צידה לדרך למועדי ישראל/יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק יג: ההתחדשות ביסודו של עם ישראל[עריכה]

א. "החודש הזה לכם ראש חודשים"[עריכה]

המצווה הראשונה שבני ישראל קיבלו כעם– היא מצוות קידוש החודש. וכך כתוב בפסוק הראשון שעוסק במצווה הראשונה לבני ישראל:

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות י"ב, א-ב)


מפסוק זה למדו חז"ל את מצוות קידוש החודש. וכך כותב ספר החינוך: "...לקדש חודשים ולעבר שנים בבית דין... ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש... וכן תכלול מצווה זו עיבור השנה..." (ספר החינוך מצווה ד')

הנה כי כן המצווה הראשונה שהצטוו בה בני ישראל- היא מצוות קידוש החודש. זוהי המצווה הראשונה המופנית לעם ישראל כעם. עד כאן היינו בחינת יחידים. עתה ביציאת מצרים הפכנו להיות עם. העם היוצא ממצרים עוד יצטווה מצוות רבות. אולם המפגש הראשון עם התורה ועם המצוות – זהו המפגש עם מצוות קידוש החודש. מצווה זו קשורה בלבנה ובהתחדשות הלבנה. במאמר זה נענה על השאלה ולמה מצוות קידוש החודש היא הראשונה שניתנה לעם ישראל. מה כל-כך מיוחד במצווה זו, שחשוב שתהיה ראשונה? מצווה ראשונה צריכה להיות משמעותית מאוד. או שהיא תהיה קשורה לכל המצוות. או שהיא בחינת יסוד לכל המצוות. או שהיא קשורה למהותו וזהותו של עם ישראל. בס"ד ננסה להראות איך מצווה זו היא אבן יסוד בזהותו של עם ישראל.

ב. היציאה לחירות דווקא באביב[עריכה]

ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. ה וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה.

 (שמות י"ג,  ד-ו)

התורה מדגישה שיציאת מצרים הייתה בחודש האביב. אפשר להתייחס לכך כאל עניין מעשי. כלומר, יותר נוח לצאת למסע ארוך דווקא באביב. עונת שנה נוחה, לא חם מידי ולא קר מידי. חז"ל אכן התייחסו לצד המעשי הנוח שביציאה בחודש האביב: בספר תהילים אומר המשורר:

ז אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. (תהלים ס"ח, ז)

הפסוק מתפרש ביחס ליציאת מצרים. חז"ל התייחסו לפסוק זה ובעיקר למילה "בכושרות".

חדש האביב חדש שהוא כשר לכם

לא חמה ולא גשמים. 

ומנין שהוא כשר? כתיב הכא: "חדש האביב" וכתיב התם: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז). אין בכושרות אלא חדש שהוא כשר לא חמה ולא גשמים. (תנחומא פרשת בא, יא)

לדברי המדרש, ה' הוציא את ישראל בחודש כשר. חודש של אביב. לא חם ולא קר. לא חמה ולא גשמים. אולם אם זו הסיבה העיקרית שיצאנו באביב, הדבר נראה תמוה. זאת מפני שענני הכבוד סוככו על בני ישראל כאשר הם יצאו ממצרים. והתוצאה הייתה: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה" (דברים ח', ד). ענני הכבוד הגנו על עם ישראל מפני החום והקור. אם כך, לכאורה, לא משנה מתי נצא ממצרים היציאה תמיד תהיה מפנקת. כמו אימא הסוככת על בניה, כך הקב"ה סוכך עלינו בענני הכבוד. אשר על כן אי אפשר לומר שהיציאה בחודש האביב נעשתה רק מבחינה מעשית, עניין של חום וקור. חייב להיות שיש משמעות נוספת ליציאה בחודש האביב. נבדוק מהי המשמעות העיקרית של עונת האביב, ובעקבות כך נצא לדרך. האביב הוא זמן ההתחדשות של הטבע. כל הטבע פורח. הטבע פורץ מתרדמת החורף. כל העולם אומר שירה. הכול נולד מחדש. הכול צומח ופורח. נראה אם כן לומר, שהאביב וההתחדשות הם ביסוד קיומו של עם ישראל. התורה מזכירה לנו: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות י"ג, ד). זאת כדי שנפנים את הרעיון העצום של ההתחדשות. להלן נרחיב ונפרט את העניין של ההתחדשות, זו הטבועה ביסוד קיומו של עם ישראל.

