פרי עץ חיים שער הקריאת שמע (א - כט)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק א (עריכה)

השער הז' שער קריאת שמע וברכותיה ויתחלק לכ"ט פרקים:

ברכו - יכוין, כי הוי"ה פשוטה, גימטריא כ"ו. ובריבועו, ע"ב. וגם הוי"ה דמ"ה ברבוע, גימטריא ק"ל. הרי, כ"ו ע"ב ק"ל, גימטריא ברכו:

המבורך - יכוין, ה' מ"ב ר"ך, פירוש, מן ה', תעשה מ"ב ר"ך. כי הלא ג' ציורים יש לאות ה', ד"י ד"ו וו"ו, וג' ציורין אלו גימטריא מ"ב. וכשתכה ה"י במילוי יו"ד, על ה"י מילוי יו"ד, עולה רכ"ה. וכאשר תסיר הה' עצמה, נשאר ר"ך. הרי מן ה' עצמה, נעשה מ"ב ר"ך. וזהו המבר"ך, ר"ל, שמאות ה' יוצאת תיבת מבר"ך:

בענין פיוטים שנהגו האשכנזים לומר, היה נוהג מורינו זלה"ה לומר, והיה אומר שאין בהם שום הפסק, כי הכל הולך אחר החיתום, והואיל ומסיימים מעין הברכה, לא הוי הפסק:

כתוב בדרושים - היצירה, אע"פ שהנוקבא שלהן גדולים מהדוכרא, עכ"ז באים מסוד דוכרא אפילו הנוקבא שבה, לכן נקרא יוצר אור. כי היצירה כולו רחמים ודוכרא כנודע, בסוד יוצר אור ובורא חושך, הם דוכרא ונוקבא, וזהו יוצר אור לשון יצירה, ובורא חושך לשון בריאה. והנה הבריאה נעשה מכח הבינה, היא אימא מקננא בכורסייא, ולכן נוקבא דבריאה שלטין על דוכרא, ולכן היא דינים, וז"ס ובורא חושך, כי מכח הנוקבא נעשית. גם דע כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקראת אור, וז"ס תחתונים למעלה ועליונים למטה, כי אדרבה מקום הגילוי נקרא אור, ומקום הסתום נקרא חושך, כי מניעת אור גורם לירידה, ובפרט כשמסתלקין ומתעלים בגרון, שאז הוא חסרון האור לגמרי, ע"כ:

בשעה שהחזן אומר ברכו, יאמרו הקהל יתברך וישתבח ויתפאר וכו'. והאר"י זלה"ה אמר, אפילו מי שמשכים ללמוד ולעסוק בתורה, אינו חוזר בו נשמתו, עד שיתפלל ויענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, חזרה אליו הנשמה. לכן יש בו ה' תיבות, נגד ה' שמות של נ"ר נח"י שיש לנשמה:

כבר נודע מהזוהר שמצות צריכות עובדא ומילולא. והנה בתחלת עליית עולם לעולם מד' עולמות אבי"ע, צריך לרמוז ב' דברים הנ"ל, כי בנט"י שהוא התחלה לעלות עולם העשיה, הנה הנטילה עצמה הוא עובדא, והברכה הוא מלולא. וכן בתחלת עליית עולם היצירה שהוא ב"ש, צריך לאחוז ביד ימין רק ציצית ב' שלפניו, וזהו עובדא. וב"ש, הוא מלולא. וכן בתחלת עליית עולם הבריאה שהוא יוצר אור, צריך לאחוז בתפילין, ולמשמש בם בתפילין ש"י, וזהו עובדא, אח"כ יוצר אור הוא מלולא. וכן בשאר המצות צריך ג"כ עובדא ומלולא:

מהחברים - ניקוד הוי"ה דיוצר אור, הוא ציר"י. אהבת עולם, הזכרים הוא פת"ח, והנקבות הוא סגו"ל. נ"א, ג' אותיות ציר"י, והד' בלי ניקוד. גאל ישראל, סגו"ל והיכל. פי' והיכל, ששם הניקוד של הוי"ה בסגו"ל יהיה משולב באדנ"י, זהו היכל סגו"ל. נ"א, בפתיחה וחתימה של יוצר בציר"י, הבוחר בעמו פת"ח סגו"ל פת"ח סגו"ל. נ"א יה"ו שלשתן בציר"י והד' בלי ניקוד. וחתימות הגאולה הוי"ה סגו"ל ואדנ"י משולב בו:

מהחברים - סוד ברכת ק"ש, הוא כללות פנימיות ההיכלות דבריאה, אמנם ברכת של שחרית, הם היכלות דז"א דבריאה. ובערבית בנוקבא דבריאה, ושל ערבית דשבת הם באמא דבריאה, ושל שחרית של שבת הם היכלות דאבא דבריאה, ותפילות עמידה הוא לעולם באצילות.) ועתה נבאר הכוונה, מן יוצר עד עמידה הוא בבריאה, ובו נכללו עשיה ויצירה. והנה בתחלה עולין אל היכל הראשון דבריאה, והלא כבר הודעתיך כי ז' היכלי דבריאה אין המלכות בכללם, כי המלכות דבריאה היא נקודת כתר דיצירה בהיכל ק"ק דיצירה, וכן בשאר העולמות. אמנם היכל ראשון, הוא היכל לבנת הספיר, והוא ביסוד דבריאה, וזהו אומרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. כי רגליו, הם נ"ה, ותחתיהם היסוד, וז"ש בזוהר פ' בראשית בסוד היכלות, די"א, יוסף הצדיק זכה ונטל היכלא דספיר. ואע"ג דכתיב ותחת רגליו, בגין יקרא דמלכא הוא, פירוש היסוד מכוסה, ובגין יקרא דמלכא לא פירסמו, רק ביאר מקומו שהוא תחת רגליו וכו', כנ"ל. והנה היסוד הוא דכורא ונוקבא, כי יש בו ב' בחינות היסוד והעטרה, כי כבר הודעתיך כי אין העטרה סוד המלכות עצמה, רק כללות דכורא מי"ס. אך המלכות הוא רחל ואינה העטרה עצמה, ומבשרי אחזה אלוה, והוא מפורסם. לכן נקראת לבנת הספיר, לבנת, לשון נוקבא עטרת הספיר, וספיר הוא יסוד עצמו. אח"כ היכל עצם השמים - הוד, היכל נוגה - נצח, היכל זכות - גבורה, היכל אהבה - חסד, היכל רצון - ת"ת:

אמנם סדרם מפורסם בזוהר פרשת פקודי דרס"ב, כי ברכה ראשונה דיוצר אור עד אל ברוך גדול דעה, הוא היכל לבנת הספיר. ומשם עד לאל ברוך, הוא היכל עצם השמים, ומשם עד המחדש בטובו, היכל נוגה, ומשם עד אהבת עולם, הוא היכל זכות. ומשם עד אמת ויציב, היכל אהבה. ומאמת ויציב, הוא היכל רצון. והנה סוד זה, זהו עושה שלום ובורא את הכל, כי שלום הוא ביסוד, וכן מלת הכל הוא ביסוד:

דע, כי היכל לבנת הספיר מתפשט והולך עד אל ברוך גדול דעה. ומן אל ברוך הוא היכל עצם השמים, ונקרא עצם השמים לפי שהוא עצמות ז"א דבריאה, הנקרא שמים, ובזה ההיכל יש אל"ף בי"ת. ולמה אל"ף בי"ת בזה ההיכל, לפי שאותיות הם מבינה, הוא היכל ק"ק, ומתפשט נגד נש"ב כל א' כלול מי', ויבוא עד הוד, שהוא רומז מאת היכל האל"ף בי"ת, ומהיכל זה הם השרפים בעל כנפים, וכאן הוא חשמ"ל הנקרא אור פניאל, וז"ס ויקרא את שמו פניאל:

ודע, כי עצם השמים הוא הנק' אלהים צבאות, וכן אלהים צבאות ע"ה כמנין עצם השמים, כי הוא בהוד של בריאה, ואל"ף בי"ת עד וקדושתו, הוא כ"ו תיבות, כמנין הוי"ה. ומשם עד היכל נוגה הבא אחריו, ק"ל תיבין. שהם ה' הויו"ת, והם ה"ח למתק ההיכל זה:

אח"כ נכנס להיכל נוגה, הרמוז לנצח דבריאה, והוא מתחיל מן לאל ברוך, ומתפשט והולך עד אדון הנפלאות. ובזה ההיכל רמוזים עצמות הבריאה, והם מלמעלה למטה, מרום - כתר. וקדוש - חכמה. פועל גבורות - בינה. עושה חדשות - חסד. ובעל מלחמות - גבורה. זורע צדקות - ת"ת. ומצמיח ישועות - נצח. בורא רפואות - הוד. נורא תהלות - יסוד. אדון הנפלאות - מלכות. הרי לך י"ס, שהם עצמות הבריאה, ומהיכל זה הם חיות הקדש. ושם הממונה בזה ההיכל שנקרא נג"ה, רומז לנצח דבריאה, ונקודו יו"ד ה"א וא"ו ה"א ויוד אותיות, כמנין נג"ה. (א):

הגהה (א) ונ"ל, שהוא ס"ג עם כולל, כמנין נוג"ה מלא וא"ו, שהוא נצח דבריאה שנקרא הוי"ה, ונקרא צבאות כנז'. כי הוי"ה ג"כ עולה צבאות כזה - י"פ יו"ד - ר', ה"פ ה"ה - נ'. והשם עצמו עם ד' אותיות עולה ל'. וא"ו פ' וא"ו, עולה ק"ע. וה' אחרונה ג"כ נ'. הרי צבאות נמצא בנצח, כנלע"ד:

אח"כ נכנס להיכל זכות שבזה ההיכל הסנהדרין, אלו מזכין ואלו מחייבין, והיכל זה של זכות נגד גבורה שבבריאה, והיכל זה הממונה שבו, נק' אליהו. וז"ס ואלהי לצור מחסי, והוא אליהו המלמד זכות על ישראל. ויש בזה ההיכל י"ט תיבות, נגד י"ס וט' נקודות שבהן. ועוד דע כי ע' אותיות עד ברוך אתה, נגד ע' סנהדרין, ולזה נקרא זכות לרמז גבורה דבריאה. אח"כ נכנס להיכל אהבה שהוא חסד דבריאה, ומתפשט היכל זה עד אמת ויציב. והממונה שבהיכל זה, נקרא אל שד"י. לשון שדיים, והדברים עתיקין. ובזה ההיכל הוא סוד נשיקין, שנאמר וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך, ז' תיבות, נגד היכל זה שהוא ממטה למעלה ז', היכל כנס"י נק' מל', אבל לא רצה הרשב"י לזכור אותו. ואחריו לבנת הספיר ואחריו עצם השמים ואחריו נוגה ואחריו זכות ואחריו אהבה ואחריו רצון, ואע"פ שכתוב היכל אהבה קודם ואחריו היכל רצון, עכ"ז הוא ידוע שהרצון קודם, וידוע כי חסד ז' מלמטה למעלה:

ודע כי עד שמע ישראל יש קל"ח תיבין, לרמוז שישראל הם חלק ה', וג"כ לפי שהוא נכנס עתה לחקל תפוחין בסוד היחוד והוא מריח ריח עליון, כמ"ש בע"ה עוד. חל"ק - גימטריא אהי"ה הוי"ה הוי"ה אדנ"י, ע"כ מהחברים:

ובאמרך יוצר אור ובורא חשך, תכוין כי לעולם אור דוכרא, וחושך נוקבא. והנה בריאה נוקבא ולכך כתיב בה חושך. ויצירה דכורא כתיב ביה אור. וזה גורם קדימת הזרעת טיפת האיש, כי לכן גברה הבריאה שהיא הנוקבא על הזכר שהוא היצירה, כמבואר אצלינו:

ובאמרך המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. תכוין, כי טובו הוא סוד החסד, כמ"ש אך טוב וחסד ירדפוני. וע"י חסד הנקרא טוב, מחדש בכל יום מעשה בראשית, בסוד חדשים לבקרים, כנ"ל:

ובאמרך מה רבו מעשיך ה', תכוין, למה שאמר הזוהר בפ' תזריע דמ"ג, כולם - בחכמה, עשית - בבינה. והענין, כי הלא יסוד חכמה תוך יסוד בינה, ויסוד בינה תוך הז"א, כנודע. והנה נודע, כי החכמה אומרת והבינה עושה, בסוד ל"ב אלהים דמ"ב. כי ל"ב נתיבות דאבא אומר, ול"ב דאמא עושה, כמ"ש ויאמר אלהים, ויעש אלהים. נמצא, כי כל הדברים וכל הפעולות הם נמשכים מן החכמה, רק שנעשו ע"י הבינה המלבשת אותו. וזהו כולם בחכמה עשית, כי כל מעשיו הם בחכמה, רק שנעשית בבינה. וזהו אומרו עשית בבינה, כי כולם נעשו על ידי הבינה, המלבשת ליסוד החכמה, ותכוין למ"ש בזוהר פ' פקודי דף רמ"ו, בפי' ברכה זו, כי מדבר בענייני חיות ואופנים שבהיכל זו, וזהו מלאה הארץ קנינך:

ובהמלך המרומם לבדו מאז וכו', ביאר בזוהר כי הוא שם, יאהדונה"י. וענין פירוש הדברים, כי היכל זה הוא יסוד הבריאה, וכבר עולין עתה עשיה ויצירה, והמלכות דבריאה אשר כלולים בו, והיא עלתה אל היכל זה, ונתחבר מלכות ביסוד, ושם זה סודו יאהדונה"י. כי שם זה ביסוד כשמחבר עמו המלכות, כדי להעלותו אל התפארת, כמו שאנו עתידין לעשות בעמידה. ולכן יכוין שם זה באמרך לבדו מאז, כי אז הוא ח' אותיות של שם זה, כמנין א"ז, וזה נתבאר בזוהר בכמה מקומות, כי אז הוא כינוי לשם זה, וכנ"ל:

צ"ל יוצר משרתים ואשר משרתיו, בוי"ו ואשר, כי בו רמז שם מו"ם, שם האחרון משמות ע"ב, והוא גימטריא אלהים. בקול דברי, כמנהג האשכנזים, ולא קול בדברי כמנהג הספרדים:

נראה לעד"ן, שזה מובן עמ"ש בדרוש נשיקין ע"ש, כי קודם כל זווג הוא זווג דנשיקין, שעדיין לא נבראו זו"נ, ועדיין לא היה שום זווג תחתון, דבחי' יסוד ביסוד דאו"א, אז מזיווג העליון ההוא יצאו נשמות המלאכים העליונים, שאין שמם משתנים לעולם והם קיימים תדיר, כנז' בפ' פקודי דרנ"ג רע"ב. וכארז"ל על יוצר משרתים ואשר משרתיו וכו', ואלו הם המלאכים העליונים מכל שארי המלאכים. והנה הקשה שם, איך יתכן שהמלאכים יהיו יותר חשובים מזו"נ וכו', ומתרץ שם, אעפ"י שיצאו המלאכים מאותו זיווג העליון קודם לזו"נ, מ"מ לא היה ראוין ולא היו מושלמים עד שנזדווגו זו"נ, ואז היו יוצאין מזווג ההוא, ע"ש. וז"ש ברמז בר"ת, מו"ם, להורות, שאע"פ שיצאו קודם, מ"מ היה נשאר בהם מו"ם, עד שיחזרו ויצאו פעם אחרת מזווג זו"נ, כדי שיהיו גדולים מהם, כנ"ל. וגם נוכל לומר, כי מאחר שיצאו קודם, היה נראה שאותן המלאכים היו יותר מבוררים, לכן בא הרמז של מו"ם, להורות שלא היו מבוררים, יותר מזו"נ. והראיה, שאח"כ חזרו ונתבררו ע"י זו"ן פעם אחרת, א"כ מוכרח לומר, שביציאה ראשונה היה בהן מומים של פסולת, והכל אחד, כנלע"ד:

מהרי"ס - באמרך כלם עומדים, גימטריא יו"ד הוויות. ובמלת כלם, גימטריא אדנ"י, (נ"א הוי"ה אדנ"י). עומדים, המ' רבתי, גימטריא יו"ד שמות דס"ג, עם יוד אותיות של כל א' מהם. ברום עולם, גימטריא שכינה, עם ט' תיקונים שמשפיעים למעלה להגדילה ממה שהיתה נקודה, שתהא קומתה שלימה. והם גי' ג' מלואים של ג' אהיה, שהם ק"ל קכ"ב ק"מ עם ג' כוללים. ומשמיעים, גי' יושר. (נ"ל שרי"ו ג' קווין ועמהם אלהים ביודין גי' שי"ן או מצפ"ץ, וזה בסוד רגל רביעי) ומשמיעים ביראה יחד, גימטריא שנו"ת חיים, אשר ידעת סודו. וצ"ל עונים באימה ואומרים ביראה כמו הספרדים, ולא כמו האשכנזים, שמדלגים באימה ואומרים עונים ואומרים ביראה, ע"כ ממהר"י סרו"ג:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ב (עריכה)

סוד הקדושה דיוצר הוא בבריאה. ותכוין - קדוש הא', הוא ת"ת העולה לקבל הארה מחכמה. קדוש ב', בת"ת החוזר עם הארה למקומו. קדוש ג', להמשיך הארה זו שירדה עם הת"ת, להורידה עד נה"י דידיה, וז"ס ה' צבאות, יסוד ונ"ה. ואח"כ הם ממלאים לארץ עליונה המלכות, משפע זה הנקרא כבוד, וזהו כבוד ו'. אח"כ קדושת העמידה והוא עד"ז ממש, רק שתכוין שהוא באצילות:

גם יש כוונה אחרת בסוד ג"פ קדוש, והוא כי תוריד הארה מרישא דא"א מג' הויות דיודין שיש שם, וכל א' גימטריא קדוש שהוא ת"י כנודע. ג"פ קדוש, תכוין להמשיך שערות דאו"א לז"א, פירוש, כי הנה הנימין שלו, הם גימטריא קדוש והם ת"י נימין, ת"י עיבר, ת"י עלמין, כנזכר באיד"ר דף קכ"ח, לכן אומרים ג"פ קדוש:

ענין הקדושה. דע, כי כבר הודעתיך, כי בחול עולה המלכות בהוד בת"ת בנצח. והנה סוד קדושת יוצר, עניינה להעלות מלכות דבריאה, העומדת בהיכל ק"ק דיצירה, להעלותה בהוד דבריאה, שהוא היכל עצם השמים. ולכך קדושה זו באל ברוך, ואנו ממשיכין לה שפע וכח רוחניות מג"ר חב"ד. ולכך אבאר לך סדר פירוש הקדושה בכל מקום. קדוש - בסוד החכמה. ברוך - בסוד הבינה. ימלוך - בסוד הדעת. והנה ענין קדוש, הענין הוא, כי תחלה עולה סוד ו' של ת"ת לקבל הארה מחכמה הנקרא קדוש, ונעשה קדוש. ואח"כ מתפשט עד הת"ת, בסוד הקדוש העליון ונעשה שם קדוש ב', ואח"כ מתפשט ביסוד ונעשה שם קדוש ג'. נמצא, כי לעולם סוד קדוש, פירוש קדש ו'. ובקדוש ג', אנו מחברים יסוד עם נ"ה, וזה הוא ה' צבאות נה"י. ומשם מתפשט במלכות הנקרא מלא כל הארץ כבודו, והרי נתקדשה בסוד חכמה:

אח"כ אנו מברכים אותה מבינה, וזהו ברוך כבוד ה', שהוא מלכות. ברוך ממקומו, שהוא בינה. (נ"א להיפך) וז"ס ההתפשטות הבינה עד הוד. כי הלא הבינה היא סוד הבריאה, כנודע:

ואח"כ בסוד הדעת אנו אומרים ימלוך וכו', ומתחילין במלכות. ולהעלותה דרך עליותה עד ה' שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד. לכן ר"ת אלהיך ציון לדור ודור, הוא אצלו. כי אנו מעלין אותה אצלו אצל ו' הת"ת, ובזה ימלוך לעולם. אמנם בקדושה דעמידה, אנו מעלים המלכות דאצילות בהוד עם הת"ת, לכן אחר אשר האירה המלכות מן חסד גבורה בסוד חזרת התפלה כמו שידעת בב' ברכות ראשונים, אז תתחבר ע"י אותה ההארה עם הת"ת, ואז אנו אומרים קדו"ש ברו"ך ימלו"ך, ע"ד קדושת יוצר:

