

עב.

כשבא האדם להטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו ובין קונו. צמא הוא אל אור האלהי, ורואה הוא שהוא רחוק ממנו. ולא עוד אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צמאונו איננו גם כן צמאון אמיתי. חפץ הוא שירגיש את צערו של הצמאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות הנפש, ולדאבון לבו איננו מרגיש את זה בעצמו. הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גבור באמת, טהר לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו. הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מדותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזמרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ד' יאיר עליו, ורוח לו.

עג.

בכל המצות כולן מכונס הוא אור הנשמה של כנסת ישראל. הן נובעות מכנסת ישראל, ושבות אליה. המטרות הרוחניות הכלליות, שהן מעמידות ומפריחות את כנסת ישראל על פי תכונה וצביונה ואשרה, הנן יוצאות אל הפועל ומתחזקות על ידי השמירה הצביונית של המצות בפועל, עם כל התלוי בהן מן המחשבה והרגש. אמנם בתוכיות היותר עליונה, בתור סיבוב כללי של המגמה העליונה של הווית כנסת ישראל בעולם, שהוא נוגע כבר בדרך ישרה עם ההארה האלהית של ההויה כולה, שהיא מקפת את הוייתה של כנסת ישראל, מאור הכללי הזה זורח גם כן אור כמוס, החודר בתוך הנשמה בתור הברקה. אין האור הגדול הכללי יכול להגבל, איננו יכול להתבאר ברעיון ורגש. הכחות המצומצמים של גופי בני אדם, המשועבדים לעניני החיים המוגבלים, אינם נותנים להארה רחבה כזאת להתפשט. מכל מקום היא מתנוצצת, מתגלה בקורת רוח של ברכות המצות, של שמחת הנפש הפנימית.

עד.

מקור יראת ד' היא השערת הגודל והשיגוב המוחלט, שהאדם נהנה מזה בעונג אסתתי נורא, שהוא דומה לההנאה של טעם חריף מוטעם מאד, המאמץ את הלב ומעורר את הכח. לשמירתו של מקור זה בטהרתו, צריך חוש בריא, נשמה בריאה, ומכשירי חיים טבעיים מלאים ובלתי פגומים. כשהחיים מתדלדלים, כשחושי הגוף מתפגמים והנשמה אובדת את עצמה הטבעי, מתהפך מקור חיים זה למקור זועה, לשורש לכל פחדנות נמוכה, המחנכת אנשים אשר לא יצלחו לכל, ואשר אין תקוה לחנכם חינוך אנושי מתוקן, ראוי לשלמות האדם ושמירת אשרו וכבודו. מאושר הוא האדם שהשרידים של התכונות הטובות שכל רוח רם ונשגב מחיה אותן, נשארים גם כן בעת ירידתו של הרוח בתור רשימה. על כן גם בהיראה המדולדלת נמצאים צחצוחי טוב ושרידי קודש, שרק בכחם תעלה על ידי המשתדלים בעלייתה.

עה.

תיכף כשאור היראה מתנוצצת על האדם, והוא מתמלא יראת אלהים, באה מיד החולשה הדמיונית למעט את כחו החמרי והרוחני. כך היא המדה, שאין שום דבר נעלה בעולם שלא יהיו פגעים מוכנים סביב לו לקלקלו ולהחריבו. והאדם צריך להתאמץ בכחו הרוחני, שהוא אור אלהים המתנוצץ פנימה בנשמתו, לעמוד כגבור חיל נגד הפגעים, להלחם בהם עד רדתם. החולשה של היראה תסור לפי הערך שהשכל הבהיר מתגבר ומאיר על תכונת היראה באורו. אז נעשית היראה יראת ד' טהורה. תיכף להרגשת החולשה שביראה צריך האדם להתחמש בזיון המדע, ועד שלא נגמרו לו ההכנות המדעיות צריך הוא להתחזק באומץ לב הבא מצד קליטת האמונה, וצריך לקנות עז נפש, שמבוטאת יפה בשם עזות דקדושה. אבל כל עזות שבעולם לא תוכל לעמוד, רק אם אור ד', שהוא נולד מהזרחת השכל הטהור, יעמוד לימינה. על כן יאמץ את לבבו שלא יפול, ולא ירף מעבודתו המדעית, אז יגדל ויצליח.