ג. "שמור את חודש האביב"[עריכה]

א שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה . (דברים ט"ז, א)

עד כאן מצאנו שהתורה מזכירה לנו ומציינת שיצאנו לחירות באביב. עתה יש "עליית מדרגה". התורה מצווה אותנו: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב..." יש מצווה לדעת שיצאנו בחודש האביב, יש מצווה לזכור זאת ולציין זאת. מה פירוש "שמור את חדש האביב"? מבחינה מעשית, פירוש הדבר: עיבור השנה1. כלומר ליצור לוח שנה משולב של שנת שמש וחודשי הירח. זאת כדי שחודש ניסן וחג הפסח יחולו תמיד באביב2. ושוב נחזור ונשאל, מדוע כל כך חשוב לתורה שפסח יחול באביב? אין ספק, התורה רוצה שנזהה את חירותנו עם האביב. עונת האביב – היא סמל ההתחדשות, כפי שאמרנו. כל הטבע מתחדש, צומח ופורח. והנה, עם ישראל יוצא לחירות דווקא בחודש האביב. כך חירות ישראל, הולדתו של העם, קשורה עם האביב. ומכאן שמהותו וזהותו של עם ישראל קשורה בהתחדשות, כפי שעוד נרחיב.

ד. ברית הנצח בין עם ישראל ואלוקים[עריכה]

אמרנו אם כן שזהותו ומהותו של עם ישראל חקוק וטבוע ברעיון ההתחדשות. פירוש הדבר שגם אם בשלב מסוים, נראה לנו שעם ישראל דועך וכמעט נעלם, אין הדבר כך. אלא פירוש הדבר, שאנו צריכים לצפות להתעוררות, לתחיה ולהתחדשות. רעיון זה מתברר מאגדת חז"ל שנביא להלן:

שאלו את ר' יהושע בן חנניה מלח שהסריח, במה מתקנים אותו? אמר להם: בשליית הפרדה. אמרו לו: וכי יש שליה לפרדה?! ענה להם: וכי מלח מסריח?! (בכורות ח', ע"ב, תרגום)

אגדה זו אינה אלא משל. הנמשל – ויכוח סוער וממושך בין חכמי אומות העולם לבין עם ישראל. רבי יהושע בן חנניה חי בדור שאחרי החורבן. מה שהעיניים רואות – זה עגום. עם ישראל גלה מארצו. עם שבחוריו נמכרו לעבדים. האומה הרומאית חזקה ועוצמתית. הרומאים כבשו והשתלטו על חלקים נרחבים בעולם. בין היתר הם כבשו את יהודה, והחריבו את בית המקדש. כבשו את הארץ והגלו את היהודים. המציאות לא טובה מבחינת עם ישראל. שאלה גדולה מרחפת באוויר: זה עם חי או מת? עם חי, או עם שאבד מן העולם? עם ישראל טוען שהברית בינו לבין בורא עולם – זו "ברית מלח", כלומר ברית נצחית. אולם המציאות מראה אחרת. המציאות מעידה שאין ברית. זו כביכול הסתיימה, ובלשון אומות העולם: "המלח הסריח", כלומר התקלקל. כוונתם לומר: הברית התקלקלה ונגמרה. רבי יהושע בן חנניה עונה את תשובת העם היהודי לאומות העולם. תשובה שמקבלת משמעות לאורך כל שנות הגלות. תשובה מעודדת, שנותנת כוח לעם ישראל בכל ימי הגלות הקשים. ר' יהושע חי בסמוך לחורבן. אולם דבריו הם דברי העם היהודי לאורך כל הדורות. וזוהי תשובת ר' יהושע בן חנניה: המלח אכן התקלקל. אולם ניתן לתקן אותו, ואכן מתקנים אותו "בשלית הפרדה". הפרדה היא בהמה חזקה מאוד. מאידך אין לה המשך. אין לה שליה כלל (הפרדה היא הכלאה של חמור וסוס. ממילא אין המשך ליצור כלאים). רבי יהושע בן חנניה אומר לרומאים: אתם משולים לפרדה. אכן הרומאים חזקים. על כך אין עוררין. אולם כפי שלפרדה אין המשך כך לעם הרומאי לא יהיה קיום. סופו להיעלם מן העולם. עם ישראל חטא, מאחר וכך הוא נענש. כעת עם ישראל בגלות. התיקון שלו נעשה על-ידי הפרדה, כלומר על-ידי הרומאים. תפקיד הרומאים בעולם – לתקן את בני ישראל. בבית ראשון אשור היה מטה ה'. כדברי הנביא, "הוי אשור שבט אפי" (ישעיהו י', ה). כעת הרומאים הם שבט אפו של הקב"ה. הרומאים יסיימו את תפקידם וייעלמו, ואילו עם ישראל יחזור לארצו. עם ישראל ימשיך את הברית עם אלוקיו. ו"ברית המלח" תיכון לעולם3.