ואמנם בקדושת ובא לציון, הוא סוד ירידת המלכות בבריאה בהיכל ק"ק כנ"ל, ששם מקומה תמיד, ואנו צריכין להמשיך לה שפע קדושה, ואנו חוזרים ואומרים קדוש ברוך ימלך, ע"ד הנ"ל. ולפי שקדושת ובא לציון הוא דרך ירידה, ואנו מקבלים שפע, לזה אומרים ומקבלין דין מן דין וכו'. אמנם יש חילוק, כי בקדושת יוצר אנו מעלין אותה, לכן אין רצונינו להוריד התפארת אצלה בבריאה, לכן אין אנו אומרים ימלוך יהו"ה, שהוא בסוד הת"ת רק בעמידה, שאז שניהם יחד. אך בקדושת ובא לציון, אז אנו מורידין הת"ת עמה, לכן אין אומרים ימלוך, רק במקומו אנו אומרים ה' ימלוך לעולם ועד. והענין, כי עתה הוא מקדים לרדת אצלה להיות עמה, ולכן מקדים ה' ימלוך. והנה בזה תבין, למה קדושה זו בלה"ק ותרגום, אך לפי שהוא למטה בבריאה לפיכך אומרים בלה"ק, ואנו מכסים אותה בסוד התרגום, כי היא נסתרת ונעלמת בו:

לאל ברוך כו', למלך אל חי, הלמדין בקמץ. והאופנים וחיות הקדש מתנשאים לעומת השרפים וכו', כי האופנים הם בעשיה והחיות ביצירה, והם מתנשאים ועולין למעלה לעומת השרפים שבבריאה. וכולם לעומת דז"א ונוקבא. ברוך יאמרו, ברוך כבוד ה' ממקומו כי הוא לבדו מרום וקדוש וכו', ואין לומר אור חדש כו', וגם לא והתקין מאורות שנהגו הספרדיים. וצ"ל המחדש בטובו, ולא המחדש טובו כמנהג הספרדים:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ג (עריכה)

אהבת עולם הוא בהיכל אהבה, ואין לומר אהבה רבה, כי אהבה רבה הוא באצילות, ובכאן בברכת ק"ש אנו עדיין בהיכלות. לכן נכון לומר אהבת עולם, כי הוא אהבה זוטא של המלכות הנקרא עולם, והיא עדיין למטה בהיכלות. וצ"ל והאר עינינו בתורתיך ודבק לבנו במצותיך וכו', ואין לומר בהיפך כמו שאומרים הספרדים. וצ"ל כפול מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה. וצ"ל כי בשם קדשך הגדול והנורא ואין לומר הגבור. וצ"ל להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך, שהם סוד ג' מוחין דנוקבא הנעשין מנה"י דז"א. (ג) ובהגיעך אל מהר והבא עלינו וכו' מארבע כנפות הארץ, אז אותן הכנפות של הטלית המונחת בכתיפך תתירם אז, שיפלו הציצית למטה, וז"ס הנזכר בתיקונים דבעידן ק"ש, חיוון שמטן גדפייהו. בהגיעך אל מהר וכו', (ד) תשים ב' צדדי הטלית על כתפך, בסוד ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם. והוא סוד מה שהודעתיך בענין כוונת הציצית, כי תחלה אינו לוקחת המלכות רק ב' ציצית, לכן ג"כ אנו לוקחין בב"ש ב' ציצית ביד הימין. אמנם עתה אנו צריכין להאיר אליה כל הד' ציצית. אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפים כנודע, וראוי לכוין בזה מי שהוא משרשם. ובאמרך מארבע כנפות הארץ, מי שהוא מבחינת קין יעלה הציצית על הכתפיים, אבל מי שהוא משורש הבל יפריד על זרועותיו, וראוי לכוין בזה. (ה):

הגהה (ג) וצריך שיקח כנפות הציצית כשיאמר מהר והבא וכו', למתק הדין של כנף, העולה כע"ס. עוד מלת כנף עם ג' אותיות, כמנין נקב, שרומז לנוקבא, וצריך מיתוק. והמיתוק לשום הכנפות בחזה שהוא נגד הלב, והחזה הוא ממתק אותן, לפי שמשם מתחילין החסדים להגלות מהחזה ולמטה כנודע:

הגהה (ד) וצ"ע, הלא דבריו סותרין זא"ז, דלעיל אמר תסירים הציצית מעל כתפך וכו', וכאן אמר תשים הכנפות על כתפך. ונ"ל שזה התיקון לשום על הכתפות היה להרח"ו דוקא, שכן מ"כ בספר עץ חיים וז"ל, מישהוא מבחינת קין יעלה הציצית על הכתפיים, אבל מי שהוא בשורש הבל יפרידם מעל זרועותיו, בסוד וכנפיהם פרודות וכו'. ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן למעלה, לפי שאני משורש קין עכ"ל וק"ל, והנה מזה תבין מ"ש בפנים החילוק וכו', וכדי לידע אדם מאיזה שורש הוא, אעתיק פה לשון א' של סע"ח וז"ל, כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש, גם ירא מאוד מן המזיקין, כי כל זרע קין הם מזיקין בארקא, כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורין, כענין יובל ותובל קין בני קין, ששרשו בדברים ציורים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כ"כ בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כ"כ, כמו במלאכה. וגם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב וכו', וכן עיין בגילגולים סימנים:

הגהה (ה) ונעלד"ן, מאחר שהניצוצין הם מעורבים זה בזה קין עם הבל והבל עם אדם, כמ"ש בספר הגילגולים, לכן כל מי שמכיר בזאת, יכוין כ"א יש בו איזה ניצוצין משורש קין שיתקן אותו בזה, אא"כ מי שיודע ודאי שאין בו שום ניצוץ כלל מקין אזי צריך להפריד הציצית מעל הזרוע, ועדיין בעו"ה לא זכינו למדרגה זו עד יערה עלינו רוח ה' ממרום ע"כ מהר"ן:

ותכוין באמרך מארבע כנפות, כי הם סוד ד' כנפות הציצית של המלכות הנקראת ארץ, לקבצם יחד בהיותם מפוזרים, כדי שיהיו ארבעתם יחד במלכות, ולכן תעלה השני צדדי הטלית על הב' כתפיך, ואח"כ תקבוץ ד' ציצית בידך השמאלית כי משם מקבלת המלכות מן השמאל תמיד. ותשים ידך השמאלית עם הד' ציצית בצד השמאל נגד הלב שהוא בשמאל, כי משם מקבלת המלכות תמיד, ויהיו כך ד' ציצית נגדו על לבבך בידך השמאלית, מן באמרך מהר והבא עד אחר אמת ויציב, עד ונחמדים לעד, כמ"ש בע"ה:

ובהגיעך אל ובנו בחרת מכל עם ולשון, תכוין למעמד הר סיני, שאז בחר בנו מכל עם, אמנם הם ד' זכירות יש בתורה, שתלויין בזכירת הלב:

ונלע"ד חיים, כי לכך צריך לשום הציצית נגד הלב, כי הציצית מזכרת כל המצות, לכן ניתנה עתה בלב להזכיר לו אל כל הד' זכירות, כמ"ש בע"ה. גם נלע"ד, לפי שעתה בק"ש יורדין המוחין ויש לה הארה מהם כנודע, לכן אנו מקבצין הארת הד' ציצית האלו אשר יצאו מן המוחין הישינים כנודע, ויש לה הארה מהם כנודע. ועתה במוחין מחודשים יקבלו הארה הגדולה, לכן אנחנו מקבצין אותן נגד הלב, ששם גילוי המוחין כי שם נגמר יסוד בינה, כי זהו בחינת הלב כמבואר אצלינו:

ונחזור לענין, כי הלא ד' זכירות הם, והם - זכירת מתן תורה, כמ"ש זכור את היום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, פן תשכח את הדברים וכו' והיא מצות עשה. זכירה ב', זכור את אשר עשה לך עמלק, וגם זה מצות עשה. זכירה ג', זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, וגם זה מ"ע. זכירה ד', לזכור את יום יציאת מצרים, וגם זה מ"ע. והנה ד' זכירות אלו הם כנגד ארבעה ימים טובים שיש בשנה, יציאת מצרים, נגד פסח. ומ"ת, נגד שבועות. ועמלק, נגד סוכות כנודע, שלא היה עמלק מכה בישראל, אלא אותן שאין עננים קולטן, וענני כבוד הם סוד הסוכות, והרי ג' רגלים. עוד יש יום טוב אחד והוא ראש השנה, והוא כנגד זכירת מרים, שדברה מרים דלטורין על משה לכן נצטרעה. וכבר ידעת כי מרים הוא סוד הדינין והמרירות, כי כן מרים גי' פ"ר, מנצפ"ך, ועוד ה' השורש והם כפולות הם יו"ד, נמצא פ"ר ויו"ד גי' ר"צ, כמנין מרים. אמנם בר"ה כל המקטריגים והדלטורין מתעוררין ג"כ. והנה אלו הד' מועדים שבשנה, כי יה"כ הוא שבת שבתון ואינו י"ט, כי אין בין שבת ליה"כ, אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים בכרת. וחנוכה ופורים אינם י"ט, כי לא הוזכרו בתורה:

ונחזור לענין, כי ג' אנו מכוונים עתה, וזכירה הד' שהיא יציאת מצרים, אנו מכוונין בפ' ציצית. אמנם הם ג' זכירות אלו, ומ"ת היא הא', ולכן תכוין לזכור אותה, ולקיים מ"ע מן התורה באומרך ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו, שהוא קריבת מעמד הר סיני לקבל אותו עלינו למלך ולקבל תורתו, וזהו וקרבתנו מלכנו:

מהחברים - כשאומר להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך, יכוין לקשט זו"ן ולעורר המוחין שלו שנעשה מנה"י דבינה. להודות לך - מצד הוד. וליחדך - מצד יסוד, שהוא השושבין המייחדם, ולאהבה את שמך - מצד נצח, ענף חסד הנקרא אהבה, הרי התעוררת ג' מוחין שלו. את שמך - רומז לו"ק, הנקרא שם. אח"כ אומר, בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה, ר"ת גי' ל"ב, להמשיך לזה היחוד, ל"ב נתיבות החכמה. עוד נרמז בזה, שם כ"ח וד' אותיות, הרי ל"ב, וזה השם נקרא כ"ח אדני, ונכנס עתה בקישוטין לזו"ן, בזה היחוד שמע ישראל):

הב', זכירת עמלק, וזהו לשמך הגדול, כי הלא בעבור עמלק אין השם שלם כביכול, כמאמר רז"ל, ואנו מכוונין עתה שיהיה שמו גדול:

הג', זכירת מרים, וזהו להודות לך, פי', כי הפה והלשון שנתן לנו הש"י, אין לדבר בו לשון הרע, אלא להודות לך ולרוממך, ואנו זוכרים ע"י זה מה שאירע למרים, שקטרגה ודברה לשון הרע על משרע"ה. אמנם זכירה ד' והיא יציאת מצרים, תכוין בפ' ציצית בפסוק, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אמנם ענין זכירה זו, הוא ענין, כי הטעם שיותר נזכיר יציאת מצרים משאר יציאות, כגון - בבל מדי ויון וכיוצא, דע, כי הלא ארץ מצרים ארץ טומאה הוא מכל הארצות, והשכינה היה גולה שם בגלות ישראל, וכבר ידעת, איך אותו הגלות היה ע"י חכמה נפלאה של כשפים שעשו המצרים, שלא יכלו ישראל לעלות משם כנז' בזוהר, ואמנם כבר הודעתיך ענין גלות השכינה באמתיות מה ענינו, כי הלא ע"י חטא אדה"ר נפלו כל הניצוצין של נשמות הקדושות לתוך הקליפות, ואין בהם כח לצאת משם לולי רחמי הש"י שגלתה שכינה עמנו, ואז ע"י הכנסתה תוך הקליפות, היא מלקטת אותן הנשמות הקדושות, וכאשר יסתיים קיבץ גלות זה מבלוע הקליפות, אז הוי עידנא דהוי מטא רגלין ברגלין, ואז יתקיים הכתוב בלע המות לנצח כנז' בזוהר פ' פקודי:

אמנם, בכל הגאולות שנגאלו ישראל נק' על שם העיקר, אך אינה גאולה שלימה, כמו בבל מדי יון לא היה גאולה שלימה, כי נשארו קצת ניצוצות הקדושה שלא יכלו להתברר, אך נקרא גאולה. אך גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, כי אז וינצלו את מצרים שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר בהם שום ניצוץ קדושה והיתה גאולת השכינה לגמרי, משא"כ בשום גאולה אחרת. וזהו הטעם לזכור יציאת מצרים יותר מכל שאר הגאולות, כי היא גאולה שלימה, אך האחרות צריכין עדיין תשלום, אמנם לעתיד לבא תהיה גאולה שלימה יותר מגאולת מצרים, כי גאולת מצרים היתה פרטיות, אבל לעתיד תהיה גאולה שלימה וכלליות בכל העולם, כי אז לא ישאר שום ניצוץ קדושה בכל הגוים אשר הדיחנו שמה, לכן לא נאמר חי ה' אשר העלנו ממצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ישראל מכל הארצות כנז' בירמיהו, לכן גאולת מצרים היתה אחריה הפסק, כי עדיין בכל שאר הארצות הוי שם ניצוצין, אך לעתיד תהיה גאולה שאין אחריה הפסק, כי היא כללות בכל עולם. ובזה תבין סוד גדול, בסוד, כל גליות שהוצרכו ישראל לגלות שם בכל ד' רוחות העולם, כמאמר רז"ל שגלו ישראל בכל ע' לשון, כי כיון שגלה א' מישראל בין אומה א', וא' מישראל בין אומה אחרת, נחשב כאלו גלו כל ישראל שם, נמצא, כי כל ע' אומות שלטו בישראל וגלו ישראל לשם. וטעם הדבר תבין עם הנ"ל, ובפרט כאשר תסתכל בכתוב, כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וכתיב לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, ולמה נאסר דירת מצרים מכל שאר ארצות, רק סוד הדבר, כי הלא גם זה לעומת זה עשה אלהים, וכאשר חטא אדה"ר פגם בכל העולמות, וא"כ היה מוכרח שנפלו ממנו ניצוצי הקדושים ונתערבו בכל ד' רוחות העולם ובכל ע' אומות, כל א' נטל את חלקו, והנה אותן הניצוצין, אין בהם כח לצאת משם, רק ע"י ישראל העושין מצות ותפלות, וע"י תפלותיהן מעלין אותן בסוד מ"נ כנודע ליודעי חן, ומתבררין אז כולן. ודוגמת זה הוא ג"כ בעה"ב אחר פטירת הצדיק מהעה"ז, שאין לך כל צדיק וצדיק מישראל שאינו עובר ונכנס בגיהנם, אע"פ שהוא אינו ראוי אליו. אך הענין, כשמעבירין אותו בתוך גיהנם, לחטוף ולהוציא משם נשמות בכח מעשיו, לאיזה רשע מישראל אשר בגיהנם, וזה ג"כ עושין הצדיקים בחייהם בעה"ז, כי הם גולים אצל האומות כדי להוציא משם מתחת ידן אותן הניצוצין, וזה סוד אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, כי שולטין האומות בישראל להוציא מידם אותן הניצוצות, ואותן הניצוצין הם המחיים את הקליפות, כי הקליפות הם מתים כי הרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים, כי אין בהם נשמת קדושה מן היסוד הנקרא אל חי, רק מן הקליפות הנק' מות וצלמות, וע"י אותן הניצוצין הם חיים, וזהו סבת חפץ ורצון הקליפות לאחוז נשמות ישראל להחטיאן, כי אין להם חיות לולא ע"י חטאינו, שאז יש להם יכולת לחטוף נשמות קדושות והם חיים, לכן גדול עונש הרשע, שהוא ממית הקדושה שהוא נותנה ביד מות והקליפה, ומחיה את הקליפה. אמנם ישראל, צריכין להגלות עם השכינה בכל ע' לשון, אשר שם ניצוצי הקדושה ללקטן משם. ובזה תבין, איך חטא אדה"ר גרם כל הגליות עד ימות המשיח:

והנה בזה תבין הטעם ג"כ, למה הוצרכו ישראל להגלות לבבל ומדי ויון וכיוצא, וגם תבין למה מזכיר דווקא אלו הגליות מאחר שגלו בכל לשון, וגם למה באלו הד' גלו כל ישראל, אך בשאר ע' לשון אפילו א' מישראל גלה שם, מעלה עליו כאלו כל ישראל גלו שם, (כמ"ש במדרש שיר השירים בפ' קול דודי הנה זה בא וכו'), אך הענין, כי הלא ידעת כמו שעיקר הקדושה הם ד' נהרות הגן והם ד' אותיות הוי"ה, כך כנגדן יש ד' נהרות אחרות היוצאין בקליפה, והם כוללים הכל, וכשגלו הנשמות, עיקר כל ניצוצי הנשמות הלכו לשם לאלו הד' נהרות היוצאין בקליפה, ולכך הוצרכו כל ישראל להיותן גולים באלו הד', כי כפי בחינתם כל אדם ואדם כפי שורש הנשמות, כך יוכל לברר להוציא משם. אמנם בשאר ע' אומות, יש מהם שלא נטל רק בחי' א', אז גלה אותו יהודי הבא מן אותו שורש ומן בחי' נשמת ההיא, כדי להוציא משם. ובזה תבין כל השאר מעצמך, וגם לטעם זה גלו למצרים תחלה כי הוא ראשון מד' נהרות, וכן בבל אנת הוא רישא דדהבא, כי סדרי הגלות כך הוא, שמתחלת הקדושה לכנוס מן הראש ואילך, עד למטה עד הרגלים, לכן כאשר נכנסה השכינה ברגלין, אז הוא תגבורת החיצונים, אך אדרבא הוא כי יבא כנהר צר וכו' ובא לציון גואל, כי אדרבא תוקף הגלות הוא סיבת הגאולה, כי כיון שנשתלמו הרגלים להתברר, אז בלע המות לנצח. אמנם בגלות יון ואדום לא היו כל ישראל, כי עשרת השבטים גלו תחלה, והוא כי בחי' ניצוצין שביון ואדום הם מאלו השבטים וכיוצא בהם, ואין להאריך, והמשכיל יבין מעצמו ויקיש אל השאר:

והנה בכל הגאולות לא היו שלימות, כי עדיין נשארו איזו ניצוצין קטנים אשר גברה יד הקליפה בהם מאוד, ולא יכלו להתברר כ"א באריכות הזמן, ולכן לא הוצרכו ישראל להתאחר שם ויצאו מן הגלות ההוא, ואמנם לטעם זה לא אסרה תורה חזרה למקום ההוא, כי עדיין צריך שיגלו לשם אותו אדם הבא משורש אותן ניצוצין שנשארו שם, כדי להוציאם משם, אך במצרים לא נשאר בה שום שורש ועיקר כלל, וא"כ מה צריך לחזור שם. וא"כ, בשאר ארצות אע"פ שכאשר גלה ישראל ביניהם, הוא מכניע הקדושה ומכניסה הוא שם לצורך, בסוד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, אבל מי שחוזר ליכנס למצרים בחנם, הוא גורם גלות השכינה על חנם ללא תועלת, וחוזר ומחיה את החיצונים אחר שמתו, אמנם לטעם זה, תראה כי אין לך שום גלות מאלו שלא היה מעלה וגדולה להם, כי כשגלו ישראל למצרים היו מולכים בכל העולם, כי השכינה גלה שם ועיקר החיות מושכת לשם, ושאר ארצות טפילות להם, ולכן בצאת ישראל ממצרים אח"כ, נשארה ממלכה שפלה, אך לא מתו ונתבטלו לגמרי, והטעם כי לא היה גאולה כוללת, כי אחרי שיש גלות בשאר ארצות יש להם יניקה משם, אך לעתיד לבא שתהיה גאולה שלימה כוללת ואין שום גלות עוד, אז לא תהיה שום יניקה להקליפות ויתבטל החיות מהם לגמרי, ואז בלע המות לנצח שהוא מס"א:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ד (עריכה)

אמנם, ענין אהבת עולם, הוא היכל אהבה, שהוא חסד כנודע, כי והוכן בחסד כסאו. גם אמר הפסוק ואיש אשר יקח אחותו וכו' חסד הוא. כי חסד, הוא המתקן אותם ומזווגם:

אמנם כבר ידעת, כי כל הכוונות של התפלה הם לחבר זו"נ ולזווגם. והנה, בהיות הבית המקדש קיים, היו המוחין דלהון תדירין ולא היו מסתלקין, אך עתה מסתלקין מינייהו, לכן נקראין זו"נ נופלים ואובדים. וענין תפלתינו הוא להחזיר להן מוחין:

והענין, כי הלא כוונתינו לזווגם כדי שילדו שפע ונשמות בעולם. והנה ירידת טיפת הזרע הוא ממוחין, ואם אין להם מוחין, איך יולידו. כי לכן ביאת קטן אינו ביאה עד שיגדיל, שאין באין לו המוחין עד היות בן י"ג שנה, לכן אנו צריכין לתת להם מוחין. והנה המוחין, הם בב' בחינות - א' הוא סוד מוחין דו"ק, ומוחין דג"ר, כמ"ש בעז"ה:

אמנם, קודם שנזווגם בעמידה, צריך שיהיה להם המוחין, לכן כאן בהיכל אהבה, אשר הוא סוד הימין, המוכן בחסד כסא, נעשין בו מ"נ לעורר הזיווג העליון דאו"א שבאצילות, כדי שע"י זיווג או"א, יולידו השפע, וימשיכו מוחין לזו"נ, ויזדווגו גם הם זו"נ אח"כ בעמידה. נמצא, כי ענין ק"ש הוא בחי' זיווג דאו"א, והורדת מוחין לזו"נ, ואח"כ בעמידה זיווג זו"נ. לכן גדולה מצות ק"ש יותר מן התפלה, כי רבינו הקדוש ושאר החכמים אשר תורתם אומנתם לא היו מתפללים, אך בהגיע זמן ק"ש, היו אומרים פסוק א', כי בו סוד זיווג או"א. כי שאר ק"ש, הוא תיקון רמ"ח איברים דז"א, כמ"ש בע"ה. לכן צריך למסור נפשו על ד' מיתות ב"ד באומרו אחד, משא"כ בעמידה. אך להיותינו עדיין בבריאה, אין אנו חייבין לקום מעומד כמו בעמידה, שאז אנו בעולם אצילות. וזהו סברת ב"ה, כל אדם קורא כדרכו:

אמנם גם כן אדרבא, להיות זיווג או"א עלאין נעלם מאוד, אין בנו כח לעוררו בהיותינו בעולם האצילות, אך ורק בהיותינו בבריאה אז אנו מעוררים לזווגם, כי הוא נעלם מאוד. וכיון שאנו בבריאה, אין אנו צריכין לקום, לכן אנו אומרים פסוקי התורה פרשת שמע בעולם הבריאה, כי פרשת שמע אינו אלא באצילות, רק שנעשה זיווג זה, ע"י התעוררת מ"נ דהיכל האהבה דבריאה. נמצא, כי סוד ק"ש, הוא לזיווג או"א ולתת מוחין לזו"נ, ויורדין מוחין אלו עד היכל אהבה דבריאה, ואז תוכל המלכות לעלות באצילות, ונעשית פרצוף גמור:

וסוד הענין, כי המלכות נתמעטה בסוד נקודה חדא, וירדה עד העשיה. אך הז"א, לא נתמעט ממנו רק הג"ר, שהם סוד המוחין, ונשארו בו הו"ק כחושבן אות ו' שבשם, הרומז עליהן. לכן יורדין בחי' זו"נ אלו, הנמשכין אליהן מזיווג זה דק"ש עד הבריאה, ואז יש להן יכולת לעלות באצילות ולהזדווג שם. והנה, כיון שכוונתינו להמשיך זה, אין אנו מושכים עדיין רק מוחין דו"ק דאמא, וכמ"ש עניינם. ואח"כ בברכת אבות, יורדין ג"כ ג"ר, וכל הט' דאבא. והנה קודם שתאמר שמע, תכוין לקיים מ"ע לומר ק"ש. והנה ע"י מצוה זו שאתה מקיים, תכוין שע"י זה תוכל להעלות מ"נ אלו, להוריד המוחין אלו, כמ"ש בע"ה:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ה (עריכה)

והנה דע, כי ד' פעמים אומרים ק"ש בכל יום, והם שתים בשחר - אחד קודם הקרבנות, וא' ביוצר. ובלילה שתים - א' בערבית, וא' על מטתו. ואנו צריכין לבארם:

הנה כבר הודעתיך שיש מוחין דאו"א, גם הודעתיך כי כל בחי' מוחין הם מתפשטין בכל הז"א, בג"ר ובג' אמצעים ובג"ת. וכשמתחילין לכנוס, נכנסין תחלה ג"פ תתאין דאמא בג"ר דז"א, ואח"כ יורדין ג"פ תתאין הנ"ל דאימא בג"א דז"א, ויורדים ג"א דאימא בג"ר דז"א. וכאשר נכנסין כל אלו הנ"ל אז נקרא מוחין דו"ק, כי הנה כל אלו עתידין לירד מחסד דז"א ולמטה, ואח"כ יורדין גפ"ת דאמא בג"ת דז"א, וג' אמצעים באמצעים והראשונים בראשונים, ואז הז"א נק' גדול ודעתו שלם במוחין דיליה, וכל זה עדיין במוחין דאמא, ואח"כ עד"ז במוחין דאבא. והנה בזיווג ק"ש, אין נכנסין בז"א רק מוחין דו"ק דאמא לבד, אך ג"ר דאמא וכל הט' דאבא כולם נכנסים בברכת אבות:

והנה כל זה שביארנו הוא במוחין דגדלות שהם מוחין של הויות. אמנם קודם כל זה צריך שיכנסו המוחין דקטנות שהם המוחין של אלהים, וכבר ביארנו כי יש עיבור ויניקה וגדלות, והנה בעיבור היו לו מוחין דאלהים, ואחר כך ביניקה באו לו מוחין אחרים דאלהים, ועתה בק"ש אנו ממשיכין מוחין דו"ק דגדלות לבד. גם דע, כי בכל מוחין יש פנימים ומקיפים הן בגדלות הן בעיבור הן ביניקה. גם דע, כי כמו שיש מוחין דאו"א בגדלות, כך יש מוחין דאו"א בקטנות שהם עיבור ויניקה, וכולם בחי' אלהים:

ועתה נבאר לך, כי הלא עתה בק"ש עדיין אין הז"א שלם במוחין דיניקה כולם, כי גם מוחין דיניקה צריך להשלימם כולם לו תחלה, ואח"כ להמשיך לו ו"ק דגדלות. אך יש הפרש בין הד' פעמים שאנו אומרים ק"ש כנ"ל, כי אין כולם שוים. וסוד הדבר, כי הלא כבר ביארנו כי מחמת הגלות והחורבן יש שינוי ופגם בג"ר, מה שאין כן קודם, כי תמיד היו זו"ן במוחין דגדלות שלימים. אמנם עתה, אין השינוים שוים, כי הלא יותר יש חסד בשחרית על העולם מבערב, כי בערב הם דינין תקיפין, ולכן הם ד' מיני ק"ש משונים. גם לטעם זה, אין הזיווגים שוים, כי הלא כפי המוחין שיהיו אל זעיר אנפין, כך יהיו הזיווגים. לכן גם הזיווגים הם ד', לכן גם התפלות אינם שוים, אך אינם רק ג' לבד נגד ג' זיווגים, כי הזיווג הד' אין לו צורך ע"י תפלה, כמ"ש בע"ה:

הרי כי עתה בק"ש אנו צריכים תחלה להשלים מוחין דיניקה, ואח"כ להמשיך מוחין דגדלות, גם אנו צריכין אל דבר א' והוא הנ"ל, כי הנה כל המוחין דזו"נ שהם הבנים, כולם נמשכים מהאבות שהם או"א, וא"כ אנו צריכים תחלה לזווג לאו"א, וע"י זיווג או"א יורדין המוחין הנ"ל אל הזו"ן, גם אנו צריכין אל דבר אחד והוא להעלות מ"ן אל או"א כדי שיזדווגו, והנה כל אלו הדברים נעשים ביחד:

והנה נבאר עתה ג' דברים אלו כסדר. דע, כי הלא זו"ן הם נקראים בני או"א, ואנחנו בני אדם גם בני איש היושבים בעה"ז, נקראו בנים לה' אלהיכם הם זו"ן. והנה המ"ן שמעלה המלכות אל הז"א, הם סוד נשמת הצדיקים שהם הבנים שלהם, והמ"ן שמעלה אימא לאבא, הם זעיר ונוקביה, המוחין שלהם שהם סוד הנשמה הפנימית דזעיר ונוקביה, שהם הבנים שלהם. והנה דע, כי הלא באדם יש ד' בחי', שהם נשמה לנשמה הנקרא חיה מצד אבא, ונשמה מצד אמא, ורוח מת"ת, ונפש מהנוקבא מלכות. אמנם, רוחין ונפשין של הצדיקים הם מ"ן ומ"ד דזו"ן, אך נשמה לנשמה, ונשמה, הם מ"ן ומ"ד דאו"א, כי משם נחצבו, וכמבואר אצלי ביחוד של כת"י מורי זלה"ה, כאשר יש זיווג דאו"א ועולין זו"נ בסוד מ"ן, גם נשמה לנשמה ונשמה של הצדיק עולה עמהן לסוד מ"ן. אך עדיין לא זכיתי שיפרש לי מורי זלה"ה פרטי שניהן, רק בכללות אמר לי מורי זלה"ה, שאכוין להעלות נשמה ביחוד ק"ש, ולא הזכיר נשמה לנשמה. והנלע"ד שראוי לכוין ע"ד היחוד שמסר לי בכת"י מורי זלה"ה כי צריך להעלות שתיהן, זו מ"ד לחב"ד, וזו מ"ן להעלותן. והנה כוונתינו להעלות זו"נ בסוד מ"ן, רק שאין בהן כח להעלות מחמת הגלות, ואנו צריכין לתת להם תחלה איזה הארה מלמעלה, כדי שיוכלו אח"כ לעלות, ואח"כ יזדווגו או"א. והנה אותה הארה, איך תוכל לקבלם מלמעלה אם לא יש למעלה זיווג, כי עדיין לא עלו מ"ן. אך הענין, דע כי הלא ב' זיווגים יש למעלה באו"א, הא', להחיות העולמות ולקיים קיום הכרחי, וזיווג זה תדירי ואינו נפסק לעולם, כי אם יתבטל רגע א' יתבטלו כל העולמות. זיווג ב', לתת מוחין אל זו"נ כדי להוליד נשמות בעולם שהוא פנים העולמות כנודע. וזה הזיווג אינו תדיר לכן תמצא פעמים בזהר ח"ג קמ"ג, שהפירוד מטי כביכול עד או"א, דוגמת משארז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנוס לירושלים של מעלה עד שיכנוס בירושלים של מטה, כי ב' ירושלים הם סוד אמא ומלכות. ולפעמים מצינו בזהר בפסוק ונהר יוצא מעדן דלא פסיק תדיר, והדבר מתורץ עם הנ"ל:

אמנם המ"ן דבינה לצורך זיווג הנשמות שהוא פנימית העולמות הם זו"ן, ואם הם לא יעלו, אין זווג לעילא, כי הלא כבר הודעתיך מציאת המ"ן, כי הלא בעת ביאה ראשונה, החתן שביק בהכלה רוחא דיליה בגוה, והאי רוחא אשתאר בה תדיר, ולפיכך אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי תחלה צריך לעשותה כלי לקבל הטפה העליונה, ולכן בבעילה ראשונה עושה אותה כלי, וז"ס אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, משום דשביק האי רוחה בגווה, ומשם ולהלאה כל שאר הבעילות מצטיירין על ידי ההוא רוחא דבה. אמנם כל הבנים הנולדים משם ואילך, הם נעשין מכח ההוא רוחא דאשתאר בה, וכולם לוקחין מעט מההוא רוחא, עד שנשלם, וכשנשלם, אין האשה יולדת עוד. ולכן תמצא, שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול, כמאמר חז"ל כבד את אביך, את, לרבות אחיך הגדול. והענין, כי הלא אחיו הגדול הוא הלוקח בתחלה עיקריות דההוא רוחא, ואחיו השני נוטל מה שנשאר ממנו, ונמצא הוא טפל אליו, וכן האח הג', הוא טפל להב' אחים הראשונים, כי הוא לוקח מה שנשאר משניהם, והדבר מובן. אמנם זו"נ, הם האחים הגדולים, וכל שאר נשמות הטהורות היוצאין מזווג עליון של או"א כנודע, הנה הם אחים לזו"ן, וז"ש למען אחי ורעי, קראם הש"י לישראל אחים ורעים, לכן אל תתמה מגדולת הצדיקים מה הוא, אמנם זו"נ הם אחים הגדולים, וכולנו חייבים בכבודם, והנה כשיצאו זו"ן נשאר השורש של ההוא רוחא דשביק אבא באמא, ונשאר ממנו גו אמא, אמנם עיקרית הוא זו"נ, לכן כשרוצין או"א להזדווג לצורך הבנים שהם הנשמות, אין זווג רק ע"י עליות זו"ן שם בסוד מ"ן, לכן זו הוא עיקר כוונתינו בסוד התפלות ובסוד המצות, כדי לתקן לזו"ן שיוכלו לעלות לא"וא, עתה אחר החורבן שנקראו נופלים, ואנו צריכין להקימם ולהעלותן על ידי מעשינו:

אמנם זווג החצון שהם לצורך חיות העולמות אשר אינו נפסק, א"צ לעליות מ"ן של זו"ן, כי אין זה זווג גמור, רק בבחי' החצונית, לכן ז"ס שאין לנו צורך להעלות מ"ן של זו"נ ע"י מעשינו, כי מעצמו נעשה, וגם זהו הטעם דלא פסיק ההוא זווגא תדיר, כי אם היה צריך לעליות זו"נ, לא היה תדיר, כי בזמן שזו"ן לתתא, לא היו יכולין להזדווג. אך אותו השורש של ההוא רוחא דאשתבק תמן באמא, הוא המעלה את המ"ן:

והנה כבר ידעת מן פסוק ויהי בצאת נפשה כי מתה, כי סוד ההוא רוחא דשביק בה בעלה, הוא שם ב"ן דמילוי ההי"ן. והנה נבא אל הכוונה, כי הלא תחלה אנו מכוונין אל הזווג החיצון דאו"א, ולפי שנעשה מעצמו אין אנו מכוונין בק"ש לעשותו, כי הלא הוא תדיר עשוי ואינו נפסק. אך כוונתינו הוא להוריד משם הארה מן הזווג ההוא, אל הזו"ן, שיהיה להם כח ע"י הזווג ההוא להעלות מ"נ, לצורך זווג הב' של פנימיות:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ו (עריכה)

קודם שתאמר שמע, צריך לכוין אל היחוד שביארנו, בסוד ד' כוונות שיש בד' אותיות הוי"ה. שהוא בתחלה ה', אח"כ ה' עם ו', אח"כ יו"ד בה' עלאה, ע"ש. גם כשתאמר שמ"ע תסגור עיניך ביד ימינך כמ"ש בסבא דמשפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, הנאמר על רחל, שהיא העולה עתה בסוד מ"נ. ובידך השמאלית תאחז אותן הד' ציצית, ומונחים נגד לבך כנ"ל. וכן כל מקום הנוגע לתיקון רחל, כמו במנחה, צריך לומר בעינים סגורות. ובערבית, כל תפלת המעריב עד תשלום העמידה:

סוד שמ"ע. ש' הוא מצפ"ץ שם הוי"ה בא"ת ב"ש, והוי"ה זו יש בה י' בתחלה ועם ר"ת ישראל י"י, גי' אהי"ה:

שמ"ע ישראל, כבר בארנו כוונתה כי שמע הארה לנוקבא וישראל לז"א. ודע, כי ישראל הוא שי"ר א"ל, פי' א"ל מן ס"ג ייא"י גי' אל, החסדים דאבא שהם בבינה ביסוד שלה. שיר, הם הגבורות של בינה עצמה. גם סוד ע' רבתי דשמ"ע כבר נת'. גם תכוין, כי שם ס"ג הוא בבינה, תסיר ג' יודין נשארו ז' אותיות, וכל אות כלול מי' הרי ע', גם זה נלע"ד שביארנו במקומו:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ז (עריכה)

הנה ענין זה הוא זווג או"א, שאח"כ בשים שלום הוא יחוד זו"נ, ולכן צריך להקדים זווג עליון זה אל התחתון, וכמו שלזווג התחתון של ת"ת ומלכות, אנו צריכין אל התעוררות מ"ן שהם הנשמות, שהם בנים של ת"ת ומלכות, כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם זו"נ, גם זווג עליון דאו"א צריכין אל המ"נ שהם בניהם והם זו"נ. ולפי שהם צריכין תחלה להתקין את עצמם כדי שיוכלו לעלות להיות בסוד מ"נ, לכן אנחנו ממשיכין להם שפע בסוד שמע ישראל, כי שמ"ע הוא מלכות, שם ע', ושם הוא מלכות, בסוד שם הוי"ה ושם שד"י, העולים גי' ש"ם, ואנו ממשיכין לה שפע מן ע' הגדולה, שהם סוד ע' שמהן דבאילנא דחיי הוא בינה, והם סוד ז"ת של בינה עצמה כלולה כל א' מי', הרי ע'. וז"ס ע' רבתי שהוא בבינה:

ואח"כ ישראל הוא שי"ר א"ל, הם סוד בינה הנקרא שי"ר, וחכמה הנקרא א"ל. כי עתה מקבל תפארת משניהם, ואחר שקבלו השפע אז הם בסוד מ"ן, ואנו מזדווגין לאו"א בסוד הדעת המזווגם, והם סוד ה' אלהינו ה', הם סוד חב"ד. ואחר אשר כבר נזדווגו או"א, אז אנחנו מורידין שפע המוחין הנ"ל אל הת"ת ג"כ, בסוד א"ח דאחד שהוא ת"ת, ואנו מכוונין שג' מוחין הנ"ל, נמשכים בסוד חב"ד של ז"א, וחוזרין להיות בו ג' שמות הנ"ל בא"ח דאחד שהוא תפארת. ובד' דאחד, תכוין אל המלכות המיוחדת עם התפארת, הנקרא א"ח. כי הוא אח למלכות, והיא אחותו. לכן הד' גדולה, להיותו למעלה באו"א בסוד מ"נ:

ועתה בברוך שם כבוד מלכותו וכו', אנו ממשיכין גם כן מוחין דמלכות בסדר זה, ברוך שם כבוד - חב"ד. מלכותו - הוא גולגלתא דרישא דילה. לעולם - הוא ו"ק שלה, ועד - בחי' עשירית שבה לכן מסיים באות ד', שהוא בחי' תתאה שלה. אך דע, כי הנה בזווג תפארת ומלכות אנו עושין לנפילת אפים בסוד המיתה, שאנו נחשבים כמתים ומעלים שם נשמותינו, וזהו אליך ה' נפשי אשא, וזהו מלת אליך, כי אנו מעלין עצמינו עד ה' ממש שהוא התפארת, אך עתה בקריאת שמע אנו כוללין עצמינו ג"כ בסוד מ"נ של כללות זו"נ, אך לא די שיהיה בסוד מיתה, רק בסוד קידוש השם ע"י מסירת נפשינו להריגה, וזהו כי עליך הורגנו כל היום וכו'. לכן צריך לכוין במלת אחד, בשם יאהדונה"י, ויכוין בד' מיתות ב"ד ע"ד שידעת, וז"ס כי עליך הורגנו כל היום. ולא אליך רק עליך, פירוש, במה שהוא עליך שהוא החכמה שהוא על הת"ת, ועליו הורגנו ממש, וז"ס ר"ע שעלה במחשבה, שהוא החכמה שהוא על הת"ת בסוד מסירת נפשו על ההריגה וד"ל:

והנה, אחר שיחדנו הת"ת בג' מוחותיו בסוד אח דאחד דרך כללות, אנו חוזרין לפרט אותן דרך פרט, ואהבת והיה ויאמר, שהם ג' מוחין דיליה. ואל תתמה איך לא יחדנו לת"ת רק ג' מוחין דיליה לבד, ואף גם זה לא היתה בפירוש רק במלת אח, אמנם למלכות יחדנו כל י' בחינותיה. אין זו קושיא, כי בשכמל"ו לא נזכר בתורה והוא בלחש, אך יחוד הת"ת הוא בקול רם, ואעפ"י שאין בו יחוד רק דרך רמז, הוא יותר נגלה משל מלכות, שלא נזכר בתורה, רק בלחש אנו אומרים אותה:

ביחוד קריאת שמע כבר בארנו בכמה מקומות, אמנם כפי סדר הראשון שביארתי ראיתי בכאן קצת פירושים, והם, כשאנו אומרים ה' אלהינו ה', אז יכוין שלוקח ז"א את המוחין שהם חב"ד, ויכוין, כי כמו שזו"ן דאצילות העלו מ"נ בבינה דאצילות, כן עולם עשיה ויצירה שהם סוד זו"נ, עלו אל הבריאה שהוא סוד אמא עלאה הנקרא אמת, וז"ס הנזכר בזוהר פרשת שלח דקס"ב, כי ה' אלהינו ה' הוא חותמא דגושפנקא אמת. וע"י עליות המ"ן אל הבריאה, יזדווגו אבא ואמא של הבריאה גם כן ליתן מוחין אל זו"נ דבריאה, דוגמת מה שאנו עושין באצילות. אמנם יצירה ועשיה, אינם בעלי זווג כמבואר אצלינו במקום אחר:

והנה ע"י יחוד ק"ש זה, ניתנין מוחין פנימיות לזו"נ דאצילות, וגם ניתן פנימיות דו"ק אל הבריאה, ואז מזה פנימיות דאצילות נעשה מקיף אל הבריאה. ואח"כ בעמידה, אנו נותנים בחי' מקיפים לזו"נ דאצילות, וכל בחי' המוחין. וכבר ביארנו, כי הפנימית הנ"ל, אינו רק הפנימי דוקא מצד המוחין דאמא לבד, אבל השאר נכנס בעמידה עם המקיפים:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ח (עריכה)