עו.

כשהמצב הרוחני בעולם יורד, ויש לדון בראיות ברורות שהסבה היא ירידת הדעת, מיעוט ההשכלה הרוחנית וטמטום הרגשת הלב ביחש לכל אידיאל נעלה ונשגב, אם באים מתקנים כאלה שאינם חודרים לדעת את הסבה המקורית של הירידה, ומשתדלים לתקנה על ידי השתדלות מעשית, לפי שכלם הפעוט והסגור במסגרת של עב ענן דמיוני שוא וחולשות רוחניות, הרי הם מוסיפים מחלה על מחלת העולם, ומעמיקים הם בזה את הירידה. אמנם אם ימצאו חלוצים בעלי לב ומוח, שיאירו את אבוקת הדעת, ירחיבו את גבולות הרגש העדין והטהור, אז יהפכו גם אלה המעשים הגשמיים, שמצד עצמם היו יכולים להיות לגורמי ירידה, גם כן לטובה. וכל אשר יעשה מלב טהור, מתכונה נפשית זכה, שאין בה פניות רעות בשביל הות נפש ומרמת ערומים, אף על פי שחסר בם העיקר, האור והחופש האלהי יתעלה על ידי כח הארת הדעת העליונה.

עז.

ההזרחה האלהית בנשמת האדם, שהיא מאשרת אותו את האושר האמיתי, אותו האושר שהיקום כולו משתוקק אליו, ושסוד ההויה ומטרתה העליונה היא שרויה בו, היא נעלה מכל מגמה מוסרית שבעולם. כל המגמות המוסריות שבונות אידיאלים גדולי ערך, אם יבאו להסביר את התכונה של האושר האלהי, את ההצלחה של קרבת אלהים, את ערכה ואת מהותה, אינן גורמות כי אם להגבילה ולהעיב את אורה. קרבת אלהים איננה מתבארת כי אם על ידי קרבת אלהים, על ידי ההופעה הרוחנית שנשמת האדם בעליוניותה זוכה לה ומתענגת על טובו. בתור הלבשות חיצוניות יבאו עם האורה העליונה הזאת כל הצחות המוסריות והשכליות. אין אדם זוכה להרוממות של האושר האלהי, אפילו בזה הניצוץ הקטן שיכול להיות מוצץ בנשמתו, כל זמן שהיא קשורה בעבותות הגוף ומשועבדת היא לעבודותיו הגסות, כי אם לפי אותה המדה שהשתלם בתחילה במגמות מוסריות ושכליות, והשתרשו יפה עמוק מאד ברוחו ונפשו, ונתגשמו בפעלי כפיו. אבל ההופעה עצמה העומדת בתור שברון של הצמאון האלהי, נעלה מכל אלה. לך דומיה תהילה.

עח.

הגעגועים האלהיים אם לא יפותחו כראוי בחכמה האצילית ובחכמת החיים, בגבורת הנשמה ובגבורת הגוף, יכולים הם לפול ממדרגתם לידי איזה כמיהה חולנית, שינטל מהם כל זיום ותפארתם, עד אשר מה שיגרמו געגועים נחלשים כאלה להפרט והכלל יהיו ממש ההיפך מה שגעגועים אלהיים בריאים עלולים לגרום. הצמאון האלהי הבא מתוך בריאות ואורה, הוא מאמץ את הכח, מעודד את הרוח, מרומם את הנטיות הנפשיות לידי מדרגת גבורה של מעלה וטוהר עליון. והאיש היחידי, וגם החברה כולה שמספר רשום של רשומי געגועים כאלה ניכרים בה, היא מתעלה, פורחת ומצלחת בכל דרכיה, זרוע ד' תגלה עליה, ויפעה אלהית תקיפנה. אבל הגעגועים הירודים גורמים שפלות ידים, פחדנות נמוכה, חוסר אומץ והפגת טעם החיים. אמנם גם בירידתם לא אבד שברם, והם מוכנים תמיד לצפות לבעל כח גדול אשר אור אלהים בוער בלבבו, שיבא לקחתם תחת הדרכתו, ולהעלותם עד מקומם אשר היו שם לפני ירידתם.