עם ישראל טבוע בחותם ההתחדשות בתקופת הגלות עם ישראל נמצא בירידה ואפילו בנפילה. אולם "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, טז). בגלות נדמה שעם ישראל אבד מן העולם חס וחלילה. ולא היא! זו ראִיה שטחית וקצרת טווח. בגלות עם ישראל "רדום". כמו הטבע הרדום בחורף. הטבע אינו מת בחורף. הטבע בחורף צובר כוחות לקראת ההתחדשות באביב. מעתה כך נבין את הפסוק "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". זו אינה ידיעה עיתונאית. זה לא תיאור זמן. זה תיאור איכות. עם ישראל יוצא לחירות בחודש האביב, בחודש של פריחה והתחדשות. כוחות אלה של התחדשות טבועים בעם ישראל מאז יציאתו לחירות. עם כוח ההתחדשות העם נוצר ויוצא לדרכו כעם. כוח ההתחדשות – זהו חלק מזהותו ומהותו של עם ישראל.

ה. פני יהושע כפני לבנה[עריכה]

כאמור, ההתחדשות היא עצם מעצמיותו של עם ישראל. רעיון זה בא לידי ביטוי באגדת חז"ל נוספת. אגדה המשווה את יהושע ללבנה:

פני משה כפני חמה

פני יהושע כפני לבנה

אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא ע"ה, ע"א) מדרש קצר זה משווה בין משה ליהושע. המדרש מעצים את משה, ובוודאי לא בא להקטין את יהושע. בפשט, האגדה באה לומר שליד משה כולם קטנים. משה היה ענק שבענקים. רבן של כל הנביאים. כפי שליד החמה כל המאורות קטנים, כך ליד משה כולם קטנים. למדרש זה יש בוודאי מסרים נוספים. השמש והירח אינם אלא משל, וכמו בכל אגדות חז"ל, המסר נמצא בנמשל. קשרי הגומלין בין משה לבין יהושע הם כמו הקשר בין השמש לבין הירח. זהו הנמשל ושם נמצאת כל האגדה.

א. יהושע כמו הלבנה רק מקבל הלבנה אין לה אור משלה. היא מקבלת את האור מהשמש, כך גם יהושע. אין לו משלו כלום. כל תורתו – זו תורת משה רבנו. יהושע זך ונקי, ומסוגל להעביר את תורת משה במדויק. אין ספק, זוהי דרגה גבוהה מאוד להיות המקבל ממשה והמעביר הראשון, כדברי המשנה בפרקי אבות:

"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים..." (אבות א', א)

יהושע נאמן לתפקידו – להעביר רק מה שקיבל. אין לו מעצמו כלום. זה תפקידו בדברי ימי עולם. להעביר את התורה ככתבה וכלשונה מהמאור הגדול, ממשה רבנו.

