צדקת הצדיק/פב
[פב] כשאדם נע ונד, אף־על־פי שמדמה שהוא צריך לכך לטובתו, מכל מקום ודאי חטא ברציחה [דוגמת קין], ולאו דוקא רציחה ממש אלא דוגמתו, כגון אחוורי אפי, שדימוהו רז"ל (ב"מ נח:) לרציחה[1], וכן מצער לחבירו צער קשה כיוצא בו, וכן "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים" (ישעיה נז, ה) – כדרז"ל (נדה יג.[2]).
וכשנשקט ונקבע במקום, ידע כי תיקן זה.
ולפעמים תפלה מכפרת מחצה, כמ"ש בקין: "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד" (בראשית ד, טז), כמ"ש בויקרא רבה (פר' י)[3]. והיינו, כי "חן מקום על יושביו"[4], וכאשר אין חן מקומו עליו והוא כגר ונודד שם, עדיין לא נתכפר הכל עד שיהיה חן מקום עליו. [כי כשאין חן מקומו עליו, אז עדיין הוא נע ונד במחשבה; והוא סימן שתיקן המעשה אבל לא תיקן עדיין המחשבה]:
- ^ תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, א"ל שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא.
- ^ דא"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' את אשר עשה וימת גם אותו (בראשית לח, י). רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאילו שופך דמים, שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים (ישעיה נז, ה). אל תקרי שוחטי אלא סוחטי.
- ^ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה וּתְפִלָּה עוֹשָׂה הַכֹּל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל וּתְפִלָּה עָשְׂתָה מֶחֱצָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִקַּיִן שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה נִמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי גְזֵרָה, וּמִנַּיִן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא (בראשית ד, יג). וּמִנַּיִן שֶׁנִּמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי הַגְּזֵרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן (בראשית ד, טז). נָע וָנָד אֵין כְּתִיב אֶלָא בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.
- ^ (סוטה מז, א) אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.