עט.

ישנם נפשות כאלה, שאינן מוכשרות לקבל את האור האלהי בדרך ישרה, והם מרגישות בעצמן נעלבות ונדקרות ממש מפני כל ניצוץ אלהי שבא להיות מוזרח בעולם, וכמו להציל את עצמן ממכאובים, הן מחפשות עצות ודרכים איך לסתום בעד האור האלהי, שלא יכבד, שלא יזכר ולא יפקד. הנפשות הללו, החוש הרוחני שלהם במה שנוגע להרגשת והשגת אלהות הוא מטומטם כל כך ומקולקל, עד שאפילו הציורים היותר נכבדים ועדינים שבספירות האלהיות נהפכים אצלם בקרבם לרועץ, והממתקים הרוחניים היותר נערצים מתהפכים למרורות פתנים בקרבם. אלה הנפשות האומללות, כל אשר יהגו בענינים האלהיים הוא רק תפלה וקלסה. אם היו כאלה מתפללים, היו ממלאים את האטמוספרה הרוחנית של הרגש הנפשי הכללי המשותף לאנושיות, וביותר לאומה הפרטית האחודה ומקושרת בקישור נפשי אדיר עם כל פרטיה, רפש ורקבון, צואה רוחנית וסרחון ציורי באפס מקום. החכמה היצירית שומרת את הככר הרוחני ממגעם, ובתכונתם עמוק מונח גועל גדול ביחוד למה שמרומם את הרוח בגילוי האלהות, לתפילה וענפיה. מהנפשות המטומטמות הללו, נמצאות כאלה שיש בהן תוכן פנימי טוב ונעלה, שבאמת האור האלהי מסתתר בקרבם. הן אינם יכולות לסבול רק את ההתגלות של השמות וההסברות האלהיות השגורות בבני אדם, אפילו ההסברות הנשאות שנתגלו על פי נבואה והופעה אלהית, וקל וחומר ההסברות השכליות שרעיון האדם הצר והמוגבל המלא רפיונות ומחשכים המציא להענין האלהי. הנפשות הללו הן קרובות אל כל טוב נאצל, אל כל צדק ומשרים. הן אוהבות חיים שלמים, תמימים, בריאים וטהורים, ועל כולם – חופשיים. אבל גם הן נגועות הנן במחלה אמללה, מאחר שאין להאנושיות שום כלי במה לקלוט את האור האלהי המחיה אותה חיי עז וחיי נצח רק על ידי ההסברות הללו, אף על פי שהנן נלחצות ודחוקות מול האור הגדול, התוכן האלהי שאי אפשר להגותו ולשערו, מכל מקום הנן הן הדרכים שהנשמה מתפרנסת על ידן עד אשר יאיר לה אור יותר עליון, יותר עצמי ומקורי, אשר אז תתענג על ד', על ד' דייקא. מכל מקום מתוך הקישור שבעלי נפש כאלה מתקשרים אל אידיאלים ומגמות טובים, אף על פי שאין הם קוראים אותם בשם ד', סוף סוף ירפאו ויבאו למחוז החפץ של ההשגחה העליונה.

פ.