ב. הלבנה סמל ההתחדשות וכך יהושע לאגדה זו מסר נוסף. זה קשור בתכונה נוספת של הלבנה – ההתחדשות. הלבנה היא סמל ההתחדשות. כל חודש היא מתחדשת. הולכת וגדלה, מגיעה לשיא, מתמעטת, נעלמת ושוב מתחדשת. אין לך סמל להתחדשות כמו הלבנה. והנה, יהושע נמשל ללבנה. מתברר שיהושע מגלם באישיותו גם את ההתחדשות. יהושע הוא הראשון שמעביר את התורה שבעל-פה. זו – התורה שבעל-פה – חייבת להתחדש. זו מתאימה את עצמה לכל דור ודור ולשינויים המתרחשים חדשים לבקרים. ועל זאת אמר רס"ג: "אין אומותינו אומה אלא בתורותיה". כלומר עם ישראל מקבל את משמעותו כאומה על-ידי שתי התורות, זו שבכתב וזו שבעל-פה.

תושב"ע פרה ורבה חז"ל מדגישים עניין זה, שהתורה שבעל-פה מתחדשת וצומחת. הדבר בא לידי ביטוי גם בתפילה וגם במאמרי חז"ל: הביטוי "חיי עולם נטע בתוכנו" מופיע גם בברכת התורה וגם בתפילה.

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם

אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת
וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ.

(ברכה לאחר העלייה לתורה) בָּרוּךְ הוּא אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו. וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּועִים. וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת. וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ... (מתוך תפילה "ובא לציון")

הביטוי "חיי עולם" מקביל ל"תורת אמת". והנה חז"ל משתמשים בפועל "נטע בתוכנו" ביחס לחיי עולם, כלומר ביחס לתורה. בכך חז"ל גילו דעתם ביחס לתורה. זו כמו נטיעה. היא צומחת, פורחת ומתחדשת.

התורה פרה ורבה יתר על כן חז"ל משתמשים בפועל לפרות ולרבות ביחס לתורה. חז"ל דורשים את הפסוק בקהלת, זה המדמה את דברי חכמים לנטיעה: חכמים דורשים פסוק זה ומרחיבים: דברי תורה הם לא רק נטיעה. הם גם פרים ורבים.

דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת י"ב, יא) למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת"ל מסמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין ת"ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין (חגיגה ג', ע"ב)

לסיכום, התושב"ע חייבת להיות צומחת ומתחדשת. אחרת היא תפסיק להיות שייכת ועניינית ומעשית. המציאות מתחדשת. הדורות מתחדשים. גם התורה צריכה להתחדש, ולתת מענה לשינויים המציפים אותנו. זה תפקידה וזו מהותה של התושב"ע (בנוסף לתפקידה – להסביר את התורה שבכתב).

ו. הלבנה-יהושע-עם ישראל[עריכה]

נמצאנו למדים שהלבנה מסמלת שני עניינים שנראים לכאורה כדבר והיפוכו. מחד, הלבנה מאירה אך ורק מה שהיא קיבלה. אין לה אור מעצמה. מאידך, הלבנה היא סמל ההתחדשות. בהתחדשות יש כוחות של יצירתיות ושל הוספה והתרבות. כאמור, יהושע נמשל ללבנה. כלומר, גם אצל יהושע אנו נמצא את שני היסודות הנ"ל. מחד, יהושע אין לו משלו כלום. כל תורתו – זו תורת משה רבנו. מאידך, יהושע הוא המוסר את התורה שבעל-פה. הוא הראשון שיצטרך לפרש ולהסביר את התורה שבכתב. יהושע יהיה הראשון שיתקן תקנות בהתאם למצב החדש בארץ ישראל4. כאמור, התושב"ע בנויה על יסוד ההתחדשות, כמו הלבנה.

עם ישראל משול ללבנה שיר השירים מדמה את כנסת ישראל בדימויים רבים. בין היתר הוא מדמה את עם ישראל ללבנה:

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר

יָפָה כַלְּבָנָה
בָּרָה כַּחַמָּה 

אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. (שיר השירים ו', י)

הנה כי כן עם ישראל גם הוא משול ללבנה. גם כאן אנו נמצא את הדמיון ללבנה בשני ההיבטים הנ"ל. ללבנה אין אור משלה, האור שלה בא מהשמש. כך עם ישראל אין לו אור משלו. כל האור של עם ישראל בא מהתורה, כלומר מהקב"ה. ה' "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". זו נותנת לנו את המשמעות שלנו, את התוכן והזהות שלנו כעם. מאידך כפי שהלבנה היא סמל ההתחדשות כך עם ישראל טבוע בחותם זה של ההתחדשות. להתחדשות בעם ישראל יש שני היבטים: א. תושב"ע – כאמור התושב"ע כל כולה בנויה על כוח ההתחדשות, על התאמת התורה לדורות המתחדשים. התושב"ע היא זהותו של עם ישראל ומהותו. היוצא מכך שעם ישראל מתחדש עם תורתו, זו התושב"ע. ב. נצח ישראל – עם ישראל קיים למעלה מ- 3,300 שנה. העם עבר משברים קשים, ביניהם גלויות. כמעט לרגע קט נדמה שהעם נעלם מהמפה העולמית. בדומה לירח שנעלם בסוף החודש. אולם לכולנו ברור שהירח יחזור ויתחדש. הוא מופיע שוב, מתמלא, גדל ומגיע שוב לשיאו. שוב מתמעט עד שנעלם. אך שוב מתחדש ומופיע בשמי העולם. כך עם ישראל, כאשר הוא בגלות, זה מצב של התמעטות. זה עניין זמני. הנה מיד עם ישראל יופיע שוב. ילך ויגדל, יתחדש ויתעצם. עם ישראל יִגָּאֵל, יצמח, יפרח ויחדש ימיו כקדם.

ז. הלבנה מאירה בחושך – ועם ישראל בחושך העמים[עריכה]

כאמור עם ישראל משול ללבנה. ההשוואה ללבנה יש לה משמעות נוספת: תפקידה של הלבנה להאיר בחושך. בזמן שאור השמש נעדר, וזה עיקר חשיבותה. כך עם ישראל תפקידו להאיר בחושך העמים, בלילה של תרבות אומות העולם. מאז אברהם אבינו אנו משמשים כנר באפלה. זהו תפקידנו, להאיר את העולם באור האלוקי. כל תקופה לפי מה שהיא מזמנת ומייעדת. "הקב"ה והתורה חד הוא" (זוהר). הקב"ה הביא את התורה לעולם. התורה היא האור האלוקי המאיר את העולם. אומות העולם לא רצו לקבל את התורה. הם לא היו בשלים לקבל את האור האלוקי. עם ישראל כן קיבל את התורה. ומאז עם ישראל מאיר את עצמו ואת סביבתו ואת העולם כולו.

ח. ההתחדשות בבריאה כולה[עריכה]

מתברר שההתחדשות – זהו סוד קיומו של כל הטבע. כל דבר שאינו מתחדש, נכחד ונעלם. כל דבר שמתחדש ממשיך לחיות ולהתקיים. בעולם הצומח – כל עוד והעץ מתחדש הוא מתפתח וצומח וגדל. ברגע שהעץ יפסיק להתחדש – הוא יתייבש. כך גם בעולם החי. כידוע, תאי הגוף מתחדשים כל ימי חיינו. סוד הקיום של הגוף – זו היכולת של תאי הגוף להתחדש. כאשר תאי הגוף מפסיקים להתחדש – הרי זה תחילת המוות. הכול נרקב ונעלם. כך הדבר גם בחיי האומה. עמי העולם היו חזקים. אולם לא היו בנויים על יסוד של התחדשות, לכן למרות חוזקם לא היה להם המשך. כך מצאנו אצל העם המצרי העתיק, האשורים, הבבלים, היוונים, הפרסים, הרומאים ועוד. אלה שלטו על אזורים נרחבים ועל עמים רבים. והיכן הם היום? נעלמו... אולם עם ישראל – ההיפך הגמור. עם ישראל אף פעם לא הצטיין בחוזקו הצבאי. גם בתקופת שלמה המלך, כאשר הוא שלט על כל האזור. גם בתקופת זוהר זו, העולם נהר לארץ ישראל לשמוע את חכמת שלמה. לא באו להתרשם מרוב מרכבותיו ולא מעצמתו הצבאית. אלא שעם ישראל כן בנוי על יסוד של התחדשות. ה' הוציא אותנו לחירות בחודש האביב, בחודש הפריחה, החודש של התחדשות הטבע. כלומר, הקב"ה טבע בנו את ההתחדשות ביסוד הווייתנו וביסוד זהותנו כאומה. אשר על כן גם כאשר עם ישראל נופל, גם כאשר עם ישראל נענש וגולה, עם ישראל נרדם תרדמת חורף, כביכול. עם ישראל צובר כוח. עם ישראל יפרוץ ויתחדש. יחזור לארצו ויחדש ימיו כקדם.