הדלדול שנתדלדלה עכשו המחשבה הלאומית בישראל, עד שאנו רואים שכמה מהנדבקים בה מתמלאים פגמים רוחניים, דעות רעות ומדות גסות, וכמה שהם בעלי דעות רעות ומדות נשחתות נמשכים אליה, בא לנו מפני הירידה שירדה התכונה של יראת ד', שהיא יסוד חייהם של ישראל. בנקודה הרוחנית של יראת ד' הטהורה, הנותנת חיים ומגמה לההויה ומטרות כבירות ונכונות לחיי הכלל והפרט, כלולה גם כן המחשבה הלאומית לכל פרטיה. יראת ד' ודעת ד'. בינת העולם והחיים בתכונה אצילית וטהורה שאינה סופגת בקרבה את הזוהמא של ערלת הלב וטומאת יצרי האדם הרעים, מיוסדים הם כולם בכלי הברכה – המחשבה הלאומית של ישראל, והם מקופלים ביראת ד' הטהורה, הפשוטה והמאירה, שהיא צריכה דוקא מפני פשטותה וטבעיותה תמיד פתוח ושמירה שלא תזדהם ולא תחשך מפני חשכת חיי החומר העכורים והגסים. בשפלות הידים של הלימוד והחינוך של העלאת המחשבה של יראת אלהים, נפלה, הציור הלבי שלה נאפל, הדעות המקושרות עמה נתטשטשו, וממילא נפלה עוד ביותר ירידה הכלי של המחשבה הלאומית עד שלבשה בגדים צואים, והיא מחכה למצרף ומטהר שיעטיה כבוד ואור.

פא.

יש שמחשבה יורדת ממרומי גדולתה וממקור טהרתה, מפני שאחרי אשר נתגשמה במעשה ובחיים, טפלו בה אנשים שאינם הגונים והחשיכו את יפעתה. הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי יהפך לרע, כי אם ירידת שעה, והיא גם כן לצורך עליה. האנשים הגסים שהם קטנים באיכות, יש להם גודל כמותי, וגם מדה זו אף על פי שהיא נחשבת כלא לגבי האיכות, מכל מקום כשהיא מצטרפת עם האיכות היא מעטרתה, וברב עם הדרת מלך. ולאו דוקא הכמות המספרי, כי אם גם הכמות הכחני, המרץ והחפץ לרדוף ולהשיג, לכונן את המבוקש על ידי דרכים מעשיים והתגלות הכח, כל אלה מתגלים יותר אצל אנשים גסים, בעלי חומר חזק וגס, וחסרי רוח אצילי המתיש את הכח על פי רוב ביחושו להחומר. כאשר המחשבה הטובה צריכה לקנות לה בסיס חמרי, דרכה לרדת ממעלתה, באיזה פרק היא מושלכת לארץ, ופריצים באים בה ומחללים את קדושתה, אבל עם זה מתרבים אוכלוסיה, והתגלות האומץ החמרי הולך ונוסף. הדברים הולכים כך עד בא התור שמתעוררים עדיני לב, חמושים בכח צדקת ד', והם עולים עד ראש הפסגה של מקור טהרת המחשבה, ומתעמקים בתוכיותה, מכניסים בה את הטוהר שבנשמתם, את כונותיהם העדינות ומחשבותיהם הזכות. ומתוך כך המחשבה הכללית בעצמה, שמפני מכאוביה הרוחניים מדקירת הקוצים הסובבים אותה היא מוטלת עיפה בחולשת כח, בתרדמת מות, וכמעט באין רוח חיים, מתעוררת היא ומתחלת להשפיע על כל הנגשים אליה טל חיים בהוד גבורה מפנימיותה, ואז מתעלים בעלויה כל הדבקים בה. וגם אותם אשר דבקו בה בימי עניה הרוחני, אשר סרו לגמרי מהדרך הראשית הסלולה למגמתה של המחשבה על ידי זדון ורשעה שובבה, הנם גם הם מתעלים עמה, שבים על ידה בתשובה בהירה ועליונה, במעוף של נשר, בקלות נפלאה, שאין דומה לה בכל גילוי של חזיון תשובה הבאה מצד התעוררות הכח הטוב של איזה נפש פרטית. המחזה הזה בא יבא ולא יאחר. אור ד' המעולף בערפלים, הגנוז בנקודת ציון היסודית, יופיע, יעלה מעמק הבכא את מקדש מלך עיר מלוכה וכל אגפיה, ועמה יעלו כל המחזיקים בכנף מעילה, הקרובים והרחוקים, לתחיית אמת וישועת עולמים.

▲ לראש הפנקס ▲ | ▲▲ לשער הספר ▲▲