ט. עם ישראל משול לקנה[עריכה]

כאמור עם ישראל אף פעם לא הצטיין בחוזקו ובגבורתו הגשמית. רעיון זה נמצא באגדת חז"ל נוספת. אגדה המשווה את עם ישראל לקנה – נמוך ודק. זאת בניגוד לעץ הארז הגבוה והחזק.

עם ישראל משול לקנה א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב (משלי כ"ז, ו) "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"

טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל. 

יותר מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה. שנאמר (מלכים א' י"ד, טו) "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו' " מה קנה זה עומד במקום מים וגיזעו מחליף ושרשיו מרובין

ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו 

אין מזיזות אותו ממקומו. אלא הוא הולך ובא עמהן. כיון שדוממו הרוחות עמד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע ברכן בארז. מה ארז זה אינו עומד במקום מים. ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף. אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו (סנהדרין ק"ו, ע"א)

עם ישראל משול לקנה. זה אינו מצטיין בגובהו ולא בחוזקו. לעומתו, עץ הארז גבוה וחסון, מפגין כוח ועוצמה. הקנה נמוך וקטן, אך יש לו אורך חיים. הקנה יודע להתכופף כשיש רוח חזקה. אולם הארז אינו מתכופף בפני רוח חזקה. כאשר באה רוח חזקה – זו עוקרת אותו ממקומו. הקנה לעומתו מתכופף כשיש רוח חזקה, הוא גמיש. לאחר מכן הוא מתרומם חי וקיים. וזהו סוד קיומו של הקנה. כך עם ישראל. כאשר הוא בגלות, כאשר "אין ידו משגת", הוא יודע להתכופף. הגלות היא שלב של התכופפות בפני רוחות חזקות. אחרי הסערה, אחרי הקשיים, עם ישראל מצליח לזקוף קומה, לחזור לארצו ולחזור לעצמו.

י. סיכום: האביב וההתחדשות נטועים בעם ישראל[עריכה]

לא לחינם יצאנו לחירות בחודש האביב. התורה מצווה אותנו לשמור את חודש האביב. כלומר, לעבר את השנה כדי שחג הפסח, חג החירות, יחול באביב. לא בכדי, האביב הוא עצם מעוצמתו של העם. האביב פירושו התחדשות, צמיחה ופריחה. כוח זה נטוע באומה מאז היותנו לעם, מאז יציאת מצרים, וזהו סוד קיומו של העם. אנו משולים ללבנה. זו אינה גדולה ולא עוצמתית. ודאי לא כמו השמש. אך הלבנה היא סמל של התחדשות. ובאשר לעם ישראל, דווקא היעדר הגודל והעוצמות הגשמיות מעיד על כוח אחר. כוח רוחני, כוח איכותי, כוח של התחדשות וקיום נצחי. התורה מציינת במפורש שהבחירה בעם ישראל איננה בגלל ריבוי או עוצמות גשמיות. זה לא העניין של עם ישראל: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז', ז). עם ישראל משול ללבנה לא רק בעניין ההתחדשות. עם ישראל דומה ללבנה בעניין נוסף. זו מאירה בחושך בלילה זה יחודה וזה יעודה. כך עם ישראל, תפקידו להאיר את העולם בחושך התרבותי והמוסרי בו הוא שרוי. זה יחודו של עם ישראל וזה יעודו.