ענין קריאת שמע של שחרית וערבית, ובעת השכיבה, ולמה לא נאמר בתפלת המנחה, ולמה אין בערבית נפילת אפים. והענין הוא, כבר נתבאר בהקדמת ביאור אדרא זוטא סוד העלאת מ"ן מה ענינו באורך, ואחר שידעת זה, דע עתה, כי הלא בתפלתינו של שחרית אז הזיווג ההוא פב"פ, ולכן יש בו נפילת אפים וקריאת שמע. אך סוד הקריאת שמע, הוא ליחד או"א יחוד המעולה, וכדי שתתייחד זו"ן בסוד פב"פ. אמנם במנחה אז הזיווג הוא אב"א, אמנם כבר ידעת כי היום והלילה הוא כ"ד שעות, ונחלקו לד' זמנים, כי היום נחלק לב' חצאין, וכן הלילה, אמנם ממשלתן שוה. כי כבר ידעת, כי אחר חצי היום אז מתעורר כח דגבורה של יצחק, והנה אחר הזיווג של היום בשחרית, אז נפסק כח המוחין שניתנו אל זו"ן מיחוד ק"ש דאו"א, וכבר הולידו והוציאו הנשמות מתוספות המוחין ההם וכבר נפסק, אך לפי שהוא יחוד נעלם ומעולה עד שהועיל אל זיווג פב"פ, אם כן כחו גדול, והוא מספיק אל זיווג המנחה לפי שאינו פב"פ רק אב"א, לכן א"צ לק"ש אחרת:

אמנם סוד אב"א זה של המנחה, הוא מעולה מאוד ואינו כשאר זיווגים של אב"א, ולכך הוא צריך אל נפילת אפים, והטעם, כי המלכות עולה עמו עד שיעור כל קומתו ממש, רק שהוא אב"א. אך בערבית הוא אב"א, ושיעור קומתה אינו רק בתנה"י שלו לבד, לכן א"צ לנפילת אפים בערבית, כי אחר שאינה עולה עד למעלה במוחין שלו עד נה"י דאו"א, אם כן אין תועלת בעליות מ"ן של הנשמות. אך במנחה, שעולה היא כמוהו עד או"א רק שהיא אב"א, היא צריכה אל מ"ן מנשמות הצדיקים, לכן גדולה כוחה של תפלת המנחה, שלא יש שום זמן בעולם, שתהא היא אב"א ושניהן שווין, רק במנחה, וז"ס שלא נענה אליהו רק בתפלת המנחה, והבן סוד זה:

ודע, כבר בארתי לך, כי אליהו יש בו סוד נדב ואביהו, והם מצד קין שהוא מסוד נפש של אדה"ר הנק' מלכות, והם סוד המ"ן של המלכות, לכן פנחס הוא אליהו, אחרי שנתעבר מנו"א, וז"ש אנחנו טמאים לנפש אדם כמ"ש בזוהר, לכן תחלה היה נקרא פנחס, ואח"כ נקרא אליהו, כי אליהו בגי' ב"ן, שהוא סוד מילוי ההי"ן שעולה הגי' שם אליהו, וסוד שם זה המ"ן במלכות כנודע, לכן אליהו העלה מ"ן ונענה בתפלת המנחה, כי אז היא צריכה לזה כנ"ל, ולפי שכבר הודעתיך בשער מיעוט הירח, כי מיציאת מצרים עד בנין בהמ"ק תמיד היתה המלכות עם הת"ת אב"א, בסוד תנה"י לבד, לכן היתה תגבורת אל הקליפות בימים ההם, וכן בכל הזמנים אשר היו ישראל עע"ז, ולכן בימי אחאב כתיב, ואתה הסיבות את לבם אחורנית, כי לבם הוא סוד מלכות, בהיות שעורא עד טיבורא דלבא דז"א לבד אב"א, לכן גרמה להם שיכשלו, כי נתגברו הקליפות, ולכן ע"י תפלת אליהו להעלות מ"ן כנ"ל, נתקן, כי אז העלה המלכות אחור עד למעלה עד רישא דז"א, ולא עד הלב כנ"ל, ואין להאריך בזה יותר:

ונחזור לענין, כי הנה אע"פ שנשתנה הזמן מחצות היום ואילך עכ"ז הוא ממשלת היום, ומספיק קריאת שמע דשחרית אל המנחה, אך בערבית שהוא מדת לילה, אז צריך אל היחוד ק"ש, כי כבר כלה ונפסקה המ"ן בב' זיווגים של שחרית ומנחה, ואז הוא צריך מחדש יחוד לק"ש לזו"ן, לזווג אב"א דערבית, לכן אנו אומרים ק"ש. אך לפי שזיווגם עתה אינו רק אב"א, ועד הלב לבד כנ"ל, לכן א"צ לנפילת אפים עתה:

אמנם יחוד ק"ש זה, אינו כ"כ מעולה כמו של שחרית, כיון שאינו רק לצורך אב"א דזו"ן לבד, ועד הלב כנ"ל, לכן אין בו כח כמו בק"ש של שחרית שהועיל אפילו למנחה. אך עתה אינו מועיל כך, רק כי אחר חצות לילה, אז מתעורר השמאל לחבק את המטרוניתא לצורך היום, בסוד שמאלו תחת לראשי, וחבוק זה נעשה, בכח אותו היחוד דערבית:

אמנם קריאת שמע של השכיבה אינו כלום בענין הנ"ל, אך הכוונה הוא, כדי להשפיע אור חזק מאו"א לזו"ן, כדי לחדש הנשמות בכל לילה, בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתיך, לכן אנו צריכין אל יחוד ק"ש מחדש, ולא יספיק אותו של ערבית רק לחבק אחר חצות, אך זהו לחדש נשמות כנ"ל:

וצריך לסתום עיניו בידו הימנית, בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין הנז' בסבא משפטים, שהוא על רחל, וכן בכ"מ הנוגע לתיקון רחל, ובמנחה כל העמידה צ"ל בעינים סגורות, ובערבית כל תפלת מעריב, היינו משהתחיל המעריב ערבים, עד תשלום העמידה:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק ט (עריכה)

ונתחיל לפרש שמע. הנה תחלה תכוין להאיר אל המלכות מן אמא, ואל ז"א מן אבא, וזהו שמע לנוקבא, וישראל זכר. והנה תחלה תכוין דרך קיצור, כי שמע פי' שם ע', כי המלכות הנקראת שם, תקבל עתה מן ז"ת דאמא, אשר כל א' מהם כלול מי', הרי ע'. ולכך ע' זו היא גדולה, להורות כי היא באמא, כי אותיות גדולות הם באמא. אמנם ביאור זה הוא, כי הלא המלכות נקראת שם, כי הלא כבר הודעתיך, כי כל האחוריים העליונים שנפלו בימי המלכים שנתבטלו, אשר אותן הביטולים הם סוד מ"ן, שאנו מעלים לתקנם כמבואר אצלינו:

מהחברים - טעם היות הד' ע"ב הנ"ל. בע"ב השני א' מיותר, ובע"ב הג' א' חסר, הוא סוד נקודות זעיר אנפין המושרש באמא, לכן יש עודף א' בע"ב דאמא, וא' חסר בז"א, לפי ששורש ז"א נשאר במעוי דאמא, כדי שאבא יתן לו מוחין, כי אלו המוחין אינם ניתנין לו תמיד, אלא בשעת זווג, ובשעות ידועות, שהוא עת קריאת שמע, ובג' ברכות אשונות. וזהו טעם שיש פיסוק טעמים בפ' והיה אם שמוע, לכוין ע"א תיבין, ומלת ושמתם המשלים לע"ב, היא דבוקה לכ"ב, ויתר על חשבון נ', להשלמת ז"א כנ"ל:

הגהה (ו) והטעם מפורש וז"ל, מה שיש א' עודף באמא דהיינו בשם ס"ג, וא' חסר בז"א דהיינו בשם מ"ה, לפי ששורש זעיר נשאר במעי אמא כדי שאמא תתן לה מוחים, וע"ש באורך חלק א' סי' כ"א, ע"כ הגה"ה:

והנה כל האחוריים שנפלו, כולם הם רפ"ח ניצוצין, שהם ד' ע"ב, שהם ע"ב דיודין, וס"ג עם יוד אותיות הרי ע"ג, ושם מ"ה עם מספר השם כ"ו גי' ע"א, הרי גי' ע"ב. ואחוריים של שם ב"ן בפשוט ולא מילוי, הוא ע"ב ג"כ, כזה - י' י"ה יה"ו יהו"ה, הרי ד"פ ע"ב. וד"פ ע"ב, גימ' רפ"ח ניצוצין. ושם ב"ן עצמו, שהוא הפנים של המלכות, שגם הם ירדו, הרי הכל גי' ש"ם. הרי כי כללות כל אלו הצריכים להתמתק כולם מתחברים אל המלכות ונקראים שם על שמם. והנה לזה השם, תכוין להוריד אליו אור מן ע' עליונה הגדולה, שהם ז"ת דבינה. והטעם, לפי שהמלכות נקראת שביעית בערך הו"ק, לכך היא צריכה לקבל מכל ז"ת דבינה, כדי שתוכל להזדווג אח"כ עם ו"ק דז"א, שהוא סוד ו' כנודע:

אך ישראל שהוא הז"א, א"צ לקבל רק מן ישראל שר א"ל, שהם חו"ג, שהם ב' קצוות הראשונים, כי כבר יש לו ו"ק. ובקבלתו מן ב' קצוות הראשונים, יספיקו לו. אך המלכות שהיא שביעית, צריכה לקבל מן כל הו"ק:

אמנם, ביאור ע' זה יותר בביאור, הוא מה שהתחלנו לפרש לעיל, כי היא מקבלת עתה מזיווג עליון של או"א, שהוא להחיות העולמות. אמנם, המ"ן של זיווג ההוא, הוא שם ב"ן אשר שם בז"ת דבינה, ומשם ההוא של ב"ן, היא מקבלת עתה, כדי שיהיה לה כח להעלות מ"ן אח"כ:

(ז) ולכן, גם הארה שלוקחת עתה היא ממ"ן דוגמתן, דוגמת מה שהיא צריכה להעלות עתה מ"ן, ולכן כיון שהיא צריכה להעלות מ"ן, צריכה ליקח מן שורש מ"ן עילאין:

הגהה (ז) מע"ח - גם תכוון כי ב' חסדים וב' שלישים המגולים שהם ב' הויות וב' שלישי הויה הם גי' ע'. גם כשתחלק חסד שהוא כמנין ע"ב לשלישים יש ג' שלישים כ"ד כ"ד כ"ד, הרי ב' שלישים מ"ח ועם ב' כוללים הרי נ', ועם ב' שליש מן השליש הג' עם כוללים והכולל הרי ע':

אמנם, כבר הודעתיך בפסוק וארבע הידות יהיה לכם, כי הלא ה' ידות, הם כולם רמוזים בשם ב"ן, וז"ס, מיעוך באצבע, שהיו ממעכין הראשונים להוציא את הבתולים, כמבואר אצלינו:

אמנם, סוד היד, הם ה' אצבעות, שהם ה' אותיות של מנצפ"ך, שהם המ"ן עצמן, וכל אחד כלולה מה', הרי ה' פ"ה. וכל ה' צורת ד"י, הרי ה' ידות. ואמנם, כולם הם בשם ב"ן, שהיא המעלה מ"ן, כי כשתצייר שם ב"ן בציור י' יהיה כך, כיצד - יו"ד במילואה שיש בה ב' אותיות י"ד, הרי י"ד א', נשאר ו' אחת. ואח"כ תקרא ב' ההין במילואם, והם ד' ההי"ן, וכל א' צורת ד"י, כי הלא רגל הה' קטן ואינו ו', וצורתו ו' קטנה שהוא צורת י' גדולה, הרי ד' ההין שהם ד"פ י"ד, הרי ה' ידות. נשאר משם ב"ן ג' ווי"ן, שהם ו' אחת דמילוי יוד, וב' ווי"ן אחרים, הרי ג' ווי"ן. אמנם ה' ידות הם בגי' ע', וזהו ע' רבתי דשמע, שהם סוד ה' ידות דמ"ן דאמא עלאה. אמנם, ג' ווין הנשארים, עם שם ב"ן עצמו, שהוא גי' ב"ן בלתי ציורים, הוא ע' פעם אחרת:

וסוד זה רמוז בפסוק, ובניהו בן יהוידע בן איש ח"י, כי הלא כבר ביארנו, כי יש צדיק עליון וצדיק תחתון. צדיק עליון, יוסף, שהוא ביסוד דכורא מ"ד. וצדיק תחתון מ"ן, בנימין, ונקרא גם הוא צדיק, כי שרשו מן דכורא. כי הלא הוא סוד ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה ראשונה, לכן גם הוא נקרא צדיק תחתון, והוא בנימין. פי', ב"ן ימי"ן, כי בן הוא שם ב"ן הנ"ל, והוא ימין כי ניתן לה מן הזכר בביאה ראשונה, כי הדכורא נקרא ימין, סוד החסד, והנקבה נקראת שמאל, סוד עטרא דגבורה, וכל זה רומז בפרשת ויצא בענין רחל דיתבא בין תרין צדיקין:

ואמנם, כל אותן הצדיקים שהיו מעלין מ"ן, ע"ש נקראים בנימין, והוא בניהו בן יהוידע א' מהם, וזהו בניהו, ר"ל בן יה"ו, כי יה"ו שהם ג' אותיות ראשונים, שהם ע"ב ס"ג מ"ה, ואות הד' ה' תתאה, והוא שם ב"ן, וזהו ב"ן יה"ו:

אמנם, נקרא בן איש חי, פי', כי הוא סוד שם ב"ן, והוא שם ב"ן דמלוי ההין, והוא איש חי. וזהו בן איש חי, פי' כי הוא ב"ן וגם איש ח"י, כי כמו שהיסוד נקרא אל חי, כך צדיק התחתון נקרא איש חי. והנה בן חי, גי' ע', שהם ג' ווי"ן הנשארים משם ב"ן הנעשה בציורים, הם גי' ח"י, ועם שם ב"ן, גי' ע'. עוד תכוין פירוש ג' בע' זו, אל כללות ז"ת דבינה, כי כבר הודעתיך, כי ג"ר דבינה נקרא אהיה דיודין, וז"ת דבינה הוא שם ס"ג, והנה ע' זו דשמע, ביארנו שהם סוד ז"ת דבינה, והנה הם רמוזים בשם ס"ג, כי הוא סוד ע'. כיצד - ס"ג וי' אותיות, עולה ע"ג, וכאשר תסיר ג', נשאר ע'. נמצא, ג' כוונות בע' זו, א', בסוד מ"ן עצמן, שהוא ציור ה' ידות. הב', הוא בשם ב"ן המעלה את המ"ן, כי כבר ידעת כי יש מ"ן, ויש גם כח אחר המעלה המ"ן, והן הכל א'. הג', בז"ת דבינה, אשר בתוכן ובפנימותן הם המ"ן הנ"ל. אך ג"כ מן הז"ת עצמן צריך לקבל הארה, והוא סוד שם ס"ג אשר בז"ת שלה, עם י' אותיות, הרי ע"ג, תסיר מהם ג', הרי ע' של שמע:

ופי' הדבר, כי כבר הודעתיך כי עיקרית שם ס"ג הוא שם אל שבתוכו, שהם ג' יודין ואלף שבתוכו שהם גי' אל, כמבואר אצלינו בסוד מצות ציצית ע"ש. והנה, עתה בתחלה שאינו מעלה עדיין מ"ן, א"צ לקבל הארה מן העיקרית השם, רק מן שארית השם, לכן כשתסיר ג' יודין ואלף, הם ד' אותיות בכללותן, אע"פ שבמספרם הם יותר. אך לא תכוין להוציאם רק בכללותן, וישארו ס"ט, ועם כולל, הרי ע'. וזה סוד, ד' רבתי דאחד, כמ"ש בע"ה:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק י (עריכה)

ונבאר מלת ישראל. פי', כי עתה מקבל הז"א מן אבא הארה, כדי שיוכל לעלות מ"ן אח"כ, דוגמת מלת שמע לנוקבא. ובזוהר ח"ב דקמ"ב אמרו, כי זה ישראל הוא יש"ס. וכבר הודעתיך פירושו, כי הלא כמו שהז"א נתחלק לב', והם יעקב וישראל. וכן נוקבא נתחלק לב', רחל ולאה. כן למעלה בינה נתחלקת לב', בינה ותבונה. וכן אבא נחלק לב', אבא ויש"ס. ונקרא סבא בערך ז"א, שנקרא ישראל זוטא. ועתה זה הישראל זוטא שהוא ז"א, מקבל הארה מן יש"ס. ומהיכן, מן חו"ג, שהוא סוד שי"ר א"ל. א"ל מימינא, שי"ר משמאלא, וכנ"ל במלת שמע. וא"ת למה במלת שמע מקבלת מלכות ז' תחתונות דאמא, וישראל מחו"ג שהוא סוד שי"ר א"ל לבד. והטעם נלע"ד, כי ח"ג אלו כללות כל י' דאבא. כי כאשר נחלק אבא לב', יהיה ח"ג הנ"ל רגלים שלו. כי ישראל סבא, מתחיל מת"ת של אבא, ומשם הוא מקבל ז"א הארת הרגלים דאבא עילאה, שהם ח"ג של כללות י' דאבא בלתי התחלקות לב' בחינות:

ונחזור לענין, כי הארת ז"א אינה כהארת נוקבא. והוא מה שנתבאר לעיל, כי עדיין אנו צריכין להשלים לו מוחין דיניקה, שהם אלהים. אמנם בזה יש הפרש בין הד' ק"ש, שאנחנו קוראין בכל יום, כי הלא אין הזמנים שוין כנ"ל. אך עתה נפרש הסדר דשחרית, ואח"כ נפרש בעז"ה כל הד' ק"ש:

אמנם דע, כי הלא בהכרח הוא, שבימי היניקה יש לו מוחין, אך אינם שלמים. והנה לעולם אי אפשר שיחסרו לו מוחין פנימים של אלהים מצד אמא, אך השאר יש בהם בחינות, כי הלא ד' בחינות הם - א', הוא מוחין פנימי דאמא. ב', פנימי דאבא. ג', מקיפין דאמא. ד', מקיפין דאבא. וכל זה במוחין דקטנות דאלהים. והנה סדר מעלתן הוא כך, תחלה פנימית דאמא, ואחר כך פנימים דאבא, ואחר כך מקיפין דאמא, ואחר כך מקיפין דאבא. ואני מסופק אם הוא להיפך, כי הסדר הוא מקיפין דאמא, ואח"כ פנימים דאבא. והנה עתה בשחר בברכת יוצר יש לו כל בחינות הנ"ל הג' ראשונים, אך הבחינה הד' שהוא המעולה שבהם, הם המקיפים דאבא, עדיין הוא חסר מהם, ועתה נכנסים בו בהארה שקיבל עתה, באומרך ישראל. וכבר עתה נשלם בד' בחינות של אלהים דקטנות. ואח"כ מעלה מ"ן במלת אחד, ואז מקבל ו"ק דמוחין דגדלות:

אמנם סוד אלו המקיפים של אבא, הם רמוזים במלת ישראל. ותכוין באופן זה, כי הם סוד ב' אותיות י"ה מן אלהים, ואלו הם מקיפים של אבא, והם ג' מקיפין לג' מוחין - א', הוא י"ה במלוי יודין, והוא ע"י הכאה, כיצד, אם תכה יו"ד בה"י, יהיה יו"ד פעמים ה"י גי' ש' מישראל, וזהו מקיף חכמה. הב', מקיף בינה, הוא י"ה במילוי ההי"ן ע"י הכאה, כי יו"ד פעמים ה"ה, גי' ר' מישראל. הג', מקיף הדעת, הוא י"ה באלפי"ן בלתי הכאה, כי אין בכאן בדעת דקטנות כח כדי להכות, כי הלא בעיבור לא היה דעת כלל, אך עתה יש בו, אך אין בו כח כדי להכות, והוא גימטריא כ"ו, ועם שם י"ה עצמו, אשר בו כל הג' מילואים הנ"ל, הרי כ"ו וי"ה, גימטריא מ"א. והם ג' אותיות אל"י מישראל:

והנה אני לא שמעתי רק דרך כללות, כי יו"ד הוא ש'. יו"ד ה"ה הוא ר'. ויו"ד ה"א עם י"ה, הוא אלי מן ישראל, אלו הם מקיפים דאבא:

אך הנלע"ד שצריך לפרשו ע"ד שאמרתי, אע"פ שלא קבלתי. והוא, כי כבר ידעת, כי ג' מוחין דאלהים במילואם, הם על סדר יה"א, יודי"ן ההי"ן אלפי"ן, והם חב"ד. לכן נלע"ד עתה לומר, כי יודי"ן הם במקיף דחכמה, וההי"ן בבינה, ויו"ד ה"א בלי הכאה וי"ה הכולל שלשתן, הוא בדעת:

גם נלע"ד ע"ד מה שאמרו בכוסות דפסח, שהם מוחין דקטנות הנ"ל עצמן, והם ד', חו"ב חו"ג, והם משונים זה מזה, כנזכר שם ע"ש. וכנלע"ד בכאן, כי יודין בחכמה, וההי"ן בבינה, אלפין בלתי הכאה בחסדים, כי אינו מתגלה כ"כ כמו הראשונים. י"ה פשוט בלי מילוי, הוא בגבורות. הרי כי הגבורה נבלעת תוך החסדים, כמבואר אצלינו, כי יסוד דאמא יש בו חו"ג, והגבורות נעלמים תוך החסדים ואינם ניכרים, דאל"כ היה מוכרח להיות שם ב' חללים, ב' מוחי חו"ג, ולכן גם הגבורות נתמעטו מתוך החסדים, ואינה ניכרת בה המילוי, רק י"ה פשוט. הרי נתבאר מה הארה ניתוסף עתה בז"א, והוא כי נקרא ישראל ע"ש אלו הבחינות הנ"ל:

והנה הארה זו, ומוחין מקיפין אלו, קיבל עתה ז"א מן יש"ס, מזיווג הכולל לחיצונית העולמות כנ"ל, שכבר הודעתיך, כי אלהים הוא הכולל כל החיצונית העולמות, והוי"ה כוללת פנימותן, וכן מוחין דגדלות הם הויות:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יא (עריכה)

ה' אלהינו ה'. ואחר שקבלו זו"ן הארה מן זיוג דחיות העולמות במלת שמע ישראל, הנה עתה מכינים את או"א, כדי שיזדווגו זיווג הפנימי לצורך מוחין דגדלות דזו"ן, כי זיווג זה אינה תדיר וצריך הכנת מעשינו ותפלותינו, לכן מזכירין את ג' שמות אלו, כדי שיכינו ויזדמנו לזיווג זה:

אמנם לעד"נ בזה, כי הלא זיווג דעולמות הוא מזיוג דיש"ס ותבונה, וזיווג הפנימי הוא מן חו"ב עלאין, ולכן בשמע ישראל היה כוונתינו לקבל מיש"ס ותבונה, אך ג' שמות אלו, הם עתה בחו"ב עילאין. וזה קבלתי מפי מור"י זלה"ה, כי המוחין דגדלות דז"א הנקרא עיבור ב', הוא ע"י שנכללין חכמה עם יש"ס ונעשין פרצוף א', ובינה נכללת עם תבונה ונעשין פרצוף אחד, ואז מזדווגין לצורך מוחין דגדלות:

ונחזור לענין, כי הנה הוי"ה הוא באבא, ואלהינו באמא, והוי"ה הג' בסוד הדעת המזווגם לאו"א, כנז' בזוהר ובתיקונים. והוא סוד מזלא קדישא דדיקנא עילאה דא"א המזווגם, ויורד אור ממנו אל הדעת דאבא, ומשם אל היסוד דאבא, ואז מזדווג עם אמא, כנודע באידרא, כי מזלא קדישא מזווג לאו"א, ואין כאן מקום ביאורו:

והנה תכוין, כי אלו הג' שמות, הוי"ה באבא במילוי יודין, ובאלהינו שהוא באימא, תכוין בשם אהי"ה ביודי"ן, והוי"ה הג' שהוא הדעת המזווגם, תכוין להוי"ה במילוי יודי"ן ג"כ:

אמנם הכוונה זו הוא סוד גדול, כי הלא כל הי"ס כולם הם מזדווגים יחד, ואין התחתונים מזדווגים זה עם זה עד שיזדווגו העליונים ויאירו בהם, דוגמת מה שביארנו כי זיווג ז"א ונוקבא היא בשים שלום, ואנו מקדימין תחלה זיווג או"א בק"ש. וא"כ גם או"א מנין להם כח הזיווג, אם לא שיקבלו תחלה מן זיווג עליון הסתום מן א"א. וכן הולך הסדר עד שאין הפה יכול לדבר:

אמנם סוד הענין הוא, כי זיווג העולמות הוא נמשך מן מוחי או"א עצמן, בלתי שיקבלו מלמעלה, כי כיון שכולם נמשכו מהם, א"כ ודאי שיש בהם כח כנגד כל מה שלמטה מהם. אך זיווג שהוא להוציא נשמות חדשות, בזה צריך שיקבלו אור חדש מלמעלה, ושמור כלל זה בידך:

והנה עד עתה לא הוצרכו לקבל ההארה, אך עתה שהם מזדווגים צריכין הכנה, והוא לקבל אור עליון מן א"א. אמנם הם מקבלים, ג' הויו"ת דמילוי יודי"ן, והם רמוזים בה' אלהינו ה'. ובארנו בקריאת שמע של השכיבה, שהם סוד י"ג תקוני דיקנא דעתיקא, והם י"ג חיוורתא דרישא דעתיקא, ואין כאן מקום ביאורו. אמנם, לפי שזיווג א"א נעלם מאוד, כי אין אנו מוצאין לו נקבה בפירוש, לכך נעלם זיווג א"א בכאן, ולא נזכר רק מזיווג או"א ולמטה, והבן זה וד"ל:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יב (עריכה)

אחד. ואחר אשר כבר הוכנו או"א, עתה אנו מעלין להם סוד מ"נ כדי לזווגם במלת אחד. והנלע"ד, כי צריך לכוין להעלות ז"א לצורך מ"ד לחברם ולשלבם יחד, ונוקבא לצורך מ"נ, כדי להוריד אח"כ טיפת דוכרא בנוקבא, ע"ד יחוד של כת"י מורי זלה"ה, אך לא קבלתי בכאן בפירוש, אך מה שקבלתי הוא זה, כי בכאן תכוין לג' דברים - א', להעלות מ"נ. ואח"כ תכוין לזווג או"א. ואח"כ להוריד המוחין לזו"נ. כיצד, תחלה תכוין במלת אחד - אח נגד ז"א שהוא אח המלכות. ובאות ד' תכוין, נגד נוקבא, ותכוין להעלות שניהן. וגם תכוין ששניהם זו"נ הם אחדות אחד גמור, וזה פירוש אח"ד. גם תכוין, כי א"ח גי' ט'. כי הוא הז"א הכולל ט', והמלכות היא עשירית, ונקראת ד', על שם שעומדת נגד ד' ספי' תנה"י של הזכר מאחוריו, כנודע:

גם תכוין בב' אותיות א"ח שהוא ז"א, להוי"ה דמילוי אלפי"ן העולה מ"ה, שהוא שם הז"א. ובאות ד' שהוא נוקבא, תכוין לשם אדנ"י במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ולשלבן יחד ולהעלותן, כי עתה נתמלאה שמה. אמנם זה המלכות שאתה מכוין בד' דאח"ד, הוא סוד רחל ולא לאה. כי כבר הודעתיך כי רחל היא עיקרית מי' ספירות עצמן, אך לאה היא אחוריים שנפלה מן הבינה, ולכך נקראת עקרת הבית עיקרה של הבית, ולכך ויאהב יעקב את רחל כי היא העיקרית:

והנה ע"י המצוה הזאת שאנו מקיימין באמירת ק"ש וע"י תפלתינו, יש יכולת לרחל לעלות עד מקום ישראל ז"א דאצילות מהיכל אהבה דבריאה. ואח"כ עולין שניהן יחד עד או"א להעלות מ"נ, כי הם הבנים עצמן של בינה, משא"כ בלאה:

והנה בימי הגלות אין בה כח לעלות אחרי שעדיין היא למטה בהיכל אהבה דבריאה, לכן אנו צריכין למסור נפשנו על קדושת השם בד' דאח"ד. וצריך לקבל עליו ד' מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, מן ד' אותיות אדני במילואו, כי שם שרשם. ולכך תכוין לקבל בד' אותיות של אדני, שכוונת בד' של אח"ד. גם תכוין בד' של אח"ד בד' מיתות הנ"ל, שאתה מוסר נפשך בד' מיתות אלו, ושאתה מקדש את השם בכל לבבך, ולקבל עליך עול מלכות שמים זה של הק"ש:

והענין, כי כבר ביארנו, כי אין כח במלכות לעלות עד כאן, וע"י מסירה זו יש בה כח לעלות, וסוד הדבר הוא במה שהודעתיך, בסוד נשמה לנשמה ונר"נ, בסוד היחוד של כת"י מור"י זלה"ה. כי הלא נשמה לנשמה היא באה מאבא, ונשמה מאמא, ורוח מת"ת, ונפש ממלכות. הרי כי נשמה לנשמה, ונשמה של אדם, הם בנים של או"א, ואחים גמורים של הת"ת ומלכות. אמנם הרוח והנפש הם בנים גמורים של זו"נ. וזהו סוד למען אחי ורעי, כי קראם הקב"ה לישראל אחים ורעים, נגד הנשמות. ובנים אתם לה' אלהיכם, נגד רוח ונפש. והנה אנחנו עתה בזיווג עליון של או"א, וכוונתינו עתה להעלות מ"נ אליהם מן בניהם, והנה בניהם הם זו"נ וגם נשמות צדיקים, וכל אלו צריכין להעלות מ"נ לאמותם שהיא אמא עלאה:

ואמנם הפסוק אומר תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש"י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה. וא"כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים, אשר יש להם נשמות קדושות, שיש להם כח לעלות עד מקום הבינה, ועל ידיהם תעלה המלכות. כנזכר בתיקונים כי ישראל אנון גדפין דשכינתא, להעלותה למעלה:

והנה לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו, כי אם היה בינינו מי שיכול להעלות שם נשמתו, אז היה מעלה את המלכות גם היא, והיה הזיווג נעשה כתיקונה והיתה ממהרת לבא קץ הגאולה. אך עתה אין יכולת לעשות זיווג כתיקונו למעלה, ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מן זה הנ"ל. ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי"ז אפילו נהיה ח"ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע"י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה, כמ"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי"ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא כנ"ל, ואז יעלו זו"נ ונשמה שלנו בסוד מ"נ של אמא עלאה. אמנם בזיוג תחתון של זו"נ אין צריך לזה רק נשיאת נפש, כמ"ש בעז"ה בסוד נפילת אפים אמנם צריך לכוין בשם ס"ג, כי הוא המעלה את הנשמות והמ"נ של אמא עלאה כנודע, כי שם ב"ן מעלה המ"ן של המלכות, ושם ס"ג מעלה המ"ן דבינה. אע"פ שיש גם שם ב"ן עליון דבינה, עכ"ז השם של ס"ג הוא המעלה, כנז' ביחוד מכת"י מורי זלה"ה. לכן אחר שקבלת ד' מיתות ב"ד, תכוין להעלות זו"נ ונשמתך אל הבינה בסוד מ"נ, ע"י שם ס"ג:

אמנם שם ס"ג זה, תכוין אותו בד' של אחד. כיצד, הרי בארנו לעיל במלת שמ"ע, כי ע' של שמע תכוין בה לשם ס"ג עם י' אותיות, הרי הם ע"ג. ובארנו כי אז עדיין לא היה העלאת מיין נוקבין, ולכך לא קבלו הארה רק מחשבון ס"ט לבדו עם הכוללת, הרי ע'. ונשארו חשבון ד' אותיות שלא קבלו הארה מהם, כי הם יותר גבוהים, והם סוד ד' אותיות של ס"ג המעולים, שהם ג' יודין וא' שבשם זה, שחשבונם אל כנודע. ועתה שהוא המעלה מ"ן ממש, הנה עתה צריך להאיר בה ד' אותיות ייא"י הנ"ל. (א) אמנם סוד הארה שמקבלת עתה מד' אותיות הנ"ל הוא, כי תחלה לא היתה רק אדני פשוט, ועתה הוא אדני במילואו אלף דלת נון יוד. כמ"ש שצריך לכוין בד' של אחד, אל השם אדני במילואו הנ"ל. והנה צריך לכוין, כי מילוי הזה לקח ע"י הארה זו הנמשכת אליה מד' אותיות ייא"י דס"ג הנ"ל. וביאור הענין יותר הוא, כי הוא המלכות כולו דינין, כמארז"ל תמר בתמרוריתה עומדת ובקשו חכמים להמתיקה. והענין, כי המלכות נקרא תמר כנודע, והענין, כי תמר הוא סוד הש"ך הגהה - (ז) מ"כ בקריאה בכוונת מדויקים, וזה לשונו - אמנם בזה תבין למה בינה נק' ס"ג, כי הלא בכאן יש ל"א אותיות באלו ד' שמות יה"ו הנ"ל, וז"ס א"ל היוצא מס"ג, שהם ג' יודין וא' שיש בשם זה, והם שורש של ס"ג. והטעם, לפי שהוא חכמה דאמא, לכן ג' יודין וא' שהם שורש ס"ג, יוצאין מחכמת אמא. גם בזה תבין, כי לעולם הויה באבא, אהיה באמא. אך פה שהיא בינה דאבא ונעשה כאן חכמה דאמא, לכן מכח זה קנתה האמא שם ס"ג. אך היא מתחלה רק אהיה, כנז' לעיל. אמנם שאר ל"ב של ס"ג, הם יוצאין מבינה דאמא, והיא משלמת שם ס"ג כי חו"ג הם מכריעין, ולא מוחין. לכן יוצאין שם ס"ג מחו"ב דאמא לבד, רק שהשרשים יוצאין מן החכמה, שהם ג' יודין וא'. ושאר השם יוצא מן בינה דאמא, הם ד' שמות אהיה במילואן, ויש בהם ל"ב אותיות. והרי ל"א דחכמה ול"ב דבינה, גי' ס"ג. אמנם ד' שמות אהיה כנ"ל, גי' תק"ע, הם סוד מ"ן דבינה, והם נמשכים ממוח בינה שבה, והם סוד מנצפ"ך כפולים, גי' תק"ע, עכ"מ. דינין כפולים, כי כבר הודעתיך כי יש דינין באחוריים דדכורא ודנוקבא, והם ב' ש"ך, אמנם כשננסרה המלכות ולוקחת כל הב"פ ש"ך דינין ונעשה תמר ולכן בתמרוריתה עומדת. אמנם כדי להמתיקה צריך להמשיך אליה שם ייא"י הנ"ל משם ס"ג של אמא עלאה, שהוא גי' א"ל שהוא רחמים, בסוד חסד אל כל היום. וכאשר תמשיך א"ל לתמר, יהיה הכל גימטריא תרע"א, שהוא אדני במלואו. נמצא שאין לה אדני במילואו, עד שנמשך אליה שם ייא"י משם ס"ג, והם חשבון הד' הנותרים מחשבון ע' של שמע, אך קודם זה היתה תמר. הרי בארנו סוד העלאת מ"ן במלת אחד:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יג (עריכה)

עתה נבאר סוד הזיווג במלת אחד. והוא, כי אחר שכוונת אל שם זה כנ"ל, להעלות מ"ן אל אמא עלאה, תכוין לחבר או"א עלאין יחד, לכן תכוין בב' שמות הוי"ה אהי"ה, שהם או"א, ותבוין לשלבם יחד זה בזה, כזה - י"א ה"ה ו"י ה"ה. ועי"ז הם מזדווגים ונעשין אחד. ואחר כך תכוין בסוד הורדת טפה של זווג מאבא לאמא. אמנם תכוין, כי אותו הטפה הוא שם אחד דע"ב דיודין, כי הלא אבא הוא שם ע"ב כנודע, לכן גם הטפה היוצא ממנו הוא שם ע"ב, אמנם עדיין טפה זו הוא בסוד הכללות, כי ברדתו מן מוח אבא אין בו ציור, ולכן צריך לכוין אח"כ, כי טפה זו היא מצטיירת באמא, ונעשין ממנה ד' מוחין לז"א, שהם חו"ב וחו"ג. ותכוין כי ד' מוחין אלו, סוד ד' אותיות של שם ע"ב הנ"ל, כי אות יוד, ממנו נעשית מוח חכמה, ואות ה', ממנה נעשית מוח בינה. ואות ו', מוח חסד. ואות ה', מוח גבורה. אמנם עתה בהיותן מוחין גמורים, יש להם ד' שמות גמורים:

אמנם כבר הודעתיך כי עתה בק"ש אין נמשכין לה כל המוחין, רק בחינת מה שמגיע אל ו' קצוות לבד, כי הלא המוחין הם פרצוף אחד מי' ספירות, ומתלבשין בנצח הוד יסוד דאמא. והנצח יש בו ג' פרקין, והם נגד קו ימין דז"א, חח"נ. וההוד דבינה יש בה ג' פרקין, ומתלבשין בקו שמאל דז"א, בג"ה. וכן היסוד דבינה נעשה ממנו קו אמצעי, דת"י דז"א. אמנם כשמתחילין לכנוס, תחלה נכנסין ג"פ תתאין דנה"י דאמא בג"ר דז"א, ואח"כ נכנסים ג"פ אמצעים דנה"י דאמא בג"ר דז"א, ונדחין ג"פ תתאין דנה"י דאמא בג"ס אמצעים דז"א, וזה נעשה עתה בזיווג של ק"ש. אך אח"כ בעמידה בברכת אבות, נכנסים ג"פ עלאין דנה"י דאמא בג"ר דז"א, ונדחין ג"פ אמצעים דנה"י דאמא בג"פ אמצעים דז"א, ונדחין ג"פ תתאין דנה"י דאמא בג"פ תתאין דז"א, ואז נגמרו כניסת המוחין, וכל זה במוחין דאמא, ואחר כך נכנסין המוחין דאבא ע"ד הנ"ל:

אמנם דבר פשוט הוא, כי הדברים העליונים אינם שוין במדרגת תחתונים מהם, לכן אלו הט' פרקין דמוחין אין שמותן שוין, כי ג"פ תתאין דנה"י דבינה, יהיה להם ג' שמות. וג' אמצעים, יהיה להם ג' שמות אחרים. וג"פ עלאין, יהיה להם ג' שמות אחרים. וכל זה באמא, וכן באבא ע"ד הנ"ל. וכל זה הוא בסוד הלבושים, שהם נה"י דאמא או דאבא. אמנם ודאי כי גם זה במוחין עצמן הבאים מלובשים בתוכו. ואמנם בענין הציצית, שם ביארנו בחי' שמות המוחין האלו היטב מאוד ע"ש:

אמנם עתה ראוי לכוין סוד הד' מוחין בדרך קיצור. והוא, כי כבר הודעתיך, כי הד' אותיות הוי"ה הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם - ע"ב באבא, ס"ג באמא, ומ"ה בז"א, וב"ן בנוקבא. והנה גם ד' מוחין אלו הם עד"ז, כי הלא מוח חו"ב הם נגד או"א וחו"ג הם נגד זו"ן. כי כבר ידעת, כי חו"ג, הם אלו הב' עטרין, חסדים לדכורא, וגבורה לנוקבא:

ונחזור לענין, כי הלא ד' מוחין אלו, הם ג"כ ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, רק שלהיותן מוחין דאמא, ומצד אמא, אין להם רק ג' אותיות יה"ו במילואם לבד. כי כל יה"ו בבינה, כי הוא גימטריא אהי"ה. לכן תכוין בד' שמות יה"ו, ממולאים בסדר ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. וזה תכוין במלת ד' דאחד, שאתה מוריד עתה אלו הד' מוחין לז"א, הנקרא א"ח כנ"ל, וזהו א"ח ד'. פי', אח שהוא הז"א, מקבל עתה הד' מוחין הנ"ל. והנה הם באים מלובשים תוך נה"י של אמא, וצריך לכוונם ג"כ, והם סוד ד' שמות אהיה, כי כל אהיה בבינה. אך תכוין בג' שמות אהיה ג' אותיות אה"י לבד, לכן ראוי לחבר כל א' וא' יחד. כיצד, המוח הא' מלובש עם הלבוש שלו כזה - יו"ד ה"י וי"ו, אל"ף ה"י יו"ד. יו"ד ה"י וא"ו, אל"ף ה"י יו"ד. יו"ד ה"א וא"ו, אל"ף ה"א יו"ד. יו"ד ה"ה ו"ו, אלף ה"ה יו"ד. הרי הורדנו מוחין אל ז"א חו"ב, שהם יה"ו אה"י במילואן, כנ"ל בדרוש של ציצית. אך החו"ג שבו, הם שמות של אהו"ה, כנזכר שם. לכן גם כאן צריך לכוין אח"כ בד' אותיות של אהו"ה, בסוד ד' של אחד, ותכוונם במילואם ביודין, אלף ה"י וי"ו ה"י, ותכוין כי שם זה הוא כללות חו"ג, כי שניהם נקראים בשם זה:

והנה עתה יש לי ספק, אם הד' אה"י הנ"ל הם בינה, והד' יה"ו הם חכמה, כיון ששם אהו"ה זה הוא חו"ג. אך היותר ברור לי הוא, כי הד' יה"ו הם ד' מוחין בכללות, והד' אה"י הם ד' לבושין בכללותן. ולקמן בפסוק והיו הדברים האלה, נבאר קצת ענין זה של חו"ג. אח"כ צריך לכוין להמשיך ג"כ מוחין במלת אחד, אל הנוקבא:

ואמנם גם כבר בארנו, כי המעלה מ"ן מעלה רחל, ולא לאה, אמנם ד' דאחד כתוב בזוהר שהוא קשר של תפילין מלכות. וגם אומרו כי בשכמל"ו הוא מלכות, וצריך לבאר דבריהם איך צדקו זה עם זה:

והענין כי ב' נוקבין אינון, חד לאה וחד רחל, ואלו תרין נשין דיעקב שהוא ז"א, והנה מצינו היות יעקב אוהב את רחל מלאה, ותמיד דיורו היה באוהל רחל. וטעם הדבר בארנו קצתו לעיל, כי היא עיקרה של בית, כי היא מכלל הי"ס העשירית שבהם, ויש לה פרצוף גמור, פנים ואחור פנימי וחיצון, כמו שאר הפרצופים שבאצילות. אך לפי שאין בה רק אחוריים של אמא עלאה לבד. ולכן היא כולה דינין תקיפין, כי בינה בעצמה מינה דינין מתערין, ובפרט באחוריים שלה:

לכן תמצא בסוד התפילין, כי גם שם נרמזו הב' בחי' שיש בק"ש. והוא, כי יש בהם הקשר של תפילין שבראש שהוא נוקבא, בסוד וראית את אחורי, וגם נרמזה בסוד התפלה ש"י. וכבר בארנו שם, כי קשר תפלה של ראש היא לאה, כי היא עומדת אחורי הז"א, בחצי הראשון, באחור ראשו, ושם היא לאה, בסוד קשר של תפילין דראש ממש. אך רחל, היא כנגד תפלה של יד, כי היא מחציו התחתון ולמטה, מכנגד הלב דזעיר אנפין, ולכן ניתנית נגד הלב. ושם הארכנו בזה, ובארנו, כי לכך הקשר של ראש אין בו פרשיות וכתיבות האותיות, כי אינה רק עור לבד, כי היא חיצונית הבינה. אך רחל שהיא פרצוף גמור, יש לה בתים ופרשיות, דוגמת זעיר אנפין ממש:

וז"ס הקריאת שמע גם כן, כי הלא קריאת שמע היא כניסת המוחין, וכבר ידעת, כי סוד התפילין יוצאין מן המוחין, נמצא, כי כל דרכי התורה ומצותיה סובבין על קוטב א'. ולכך, כמו שבתפילין אנו מחברים את לאה עם זעיר אנפין, שהוא הקשר עם תפלה של ראש,ואחר כך תפלה ש"י רחל בפני עצמה, כך בקריאת שמע אנו מחברים את לאה עם יחוד הזעיר אנפין, שהוא פסוק שמע, ובו נרמזה לאה, בסוד ד' דאחד:

ואחר כך, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יחוד בפני עצמה לרחל. והוא הטעם בעצמו של תפילין, כי רחל פרצוף גמור שלם בפני עצמו, ולכן יש לה יחוד בפ"ע, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אך לאה, אין לה רק הארה קטנה מד' מוחין של זעיר אנפין, ולכך נטפלה אליו. וזהו הטעם גם כן, שאנו מתחילין בלאה, כי היא העליונה במקום הראש, כי לכן נקראת לאה עלמא עלאה, ולכך נקראת ד', כי היא יוצאת אחורי ד' מוחין דזעיר אנפין ממש. וגם נקראת ד', לפי שהיא דלה וענייה, כי היא דינין תקיפין, להיותה אחוריים. גם נקרא ד', לפי שהיא דלה וענייה, כי אין לה פרצוף בפ"ע כמו רחל, לכן אינה רק עור בעלמא, ולא תפילין גמורים כמו רחל, ולכן גם כן ד' זו גדולה, כי כל אותיות גדולות הם בבינה, ולאה זו אחוריים של בינה, לכן היא גדולה. הרי ד' זו תכוין להמשיך מן הד' מוחין הנ"ל הארה אל לאה:

וסוד הענין, כי הנה ביארנו היאך רחל היתה עתה עומדת בהיכל אהבה של בריאה, רק שעתה העלינו אותה בסוד מ"ן. וכבר ידעת כי רחל בהיותה למטה מן האצילות היא סוד נקודה, כי כשתעלה אל האצילות אינה רק בסוד נקודה קטנה, וצריכה לקבל מז"א מעט מעט עד שתעשה פרצוף גמור, כמ"ש בע"ה בברכת אבות. והנה עתה כשעלתה לעשות מ"ן, היתה מוכרחת לעלות כנ"ל. אמנם עלתה בסוד נקודה קטנה, ועתה אשר ירדו המוחין לזעיר אנפין, עדיין היא אינה יכולה לקבל מוחין, כי אפילו הגוף עצמה אין לה, ואיך תקבל המוחין עד ברכת אבות. אך לאה, יש לה כח לקבלם עתה, וטעם, במה שנודע כי רחל נפלה אפילו בבריאה. אך כשנפלה לאה, אחוריים של בינה לא נפלו למטה מן האצילות לעולם אחר, רק נפילתן הוא שנפלו למטה ממדריגתן במקום רחל, לכן בעלות ז"א למעלה בסוד מ"נ, גם היא עלתה אל מקומה וזהו התיקון שלה. אך רחל, לפי שירדה למטה מן האצילות, היא נתמעטה בסוד נקודה, וצריכה תיקון מחדש, כדי שתעשה פרצוף כבתחלה, לכן לאה יכולה לקבל הארת מוחין עתה בק"ש, אך רחל לא:

וא"ת, א"כ למה אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לרחל. אך הענין, כי אינו רק הכנה על העתיד, כי כשתבא בברכת אבות תמצא הכל מוכן ותקבלם. וזה סוד, הביאו לה עבדיה בחשאי, אם תאמר יש לה גנאי. והענין, כי להיותה חסירה התיקון שלה, גנאי אם תשאל, ולכן מביאין לה בחשאי כמ"ש בע"ה:

ואחר שבארנו בקיצור, שצריך לכוין תחלה בד' של אחד ללאה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לרחל, אח"כ צריך לכוין בפרטיות יותר, אחר כוונת כללות הנ"ל. והוא, כי על האמת גם לאה היא נוקבא, ויחודה הוא בשכמל"ו עם רחל, רק שלהיותה עליונה יש לה יחוד למעלה בראש הזכר בסוד ד' דאח"ד, לכן דע, כי בד' דאחד אינה רק כתר לאה, אך שאר התפשטותה נרמז בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עם רחל:

והנה תכוין, כי ד' זו דלאה דאחד היא הכתר שלה, והענין, כי דע, כי הלא כבר ביארנו כי לאה אינו רק בחינת עור לבד, וכבר בארנו פי' עור זה מה עניינו, ואמרנו, כי אינה לוקחת מן המוחות דז"א, רק מן הלבושים שלו, שהם נצח הוד יסוד דבינה, אך רחל לוקחת מן המוחין עצמן, כי היא במקום החסדים המגולים, והן מכין במוחין ומוסיפין בהן הארה, ומוציאין לחוץ. מה שאין כן בלאה, שעדיין החסדים סתומים. והלבושים של המוחין כבר בארנו, שהם ד' שמות של אהי"ה, נמצא, כי כל קבלת לאה הוא מן אלו ד' שמות אהי"ה. אמנם תחלה מקבלת כללותן לבדו, ולוקחת ד' אלפין של ד' אהי"ה, כי הם ד' אותיות הראשונות יותר מעולה, ומהם נעשה הכתר שלה, וזה תכוין בד' של אחד, שהם ד' אלפין אלו, אך תכוין שהיא ד' גדולה, פי', כי הלא כל מוח מן הד' מוחין אלו, הם כלולים כל א' מכולם, כנזכר אצלינו באורך בסוד הציצית, נמצא, שהם ד"פ ד', הם י"ו מוחין. וזה תכוין, בהיותה ד' זו גדולה, ד"פ ד', שהם ד' מוחין, כל אחד כלול מד':

והיה אומר מורי זלה"ה, כי צריך לכתוב ד' זו גדולה ועבה, ושיעור העובי כמו ד' דלתין מהקטנות, ולפי שעתה היא סוד הכתר, וכבר ידעת, כי לעולם הכתר כוללות כל הד' מוחין שבו, וד' מוחין יש בהן כללות כל הי"ס, א"כ מוכרח שיהיה בכתר, סוד כללות כל הד' מוחין:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יד (עריכה)

בשכמל"ו. תכוין בו יחוד תרין נוקבין. וביאורו כך, ברוך שם וכו', אחר שכבר ביארנו כי תכוין בד' דאחד בסוד הכתר, עתה תכוין בסוד הד' מוחין עצמן דלאה אע"פ שאינו רק הארת אור לבד כנ"ל. אמנם כבר ביארו בזוהר, כי ברוך - חכמה. שם - בינה. כבוד - חו"ג, הם סוד ד' מוחין עצמן. גם צריך לכוין איך הם מסוד הד' אהיה הנז'. אמנם תכוין, כי ברוך שם כבוד, ג' תיבות אלו הם מסוד המוחין, כי הם ג' והם ד', כנודע. כי הם ג' חב"ד, והם ד', כי הם חו"ב חו"ג. ולכן בש"כ, הם ג' תיבות. וכוונתם, ד' מוחין. ותכוין, כי ג' תיבות אלו, גי' ת"ר. והענין, כי ד' שמות אהי"ה במילואם, ב' ראשונים ביודין, והג' באלפין, והד' בההין, הם בגי' תרי"ו. וכבר הוסרנו מנין י"ו בד' דאחד, שהיא ד"פ ד' הם י"ו לכתר שלה, נשאר ת"ר למוחין שלה. אמנם, ר"ת של בש"כ, הם גי', מנין ב' אהיה ראשונים של יודין, להורות, כי אלו הב' ראשונים של יודין הם העיקרים, לכן הם בר"ת, והם ב' מוחין חו"ב. ושאר האותיות של ג' תיבות ברוך שם כבוד - רו"ך ם' בו"ד, הם כנגד חשבון ב' אהיה אחרונים שהם חו"ג:

מלכותו - כאן נעשה כתר לאה כתיקונו. ותכוין, כי מלכותו, פי' אל הנוק' הנקראת מלכות כנודע. ותכוין, נעוץ ראשו בסופו, כי עתה נעשה כתר מלכות בראשה, מן הד' אלפין של ד' אהיה, שלקחתם פשוטים בד' של אחד, עתה הם מתמלאים, והם גי' תמ"ד. כי כבר ידעת איך לאה נקרא מד"ת ימי מה היא. גם תכוין עתה ברחל, שגם היא נוק' והיא מלכות אמיתית ספירה העשירית. והענין כמו שכתבתי לעיל, כי אע"פ שרחל עלתה בסוד מ"ן, אין לה כח עתה לקבל המוחין, עד ברכת אבות. רק שעתה אנו מכינין לה למעלה המוחין שלה, וכאשר תבא בברכת אבות תטלם, ועכ"ז, איזה דבר יורד לה עתה מן הזיוג זה של מוחין אלו אשר באצילות, עד היכל אהבה דבריאה, שהיא עומדת שם. והם סוד ציקי קדרה שהביאו לה עבדיה בחשאי. והוא סוד י"פ אהיה, שהם גי' ציק"י והענין, כי הלא כבר נכנסו המוחין בז"א, ונכנס שם הדעת שלו עם ה"ח וה"ג, רק שהם מבחינת התפשטותן בו"ק, כי הג"ר עדיין לא נכנסו עד ברכת אבות. וכבר ידעת, כי אלו הה' חסדים וה"ג כשנכנסים להתלבש ביסוד אמא, הנקרא אהיה, כי כל אהיה הוא באמא, הנה לוקחים משם עמהם הארת י' פעמים אהיה, וכשיוצאין ומתפשטין למטה, אף על פי שכבר כלה יסוד דבינה, בחינה דזעיר, על כל זה אותן ההארות הם יורדין ומתפשטין למטה, עם החו"ג:

ועתה רחל, אינה יכולה ליינק מן החו"ג עצמן, רק מן לבושי אהיה שלהם, שהם י"פ אהיה, גי' ציק"י קדרה. ואלו ציקי קדרה מביאין לה עבדיה למטה, עד היכל אהבה דבריאה ע"י תפלתם. וזווגם בחשאי, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, שעדיין לא נגמרה פרצופה, כי בהיותה נקודה יש קצת אחיזה אל החיצונים בה. ואמנם המוחין אמיתים שלה, הם נשארים למעלה, והם מוכנים למעלה בלאה, עד שתבא רחל ותטלם:

אמנם סוד המוחין שלה, הם הנשאר מד' אהיה הנ"ל במילואם, כי אחר שנטלם לאה הד' אלפין במילואם, שהם מד"ת, נשארו אורות לרחל כמנין עק"ב, כי הלא הד' אהיה הנ"ל, הם גי' תרי"ו, תסיר מד"ת, נשאר מנין עק"ב אורות לרחל. ואלו הם המתפשטים בכל גוף רחל, כמו שנודע כי רחל היא נקראת יראה, והיא עקב אל לאה הנקראת ענוה, כמ"ש, עקב ענוה יראת ה', ואין כאן מקום ביאורו. נמצא כי במלכותו יכוין אל כתר לאה, ואז תיכף תכוין אל הנמשך לרחל שהוא עק"ב. וכל זה הוא הכנה לבד כנ"ל, אך הנמשך משם הוא ציקי קדרה:

לעולם - אח"כ במלת לעולם, תחזור להשלים פרצוף לאה, והם ז"ת שלה. כי כבר הכתר שלה דרך כולל נעשה בד' דאחד, והמוחין בברוך שם כבוד. והכתר נעשה לגמרי במלת מלכותו, ומשם נשאר עקב לרחל. ועתה הז"ת דלאה הנקראת עולם, תכוין להמשיך בהם עוד שם ס"ג של הבינה אחוריים שלה, כי הפנים לקחם ז"א, אך לאה אין לה רק אחוריים של אמא, והם אחוריים של שם ס"ג, שהם גי' קס"ו וי' אותיוו, כמנין לעולם. והם נמשכין בו"ק שלה:

ועד - אח"כ במלת ועד, תכוין להמשיך סוד המלכות הז' שבה, וזהו ועד, דתמן וועודא דכולא, מקום כניסת הכל, ולכך מסתיים ג"כ היחוד באות ד' של ועד, כנגד המלכות דלאה הנקראת דל"ת שהיא דלה ועניה דלא נהרא מגרמה, וכבר ביארתי כוונת של לעולם ועד, במ"א יותר באורך ע"ש:

אמנם מה שראוי שתכוין הוא, כי הנה מלת ועד, הוא סיום לאה שהוא במלכות שלה, ואז שם הוא מקום התחלת פרצוף רחל, ולכן אנו מכוונים לתקן כתר דרחל, ולהכינה מעתה. והענין, במה שנודע בפסוק עקב ענוה יראת ה', כי כתר דרחל היא עקביים של לאה, לכן אנו מוכרחים מעתה לתקן כתר דרחל, כי הלא עדיין לא נגמרו עקב רגליים של לאה, אך פרצוף של רחל לא נזכר כאן כלל. אמנם, כתר דרחל נרמז במלת ועד. הנה, כי אחר אשר כיוננו במלת מלכותו דרך כולל, להכין ולהניח עק"ב אורות מן הד' אהיה לרחל, שהם ג' אותיות אחרונות מן הד' אהיה ממולאים, הם גי' עק"ב. אמנם כל העקב הם מתפשטים בכל הפרצוף רחל, דוגמת הד' אלפין העולה מד"ת, שבארנו שהם כללות כל הפרצוף לאה מראשו ועד סופו. אך הכתר שלה, אינה רק מן הד' אלפין פשוטים, אך מילואם הוא בשאר פרצוף, אך להיות כי הכתר כולל כל הי"ס שלה שלמטה ממנה, לכן אמרנו כי הכתר שלה נרמז במלכותו, בסוד מד"ת. אך עיקרו של דבר, כי ד' אלפין פשוטים הם בכתר, נרמזו בד' של אחד, ומלואם הם בשאר הפרצוף. וכן הענין ברחל, כי ד' פשוטים הי"ה נשארו מלאה מד' שמות אהיה, הנה אלו ד' פעמים הי"ה בפשוטים, הם כתר של רחל, והם גי' פ' כמנין ועד, אך במלואן הם עקב, והם מתפשטין בכל פרצוף רחל, הרי בארנו כוונות ק"ש בשלימותה:

עוד ענין ק"ש. דע, כי ג' שמות ה' אלהינו ה', הוא יחוד או"א ודע"ת, ובאומרו אחד, תכוין לעשות זו"ן מ"ן, ואז יכוון כי אז הם מזדווגים או"א ודע"ת, ואז נחית מנייהו שפע לתתא בזו"ן, ואז יכוון כי נמשך אל הת"ת ג' מוחין הראשונים, ג' שמות הנ"ל. ובברוך שם כבוד, תכוין אל המלכות הנ"ל. וענין ואהבת והיה ויאמר, כי אחר דנחית השפע לג' ראשונות דת"ת, נחית אח"כ אל חג"ת דז"א, גופא וב' דרועין:

מהחברים - הנה במלת ה' אלהינו ה' יכוין להוריד ג' הארת מן א"א לאו"א, וג' שמות אלו הם הורדת הארה לאו"א, שיזדווגו אח"כ במלת אחד, ע"ד מ"ש בשמע ישראל, שהם הכנות זעיר ונוקביה תחלה, שיזדווגו בנפילת אפים אחר כך. והנה באריך אנפין, יש בו שם הוי"ה הכולל י' ספירות שלו, ותחלה בשם ה', של ה' אלהינו, תכוין שהוא במילוי יודי"ן, המקבל עתה את שם זה מן יוד הוי"ה דע"ב דא"א. אלהינו, תכוין שהוא אהיה דיודין, היורד עתה לאמו, מן הי' של הוי"ה דע"ב דאריך אנפין. ה' ב', תכוין שהוא מלוי ע"ב, והוא הדעת המזווג לאבא ואמא, ומקבל עתה הארה מן ו' שבהוי"ה דע"ב דא"א. אח"כ תכוין במלת אחד, להוריד מן ה' תתאה דהויה דע"ב דא"א, הארה לזו"נ, שהם הוי"ה אדנ"י, בסוד אח"ד שעלו עתה לעשות מ"נ לאו"א. וד' אותיות הוי""ה הנ"ל של א"א, תכוין שהם במילוי יוד"ין, כזה - יוד הי ויו הי. אח"כ תכוין להמשיך ד' מוחין לז"א, והם ד' יה"ו, וד' אה"י. והד' יה"ו, יוצאין מד' יודין של שם ע"ב, אשר ג"כ תכוין בו קודם יה"ו אלו כמבואר אצלינו. והד' יהו, הם כסדר הזה - יוד הי ויו, יוד הי ואו, יוד הא ואו, יוד הה וו, ואלו המוחין הם סוד א"פ ללאה וא"מ לז"א, שלא נכנסו לו מוחין במצחו, ולאה רמוזה בד' גדולה של אחד:

לכן אח"כ במלת מלכותו, תכוין ברחל הנקרא מלכות ו' שהוא הז"א, כי אשתו של ז"א העיקרית, היא רחל כנודע אצלינו, והוא סוד בת מלך שהריחה ציקי קדרה, כי רחל נקראת בת מלך, משא"כ בלאה שהיא סוד הבינה, והריחה כמאן דארח מרחוק, כי מוחין אלו נעלמו ממנה, כי הרי אפילו לז"א עצמו, אינן אצלו אלא בסוד א"מ נעלם. לכן עבדיה הם הצדיקים, ע"י שמסרו את נפשם על ק"ה במלת אחד כמבואר אצלינו, הביאו לה משם הארה אליה בחשאי במוחין שלה, הארה לבד ולא מוחין ממש, לכן צריך לכוין כשאומר מלכותו, שירכין ראשו וישפיל ראשו מלמעלה למטה, להורות שמוריד הארה הנ"ל עד רחל למטה:

גם באות ד' של ועד, יכוין לגמור הפרצוף רחל ממש כלאה בפרטיות, כמו שעד עתה היתה כל זה בסוד לאה, לכן תכוון בד' של ועד להמשיך לה בסוד א"מ. וז"ס ואהבת את ה' אלהיך, כי את היא רחל נוקבא דז"א, הנקראת אלהיך. ואהבת זו להמשיך אור הנ"ל. (עכ"ל החברים):


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק טו (עריכה)

ענין ההפרש שבין ד' בחי' ק"ש הנ"ל. כי הנה ק"ש דיוצר כבר בארנו שיש בו כל מוחין דקטנות, חוץ ממקיפי קטנות אבא, והם נכנסים במלת ישראל. אמנם במלת אחד, נכנסין ו"ק דגדלות, כי כל הקטנות נשלם. לכן גם אלו המוחין, הנמשכין עתה אל הז"א ונוקבא, הם מזווג או"א, אשר משכו המוחין ההם מן החיצונות דעתיק יומין, כי מן הפנימית דעתיק, אי אפשר להמשיך עד זמן משיח ב"ב:

והנה בק"ש דקרבנות דשחרית, הוא גרוע ומועט, כי נכנסים בו סוד פנימית דאבא ומקיפין דאמא שניהם ביחד, במלת ישראל. ואח"כ מקיפים דאבא נכנס במלת אחד, עם כניסת מוחין דו"ק דגדלות, לכן אין יכולין להמשיך או"א ע"י זיווגם, רק מפנימיות א"א. והק"ש דערבית הוא יותר גרוע, כי במלת ישראל אין נכנסין בו רק הפנימית של אבא, כי מקיפים דאמא היה לו מקודם, ומקיפים דאבא נכנסו במלת אחד, ואז אין או"א מושכים רק מחיצוניות א"א. והק"ש שעל המטה גרוע מכולם, כי במלת ישראל אין נכנס בו מקטנות רק מקיפי אמא לבד, כי כבר בארנו שתמיד לא יחסר לו פנימים דאמא בהכרח, ובמלת אחד נכנסים פנימי ומקיף דאבא וו"ק דגדלות, ואז אין או"א מושכין לז"א רק מחיצונות דאו"א עצמן, אך מפנימית או"א לא יש שום זמן שימשיך מוחין משם. והשיב לי מורי זלה"ה הטעם, כי כ"כ הוא פנימית דאבא כמו החיצונית דעתיק ולא הבנתי דבריו. הרי סדר הד' ק"ש ממטה למעלה, הם - ק"ש שעל המטה, ואח"כ ק"ש דערבית, ואח"כ דקרבנות, ואחר כך ק"ש דיוצר. ולעולם אין הו"ק דגדלות נכנסים במלת אחד, עד שנכנסו כל הקטנות כולם, רק ההפרש הוא סוד כניסת הקטנות כנ"ל, וכפי ערך שלימות המוחין דקטנות שיש לו אז, כן הם או"א מושכין, כי הלא לעולם כשאו"א הם מזדווגים, הזיווג ההוא מושך אור עליון ממה שלמעלה מהם למטה,ואין כל הזיווגים שוין כנ"ל:

ענין הק"ש של הקרבנות לא נתבאר לעיל, אמנם בק"ש דיוצר נתבאר מעט. אמנם כבר בארנו שם, כי כל הכוונות הם שוים יחד, רק בתיבות ישראל הוא החילוק שביניהן, ונבארהו כאן:

דע, כי ד' מיני זיווגים הם, פי', כי הלא כשמזדווגים זו"נ, כוונות זווגם הוא להוריד הנשמות בעולם, וכבר נתבאר לעיל אצלינו, שכל מי שמזדווג אינו מוציא ממה שיש בו, אלא מה שלוקח ממה שלמעלה ממנו, כיצד - ז"א נוטל לצורך זווג ממה שלמעלה מן או"א, ואח"כ נותנו להנוקבא בסוד הזיווג, וכן או"א נוטלין לצורך זיווגם ממה שלמעלה ממנו שהוא א"א, וכיוצא בזה. אמנם נדבר עתה בסוד זיוג ז"א, כי הלא אין כל הזיווגים שוין, וכמו שמבואר אצלינו שכמה מיני זווגים הם - ישראל ורחל, ישראל ולאה, יעקב ורחל, יעקב ולאה, ואין כולם שוין. וכבר נתבאר אצלינו סדר מעלת הזיווגים. והנה יש פעמים שהז"א מושך טפה שלו מן אבא לבד, ממה שהוא חלק אבא. ולפעמים מושך הטפה יותר מלמעלה, שהוא מן א"א. ולפעמים יותר מלמעלה, שהוא מן עתיק. והכל כפי גודל הזיוג של ז"א, כך מעלת המשכת טפת זרעו מלמעלה:

וגם דע, כי הלא בכל פרצוף יש פנימי וחיצון, ולפעמים נמשכת הטפה מן בחי' החיצוניות, ולפעמים מן הפנימית. ואמר לי מורי זלה"ה, כי לעולם כשיונק ז"א וממשיך אותו הטפה מן אבא, אינו יונק אלא בחיצונות שלו לבד, כי מהפנימי שלו הוא חשוב כאלו יונק מן עתיק הגנוז תוך א"א. הטעם, כי כשנתקן עתיק, היה או"א אב"א, נמצא כי זיוג או"א (ס"א באחור) הוא נמשך מעתיק. ואין אני מבין טעם זה, ואיני זוכר הבנתו. אמנם הענין הוא כי לעולם אין המשכה מן אבא אלא מהחיצונות, אך בא"א יש בו המשכה מהחיצונות ומן הפנימית וכן מעתיק:

והנה ד' זיווגים אלו כל א' מושך המשכה א'. כיצד - זיוג תפלת שחרית, הוא המשובח מכל הזיוגים שיש בימי החול, והוא זיוג יעקב ורחל כנ"ל. אמנם זה הזיוג המשובח, המשכת טפה שלו אז, הוא מחיצונית של עתיק, כי משם נמשכין המוחין אל ז"א בעת ק"ש, ואז הז"א נותן ליעקב להזדווג ברחל. ואמנם בק"ש דקרבנות, אז נכנסין מוחין דז"א כנודע, וגם הם כוונתן להזיווג הזה של עמידה דיעקב ורחל, כי אין זיווג אחר בעת ק"ש של הקרבנות, לכן אותן המוחין נמשכין מפנימות א"א, שהוא למטה מחיצונית עתיק. ואח"כ נבאר ענין זה למה הוא כך:

והנה הזיוג של עמידה של ערבית הוא יעקב עם לאה מהחזה ולמעלה, והוא גרוע משל שחרית דיעקב ורחל, ולכן כיון שהזיוג יעקב ורחל, משכו ב' מיני מוחין, א' מהחיצונית דעתיק, וא' מפנימית א"א, א"כ זה הזיוג של ערבית ימשכו מהמדרגה שלמטה מהם, והוא מהחיצונות א"א. אך ק"ש שעל המטה, הוא לצורך זיוג של חצות לילה, שהוא יעקב עם לאה מהחזה ולמטה, ואינם מושכין אלא מחיצונות או"א:

הרי בארנו לך בחי' הג' זיוגים, כי הזיוג הד' אין בו ק"ש, והוא זיוג תפלת המנחה ושם נתבאר הטעם. נמצא, כי תפלת שחרית יש בו ב' מיני ק"ש, ושניהן לזיוג אחד, ובתפלת מנחה זיוג בלתי ק"ש, ובתפלת ערבית זיוג א' וק"ש א', ובחצות לילה זיוג א' עם ק"ש א'. הרי בארנו ד' מיני זיוגים, וד' בחינות של ק"ש, כל א' היכן הוא הזיוג, ומהיכן המשך המוחין שלו בק"ש שלו:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק טז (עריכה)

והנה, הטעם אשר בזיוג דשחרית צריך ב' מיני ק"ש לצורך זיוג א', וממשיכין מוחין מב' מקומות לצורך זיוג א', משא"כ בשאר הזיוגים, שאינו צריך רק המשכת מוחין ממקום א', לצורך אותו זיוג. הטעם הוא, כי הלא בחצות לילה המוחין הם בחיצונות דאו"א, ואח"כ נסתלקו כל המוחין לגמרי כנודע, כי אחר כל הזיוגים חוזרין ומסתלקין המוחין לגמרי כנודע. וז"ס הגלות, כי בימי החורבן לא יש מוחין למעלה, רק בעת התפלה לבד, ואח"כ מסתלקין מפני הפגם שלא יגיע להם וגם שאין בנו כח לקיימם כל היום. והנה בתפלת שחרית, זיוג מעולה מאוד, שהוא יעקב ורחל, ובפרט שמושכין מחיצונות עתיק:

והנה הכל ריק וחסר, ואיך אפשר להמשיך כל זה בפעם א', ושישתלם הז"א מכל מדרגות האלו עד עתיק, כי הלא כשאנו אומרים שלוקח מעתיק, כ"ש שלוקח מכל המדרגות שבנתיים, ואי אפשר שמה שהיה חסר עד עתה לגמרי, שיושלם ויעלה בפעם א' כל המדרגות אלו, רק מעט מעט, לכן אנו אומרים ב"פ ק"ש. בק"ש הראשון של הקרבנות אנו ממשיכין מפנימית א"א, ואח"כ בק"ש ב' של יוצר, אנו ממשיכין פעם ב' המוחין, ממקום יותר עליון, והוא מחיצונות עתיק. ואחר שכבר המשכנו די סיפוקו החלק הראוי לזיוג זה, אז הם מזדווגים יחד בתפלת שחרית בעמידה. הרי איך מוכרח לומר ב' ק"ש לצורך זיוג א' הזה, אמנם שאר הזיוגים שאינם עולים רק מדרגה אחד, די להם בהמשכה ק"ש א' לבד, כמ"ש בעז"ה:

והנה בזה יתבאר לך ענין מעלת הוותיקים שהיו נוהגין לומר ק"ש קודם נץ החמה. וסוד הענין, דע, כי הלא באמת הוא, כי לא היה צריך אל הזיוג הזה רק ק"ש אחת, כשאר כל הזיווגים. אך הטעם שיש בו ב' מיני ק"ש, הוא לטעם שבארנו, כי כיון שנסתלקו כל המוחין, לכן צריך להמשיכן ב"פ. והנה טעם זה אינו, רק כשאנו מתפללין ואומרים ק"ש אחר נץ החמה, שהוא יום ממש. והענין, כי זיוג יעקב ולאה של אחר חצות, הוא נמשך כל חצות לילה עד הבוקר, וז"ס ויהי בבוקר והנה היא לאה, שעד היות הבוקר עדיין היא לאה, כי בהיותה עם יעקב בזיוג א' יחד, ובפרט ממה שבארנו כי יש בחי' זיוג ליעקב עם לאה בסוד איילת השחר, שאז מתחלת הארת היום. ובזה לא יקשה בעיניך אם נראה מהזוהר שהזיוג הוא אז בעת איילת השחר, וממקום אחר נראה כי הזיוג אז בשים שלום בנפילת אפים, כי הכל אמת. כי הזיוג של איילת השחר, הם יעקב ולאה, כי אין המוחין שבאו בחצות לילה מסתלקין, רק אחר היות היום ברור, כי עדיין בעת איילת השחר, עדיין המוחין לא נסתלקו, לכן כאשר אומרים ק"ש של היום קודם נץ החמה, אין טורח להחזיר המוחין, כי כמעט שלא עבר רגע מעט מזעיר שנסתלקו, לכן בקל יכול להחזירם, לכן הוותיקין היו אומרים ק"ש קודם נץ החמה, ואז לא היו צריכין לומר ק"ש ב"פ. אך אנחנו אומרים ק"ש אחר נץ החמה שאז כבר נסתלקו המוחין לגמרי, ולא נשאר בהם שום דביקות ברישא דז"א, לכן אנו צריכין ב' ק"ש, כדי להחזירם מדרגה אחר מדרגה. אך כפי מנהג הוותיקין, לא היו צריכין כי אם ק"ש אחת, לפי שהמוחין שבאו אחר חצות אין צריך טורח גדול להחזירם וכמעט שמעצמם הם חוזרים. וכשאומרים ק"ש, אז אנו ממשיכין מוחין אחרים חדשים יותר עליונים. אך עתה אנו צריכין ק"ש א' להמשיכן, וק"ש אחרת להמשיך יותר עליונים. וזה סוד שתקנו ק"ש של קרבנות, לפי שאין אנו נוהגין כוותיקין:

אך ראיתי למורי זלה"ה, שאפילו כשהיה מתפלל כוותיקין, עכ"ז היה אומר ב' מיני קריאת שמע. והטעם, כי ג"כ צריך תנאי אחר, שאותן שמתפללין ק"ש קודם נץ החמה, יהיו חסידים גמורים, שתועיל מחשבתן לקיים אותן המוחין של אחר חצות שיחזרו מעצמן, ואין כל אדם ראוי לזה:

צמח - והנה, לפי שהק"ש דקרבנות הוא עד הזמן לאה, לכן אין באותו ק"ש פרשיות, כי אין בלאה אלא עור. ולפ"ז אין צריך לסתום עיניו אז, כי לאה נהירין עיינין דילה בתורה, אבל רחל, היא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יז (עריכה)

אמנם סוד תפלת המנחה, זיווג ישראל עם לאה מהחזה ולמעלה, וא"צ לק"ש. והענין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש, והמשכנו מוחין עילאין. ואע"פ שאחר התפילה הם מסתלקים, עכ"ז כבר אמרנו כי מדת היום הוא חסד, ומדת הלילה דין וגבורה, לכן ביום שהוא חסד, אפילו שמסתלקים המוחין אחר התפילה, עכ"ז כיון שהוא יום, ואין החיצונים שולטים כ"כ בו, כי החסד גובר, לכן בבא תפלת המנחה, אין צריך קריאת שמע לעשות יחוד העליון, כי מעצמן הן חוזרים המוחין ומספיק בזה. אבל על כל זה צריכים התעוררות, והוא לומר תפלת המנחה, כי על ידי תפלה שאנו רוצים לזווגם, אז תיכף מעצמן הם יורדים המוחין, בלתי שנחזור להביא חדשים על ידי ק"ש. ועיין גבי סוד תפילין, טעם למה תפילין נוהגים ביום ולא בלילה, ושם תבין ענין זה, כי ביום אין מוחין מסתלקים לגמרי, רק שנשארו שם כסוד מקיפים. אך בלילה, הולכין ומסתלקין לגמרי, לכן בתפלת ערבית, צריך לומר קריאת שמע פעם אחרת, כדי לעשות זיווג, לפי שכבר הוא לילה והם דינין גמורים, לכן צריך קריאת שמע חדשה, כדי להכין המוחין לצורך זיווגם:

גם טעם אחר קרוב אל הנ"ל, כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש של היום, ממה שנשאר מהזיווג של שחרית, ומה שנשאר במוחין אחר שנעשה הזיווג ההוא דשחרית, משיורו אנו עושין זיווג המנחה. אבל אין בו סיפוק ואינו מספיק להזדווג פעם ג' בתפלת ערבית, על סמך קריאת שמע של שחרית, כי הנה כבר כלה ונפסק בתפלת המנחה:

וגם עם זה הטעם הנ"ל, יתבאר לך טעם אחר, למה זווג מנחה אינו כ"כ מעולה כמו של שחרית, כי אף ע"פ שהוא סוד יום. והטעם הוא, כי זווג זה הוא משיורי המוחין דשחרית:

והטעם שאז בעת המנחה גוברין הדינין, כי המוחין הם חסרים ומתמעטים והולכים, אבל עכ"ז עדיין הוא יום, אבל בלילה שנפסקו לגמרי, אז הוא שליטת המזיקין שהוא בלילה כנודע, כי אז שערי גן עדן נסתמים לגמרי, ושערי גיהנם נפתחים, כנודע כי דיני הלילה גדולים לכמה דרגין יותר משעת מנחה, כי שליטת עצמות לחיצונים אינו אלא בלילה, כנודע בהזוהר:

אמנם בקריאת שמע שעל המטה, אנו צריכין לעשות מחדש מוחין, ואינו מספיק בקריאת שמע דערבית, כמו שהספיק ק"ש של שחרית אל זווג המנחה, והטעם, כשהוא יום אין המוחין מסתלקין לגמרי כנ"ל, אך בלילה מסתלקין לגמרי, ולכך צריך קריאת שמע מחדש, לצורך זיוג שלאחר חצות. ומה שאנו אומרים אותו קריאת שמע על המטה, נבאר הטעם בזה בע"ה לקמן. ועכ"ז להיותה לילה ממש יותר משל ערבית, לכן הוא זיווג תחתון, כי אינו מושכין רק מחיצונית או"א לבד. הרי בארנו, כי יש ב' חילוקים בד' מיני ק"ש אלו. הא', הוא סוד המשכתן שאינן שוה. ב', בענין הזיווגים הנמשך מהם, כי אינם שוין כנ"ל. עוד יש חילוק ג' בין אלו הד' קריאת שמע, והוא, כי כבר בארנו בענין הק"ש של יוצר, כי ז"א יש בו מוחין דקטנות וגדלות, ובבחי' דקטנות יש בו מקיף ופנימי, וכן בבחי' דגדלות. ושם אמרנו, שבכל הק"ש מהד' ק"ש, נכנסין בז"א הו"ק של מוחין פנימים דאמא דגדלות, ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתן, והם כל המוחין דאו"א פנימים ומקיפים דקטנות, ואח"כ נכנסין הו"ק הפנימית דאמא דגדלות, וכל זה נכנס בכל הק"ש מהד' ק"ש הנ"ל. אמנם, במה שנכנסין אח"כ, זהו שיש ההפרש בהזיווגים האלו כנ"ל, וכמ"ש בע"ה כל אחד במקומו:

אך הזווג של שחרית, כבר ביארנו שנכנסין בו קודם הזיווגין, כל המוחין דגדלות הפנימים ומקיפים דאו"א, ואח"כ הוא הזיוג בנפילת אפים. אך בשאר הזיווגים אינו כן כמ"ש בע"ה, וגם זה תלוי טעמו במה שאמרו לעיל, כי אין הד' זווגין שוין, כי לפי שבשחרית הוא ממולא מכל מוחין אלו, לכן יש זווג גדול דיעקב ורחל, אך בשאר הזיווגין, כפי ערך המוחין שלוקח, כך הוא ערך הזווג ההוא, או ישראל ולאה או יעקב ולאה וכיוצא בזה, וכמ"ש בעז"ה. גם טעם זה תלוי במ"ש לעיל, כי אין הד' זיווגין שוה, כי בשחרית הוא חסד גדול, לכן מוחין שלו הם גדולים, וזיוג הוא גדול. ובמנחה מעט דינין, לכן זיווגם ומוחין שלו יותר מתמעטים, וכיוצא בזה בערבית וכמ"ש. אמנם החילוק שביארנו, אינו אלא בזיווגים עצמן, אך בעת קריאת שמע, כולם שוין, כי בכולם נכנסין בזעיר אנפין מוחין דו"ק דגדלות דאמא הפנימים:

אמנם החילוק הג' שיש בין הד' קריאת שמע הוא זה, כי הלא אע"פ שאנו אומרים כי בקריאת שמע נכנסו כל המדרגות עם הו"ק דאמא דגדלות דפנימים, עכ"ז אלו המדרגות שיש בנתיים יש הפרש ביניהן, כי יש פעם שנכנסין כולם ביחד, ופעם נכנסין בפירוד, וסוד זה תלוי במלת ישראל. פי' כי הלא בארנו בקריאת שמע דיוצר, כי כל סוד ק"ש, הוא להעלות מ"נ מזו"נ לאו"א, ואז או"א מזדווגין ומורידין מוחין לזו"נ. אמנם קודם העלאת מ"נ אלו, עדיין הז"א אינו ראוי להעלותן, וצריך להביא לו הארה מלמעלה, כדי שיוכל להעלותם. אמנם הארה זו ניתנת במלת ישראל, כנ"ל בק"ש דיוצר:

אמנם ביאור הדברים הוא, כי הז"א כדי שיעלה מ"נ לעילא, בהכרח צריך שיהיה לו לפחות מוחין דקטנות, כדי שיוכל להעלות מ"נ אחר כך, כדי לקבל המוחין דגדלות. אמנם בשחרית במלת ישראל, נגמרים כל המוחין דקטנות, אפילו המקיפין דאבא דקטנות כולם נכנסין במלת ישראל. וזה תוספת הארה שניתן לו אז, כדי שיוכל אחר כך להעלות מ"נ, במלת אחד כנודע, כדי לקבל אז מוחין דו"ק דגדלות כנ"ל:

והנה כבר ביארנו לעיל בק"ש דיוצר, כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן הז"א כל מוחין דקטנות, אבל המוחין הפנימים דאמא דקטנות אלו, אינם מסתלקין כלל בשום פנים, בין ביום בין בלילה מן הז"א, כי בהכרח צריך שיהיה לו איזה בחי' מן מוחין כדי להתקיים, כי המוחין חיות וקיום האדם הם. אמנם, מוחי פנימי דאבא ומקיפי דאבא ומקיפי אמא, ג' מדרגות אלו יכולין להסתלק מז"א לגמרי, כמו שמסתלקין מוחין דגדלות, אך הכל הוא לפי הזמנים:

לכן נתחיל לבאר מקריאת שמע שעל המטה, כי הוא מדרגה תחתונה שבכולם, כי הלא בלילה ודאי שאז מסתלקין הכל לגמרי, ואינם נשארים רק פנימיות דקטנות דאמא, כי אלו אינן מסתלקין לעולם כנ"ל, ואמנם, כשאנו אומרים ק"ש שעל המטה, נמצא שקודם ק"ש, אין לו לז"א רק פנימית דקטנות דאמא לבד. לכן כשאנו אומרים ישראל, כדי להמשיך לו אז הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלות אח"כ מ"נ, לקבל גם המוחין דגדלות, והנה אז אינו יכול להמשיך הארה גדולה, רק מדרגה אחד לבד, יותר ממה שהיה לו בתחלה, כי בתחלה היו לו פנימית דקטנות דאמא, ועתה במלת ישראל הארה ניתוספת לו, אז הוא מקיפים דקטנות דאמא. נמצא עתה כשמעלה מ"נ במלת אחד כנודע, אין לו רק מקיפין דאמא. ועדיין חסרים ממנו אותן פנימים ומקיפים דאבא דקטנות, כפי מה שהיה לו בשחרית במלת ישראל כנ"ל:

ובזה תבין סוד וטעם האמיתי, למה אין הד' זיווגים והד' המשכות של ק"ש הכל שוים, והכל תלוי בזה, כי כפי הכנה שיש לו כשהוא מעלה מ"נ, כך יש בידו כח להעלות ולהמשיך המשכה העליונה או תחתונה. גם בזה תלוי כניסת המוחין דגדלות שבו אח"כ, אם כולן או מקצתן.וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזיווגים זה גדול מזה, והכל תלוי בהתחלה הזו, כי כפי ההכנה שיש לו כשהוא מעלה מ"נ, כפי הכח ההוא יש לו ג"כ כח להמשיך המשכה עליונה מלמעלה. נמצא, שהכל תלוי בזה:

והנה עתה שאין לו רק מדרגה א' לבד מן הג' שהוא מקיף אמא, לכן אין בו כח להמשיך רק חיצונית או"א לבד הנ"ל, ולכך אין נכנסין בו רק המוחין דו"ק דגדלות דאמא ולא יותר, וכמ"ש בעז"ה. ולכן הוא זיווג התחתון יעקב ולאה מהחזה ולמטה. אמנם דע, כי אח"כ כשיורדין בו המוחין במלת אחד כנודע, הנה אז נכנסין לו ביחד מחדש פנימים ומקיפים דקטנות דאבא, וגם פנימים דו"ק דגדלות דאמא, לכן כיון שכל אלו המדרגות באו לו עתה מחדש, אין בו כח לקבל יותר, ונשאר ב' בחי' אלו לבד כנ"ל:

אמנם בתפלת ערבית, עדיין הוא תחלת הלילה, ולא שלטו החיצונים עדיין הרבה, כי עדיין לא התחילו לשלוט, כי עד אז היה יום שהוא חסד ורחמים בעולם, ולכן לא נסתלקו לגמרי כל המוחין דקטנות, אבל נשארו בו ב' מדרגות, אחד הוא פנימית דקטנות אמא, שאלו אינם מסתלקין תמיד, וגם נשאר מקיפי דקטנות דאמא. ולכן, כשאנו אומרים ישראל, להמשיך לו תוספת הארה, אנו מביאין לו מדרגה אחת יותר, והוא פנימית דקטנות דאבא. נמצא, כי כשמעלה מיין נוקבין למעלה, כבר הוא יותר שלם, לכן הוא מושך ממקום יותר עליון, מחיצוניות א"א. ואח"כ במלת אח"ד, נכנסים בו מקיפי דאבא דקטנות וו"ק דגדלות דאמא, ולכן כיון שלא קיבל כ"כ עתה מחדש, לכן יש בו כח לקבל אח"כ בעמידה של ערבית מוחין אחרים יותר גבוהים, והם ו"ק פנימים דגדלות אבא כמ"ש בעז"ה, לכן גם הזיווג ההוא למעלה מהחזה, יעקב עם לאה:

והנה בק"ש של הקרבנות כבר הוא יום, ולכן הוא יותר עליון ממדרגת ק"ש של השכיבה, אבל הוא שוה בערך ק"ש של ערבית, רק שיש חילוק א' ביניהם, והוא, כי בתפלת ערבית נשארו לו הארת מוחין מן היום, אבל זמנה ועונתה הוא בלילה, אך ק"ש של הקרבנות, הוא נמשך מן הלילה, שלא נשאר הארה, אך עכ"ז זמנו ועונתה הוא ביום, לכן הוא שוה אל ק"ש דערבית בבחינה אחת, וגבוה ממנו בבחינה אחרת. והענין, כי לפי שהוא בא אחר הלילה, שלא נשאר בו רק פנימים דקטנות דאמא לבד, לכן צריך שבמלת ישראל, נביא לו עוד מדרגה אחרת, והוא מקיפי דאמא דקטנות, ובבחינה זו היא פחותה מק"ש של ערבית, כי אז כבר היה לו ממילא מקיפי קטנות דאמא, אבל להיות כי יותר מעולה היום מהלילה, כי כשנעריך ערך ק"ש של ערבית עם ק"ש של הקרבנות, ודאי שק"ש של הקרבנות גדולה היא בעצמה, כי מעלת ק"ש דערבית אינה תלויה בה בעצמה, רק מפאת מה שקדם אליה שהיה יום, אך היא בעצמה מדרגה תחתונה כי היא מדת לילה. אך ק"ש של הקרבנות הנה פחיתות שלה אינה בעצמה, רק מפאת מה שקדם אליה שהיא לילה, אך היא בעצמה מדרגה העליונה, כי היא מדת יום. וכשנעריך שניהם, ודאי שיותר גדולה המעלה שיש מפאת עצמה, מן המעלה הבא מחמת אחרים מה שקדם אליה, לכן יש כח בק"ש של הקרבנות, להמשיך ב' המשכות ביחד, שהם מקיפי אמא דקטנות, ופנימיות דאבא דקטנות. אך בודאי שבבחינה אחרת שוין הם, כי במלת ישראל, אין בו בז"א יותר בק"ש זו מבזו, אבל עכ"ז גדולה הק"ש של הקרבנות, שהמשיכה ב' מדרגות ביחד, מה שלא יכלה ק"ש דערבית רק מדרגה אחת, ולכן, כיון שיש לה יתרון זה יותר משל ערבית, לכן מושכות יותר מלמעלה, והוא מפנימית דא"א. ואח"כ במלת אחד, נכנסין המקיפים דקטנות דאבא, עם הו"ק דגדלות דאימא:

והנה, אם לא היה בשחרית רק ק"ש זו, א"כ זיווג זה הוא קטן הערך, דוגמת של ערבית, לכן הוצרך לומר פעם אחרת ק"ש, לעשות זיוג א' למעלה, והמשכה גדולה עד עתיק, ואז יכנסו בז"א כל המוחין דגדלות כולם, פנימים ומקיפים דאו"א, וגם הזיוג יהי' יותר עליון דיעקב ורחל, כי בבוקר הוא שעת החסד והרחמים יותר מכל הזמנים, לכן הזיוג שבשעה ההיא, צריך שיהא גדול ועליון משאר הזיווגים:

הרי בארנו כל החלוקים שיש בד' ק"ש ובד' זיווגים באר היטב, לכן יש ג"כ הבדל בשלשה מקומות מן הק"ש, כפי חילוק הזמנים וראוי לכוין בהם. והנה, שאר הק"ש כבר נתבאר בק"ש של יוצר, אבל אלו החילוקים לבד נבאר אותם בעז"ה עתה:

הנה החילוק הראשון הוא במלת ישראל, כי בק"ש דקרבנות תכוין, שעתה נכנסים בז"א בחי' פנימים דקטנות דאבא ומקיפים דקטנות דאימא, כי כבר היה לו הפנימים דקטנות דאמא, ובכח האלו המוחין, הוא מעלה אח"כ מ"נ במלת אחד. ובק"ש של תפלת יוצר תכוין, כי כבר יש לו פנימי דקטנות דאבא, ופנימי ומקיפים דקטנות אמא, ועתה במלת ישראל, אתה מכניס לו מקיפי דקטנות אבא, ובכח כל אלו המוחין, הוא מעלה מ"נ אח"כ במלת אחד. ובק"ש של תפלת ערבית תכוין, כי כבר יש לו פנימים ומקיפים דקטנות אמא, ועתה נכנסים לו במלת ישראל הפנימים דאבא, ובכוחם מעלה מ"נ במלת אחד:

והחילוק הב' הוא נמשך מהקודם, והוא במלת אחד, כי כבר ביארנו בק"ש של יוצר, שצריך לכוין במלת אחד, לשם הוי"ה ואהי"ה בשילוב יחד, והוא סוד חיבור או"א. ואח"כ תכוין בהוי"ה א' דמילוי ע"ב, שהוא סוד טיפת הזרע היורדת מן אבא, אשר שם כלולין המוחין דז"א ביחד באותו הוי"ה. ובכוונת הוי"ה הזה, הוא החילוק הזה הב'. כי בק"ש של קרבנות תכוין, כי הוי"ה זו שהיא טיפת הזרע, שרשה הוא מלמעלה מפנימיות דא"א, ומשם המשכוהו או"א, ע"י זיווגם וחבורם זה בזה. ובק"ש דיוצר תכוין, כי הוי"ה זו המשכוהו או"א מחיצוניות דעתיק. ובקריאת שמע דערבית תכוין, כי הוי"ה זו המשכוהו או"א מחיצוניות א"א. ובק"ש שעל המטה תכוין, שהוי"ה זו המשכוהו או"א מחיצוניות אבא ואמא עצמם:

והחילוק הג', הוא ג"כ במלת אחד, כי כבר בארנו בק"ש דיוצר, כי אחר שתכוין להמשיך טיפה של הוי"ה דע"ב הנ"ל, הנה אח"כ תכוין, כי אחר הצטיירות טפה זו דאבא במעי אמא, וירדו המוחין לז"א, נחלקת לד' מוחין כנ"ל, ואלו המוחין הם של ו"ק דגדלות דאמא כנ"ל. ובזה הוא החילוק הג', כי בק"ש של קרבנות תכוין, כי כשיורדין המוחין אלו דגדלות, הנה ג"כ נכנסין תחלה עמהם המקיפין דקטנות אבא, שהיו חסרים לו במלת ישראל. ובק"ש דיוצר תכוין, כי אין נכנסין לו רק ו' קצוות דאמא דגדלות, כי כבר כל הקטנות נשלמו לו תחלה במלת ישראל. ובק"ש דערבית תכוין, שנכנסין עמהם תחלה המקיפים דקטנות אבא, שהיו חסרים לו תחלה במלת ישראל. ובק"ש שעל המטה תכוין, שנכנסין עמהם תחלה פנימים ומקיפים דקטנות אבא, שהיו חסרים לו תחלה במלת ישראל:

אמנם יש חלוקים אחרים, בין ק"ש שעל המטה לשאר ק"ש, וכבר נתבאר אצלינו במ"א. אך בענין כוונת כללות ק"ש עצמה, הכל הוא שוה ביחד. וכן בשאר ק"ש, דערבית, של הקרבנות, של יוצר, כולם שוין ממש, חוץ מג' חלוקים הנ"ל. אמנם חילוק ד' שאמרנו לעיל, שיש הפרש בין הזווגים האלו, אינם נוגעים בענין ק"ש עצמו, רק בסוד המוחין דגדלות, ובמקומה נבאר בע"ה:

והנה החילוק הראשון שבארנו לעיל במלת ישראל, ראוי שנפרש כוונתו.והענין הוא, כי הלא כפי הבחי' שנכנס, כך צריך לכוין. אמנם, כוונת ישראל שבקריאת שמע דיוצר, כבר בארנוהו במקומו, אך הקריאת שמע של הקרבנות, שאז נכנסים מקיפים דקטנות אמא, ופנימית דקטנות אבא, צריך לכוין כוונה אחרת, שהיא ג"כ גי' ישראל, דוגמת אותו הקריאת שמע דיוצר. והוא שתכוין לשם שדי במילואו, ומילוי שלו הוא גי' ת"ק. ואם תקח אהי"ה דאלפי"ן, פשוט ומלוי ומילוי דמילוי, הוא מ"א אותיות, ותחבר מ"א בת"ק, גי' ישראל:

וכוונת ק"ש דערבית, במלת ישראל הוא בשמות אלהים, כי באות ש' של ישראל, תכוין לשם אלהים מלא ביוד"ין, גי' ש'. ובאות ה' של ישראל תכוין, לשם אלהים באחוריים, שהוא גי' ר'. ובג' אותיות אל"י, הנשארין מישראל, תכוין לאחוריים דשם אלהים, כשתמלאם במילוי דמילוי, יהיו מ"א אותיות כמנין אל"י מישראל:

ובק"ש שעל המטה, תכוין לשם אהי"ה דמילוי יודי"ן בריבוע, שהוא אחוריים, כשתקח המלואים לבד, יהיה גי' ת"ק. ופשוט ומלוי ומלוי דמלוי של אהיה זה דיודין, יש בו מ"א אותיות, והנה ת"ק ומ"א, גי' ישראל. נמצא למורינו האר"י זלה"ה ומ"א, גי' ישראל. נמצא למורינו האר"י זלה"ה מכת"י שלו בעצמו:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יח (עריכה)

ענין קריאת שמע. כשהיתה היא ד"ו פרצופים אב"א, היו בה דרועין ושוקיים נפרדים לבד. והטעם, משום דדרועין דיליה יש להם הכרעה המייחדם, ודילה לא, לפי שאין לה דעת, וכן בשוקיים דילה אין להם הכרעה בה. ועוד, דנ"ה שלה ג"כ אינן דבוקים, כי ג' פרקין דנ"ה, הוא פתוח מלפניו, וסתום מלאחריו. וב' פרקין ראשונים דנ"ה שלו, הם חו"ב דילה. וביסוד שלו מתחיל חסד שבה, ועולה ללדעת ולחסד ולגבורה דילה. דעת הוי חסד, ובבחי' חסד הוי גבורה. הרי זו שבבחי' דעת עולה, וזו בבחי' גבורה יורדת, ועל דא לא אתדבקו. ות"ת שבה יש בה בחי' זרוע, גבורה. ובחי' גוף, ת"ת. וע"כ בק"ש שהיחוד הוא להנחיל להם העטרין, אל הזיוג בתפלה בשים שלום. ושם סוד היחוד לא נמשכו אליה, אלא אלו המוחין לבד:

ומאהבת עד ובשעריך דהוי מ"ב תיבין, בסוד הראש דהוי חסד ודעת, הרי ע"ב ומ"ב. ויש חמשה פסוקים המתחילין בו' ומסיימים בך', עולה ק"ל. משום דהוי מ"ב בסוד דעת ק"ל, דהוי חסד ודעת כאמור. באופן שהוא חסד ע"ב, והוי דעת מ"ב, והוי"ה כ"ו, והוי ק"ל, כי תחלת חמשה פסוקים ו', וסופם כ', הרי כ"ו, גימטריא הוי"ה. והנה (ב') וי"ו במילואו וכ', בגימטריא מ"ב:

ובפרשה והיה אם שמוע עד ושמתם, והוא בכלל, יש בו ע"ב, ואף שהוא גבורה דיליה, מאיר בגבורה דילה, בבחי' הדעת, הוי חסד שהוא ע"ב, ע"כ יש בו ע"ב, ולא הוזכר גופא, משום שיש לו בחינת זרוע גבורה בבחי' הדעת, ועוד משום דחסד גבורה שלה לא היה לה, וצריך להמשיך לה, משום הכי הוזכרו. אבל תפארת כי שם היתה ההיא נקודה בראשונה, אין צריך המשכה לה, כי שם ביתה, וכיון דהוי שלה לא הוזכר. ותחלת הפרשה ו' וסופה ם', הרי מ"ו. וכ"ו דפרשה ראשונה, הרי ע"ב. ומן תיבות את, עד הארץ, יש נ' תיבות, נגד נ' ש"ב, כי שם הוי הבטן, וזהו מבטן מי יצא הקרח, וזהו בטנך ערמת חטים, חטה גימטריא כ"ב, דהיינו כ"ב אותיות הרמוזים בבטנה, כי שם רמוזים הרל"א שערים, בסוד הגלגלים שהם בבטן. וכ"ב אותיות הם בבינה, הנקראת מי, ועל כן יש חמשים שערים בבינה כנזכר בספר יצירה:

ועוד, בינה אתפשטותא דילה עד הוד דיליה, וצריך לידע שיש לבינה בחינת ס', שהיא מסתלקת מעל בנין, ואז יש להם זיווג למעלה בין או"א. ויש לה בחי' ם' סתומה, כאשר יתבאר, ורביעא על בנין, וראשה נגד דרועין דאבא, ואז אין זיוג. ואם היא מסתלקת ע"י עון, ע"ז נאמר לא תקח האם על הבנים, וזהו גילוי ערותה, כשהיא רביעא נכנס יסוד ערותה תוך ז"א, והיא מכוסה. וכשמסתלקת, פתחה פתוח ומגולה ערותה, ואז דינין מתערין, ואז אין הזיוג להנחיל עטרין. וכשהיא מתפשטת כשם שהמלכות הוא י' דילה, כן הת"ת ד' שבבינה כוללים עד הוד דיליה, דהיא ם' היינו ד' דילה, ואז נעשין מוחין, והוא סותם את פתחה, וע"כ עד הוד אתפשטת, דהיינו מדת ד' דילה, ומכה אור הבינה הה' דילה בה' דיליה, ואז חג"ת נ"ה דיליה, הם בסוד נ' ש"ב. ומבינה עד הוד אתפשטותא, והוי נ"ה דיליה חו"ב דילה, ומבינה דיליה היינו הוד דיליה עד הוד דילה, והם נ' שהם שערים לבינה, דהיינו הוד דיליה, ובפרשת ויאמר ע"ב תיבין, עם הב' שמות שצריך לכפול בסוף, ושם נה"י דיליה עכ"ל:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק יט (עריכה)

כוונת ק"ש. שמע ישראל היא הכנת קבלת ז"ן אור מלמעלה, לשיוכלו לעלות בסוד מ"ן לאו"א, ואלו הם ישראל ולאה. ואח"כ ה' אלהינו ה', הם אבא ואמא. ה' אלהינו, הם הוי"ה דיודי"ן ואהי"ה דיודי"ן. והשם ב', הוא הדעת דמזווגן, והוא המתעורר עתה אל הזיוג, ועתה הוא בסוד שם ס"ג. ולא תחבר עדיין הוי"ה ואהי"ה:

ותאמר אחד, ותכוין להעלות ישראל הנקרא אחד, בסוד שם מ"ה. והדל"ת שהיא לאה בסוד אדנ"י במילוי, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ותחבר עמהם נשמתך אחר שמסרת עצמך על קדוש השם, ותעלה כ"ז בסוד השם ס"ג, מ"ן, ואז תחבר ותשלב הוי"ה באהי"ה כזה - י"א ה"ה ו"י ה"ה, ואז תכוין להוריד מ"ד בסוד שם ע"ב דיודי"ן. ואח"כ תכוין להוריד מזיווג זה מוחין לז"א, והם ד"פ יה"ו במילואם, כסדר הזה - א', במילויו ע"ב. והב' במילויו ס"ג. והג', במילויו מ"ה. והד', בב"ן. ותכוין כי כל אלו היה"ו, הם גימטריא מקום. והוא גי' הוי"ה בהכאה, י"פ יו"ד, ה"פ ה', ו"פ ו', ה"פ ה'. וז"ס תפילין מרובעת הל"מ, כי אלו המוחין הם תפילין, והם מרובעת בסוד שם המרובע העולה מקום. וחסר מד' יה"ו אלו ד' ההי"ן לצורך המלכות, וצריך להמשיך אליה הד' יה"ו הנ"ל, והיא בחי' ה', ובזה נשלמו ד' הויו"ת. והנה ד' ההי"ן במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, גי' מ"ו. וזה סוד הנה מקום אתי, ראשי תיבות גי' מ"ו. אשר כל זה הוא רל"ב, שהם ד' הוי"ות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ואח"כ בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, תכוין להוריד מוחין של לאה, בסוד ד' שמות אהי"ה כפשוטו בלא מילואו. וזהו, ברוך - חכמה, שם - בינה, כבוד - דעת ח"ג. מלכותו - היא סוד כתר של לאה. והענין, כי הכתר של לאה אינה נעשית רק אחר עשיית המוחין, והוא, כי המוחין שלה הם ד' שמות אהי"ה, וד' אלפין שלהם הם מתעלים על המוחין, ונעשין כתר אל לאה. והנה אל"ף, גי' קי"א, וד' פעמים הוא תמ"ד. והוא סוד עולת תמיד, כי תמ"ד חסר י' כתוב, וזה סוד ויעקב איש ת"ם. והד' הנשארת מן תמ"ד היא המלכות העשירית שבה, שנכנסת תוך רחל, בסוד עקב ענוה יראת ה', ומתלבשת בה. ובמלכותו תכוין מלכות ו', שהיא לאה הנקרא מלכות דזעיר אנפין, הנקרא לעולם - הם סוד ו"ק שלה, אחר אשר כבר ידעת כי ז' תחתונות שלה הוא ס"ג, והנה בריבוע ומלואו הוא קס"ו, וי' אותיות, הוא במנין קע"ו כמנין לעולם:

ועד - הוא סוד היסוד שלה, שמתחבר עם המלכות שבה. והנה בס"ג הנ"ל העולה במילואו וברבועו גימטריא קס"ו, יש בו ח' יודי"ן. ותכוין, כי הו' ראשונים של השם הם עד הת"ת שלה, וזה הוא ו' של ועד. וי' הז' ביסוד שלה, ושם כלולים כל הז' יודי"ן שהם גי' ע' של ועד. וי' הח' במלכות שבה, כי היא ד' של תמ"ד כנ"ל שמתפשט ברחל, וזהו ד' של ועד:

מהחברים - במלת לעולם, יכוין לעשות פרצוף לאה, עם ס"ג האחוריים העולה קס"ו, עם י' אותיות, גי' לעולם. וזה השם, יש בו ח' יוד"ין שהם פ', כמנין ועד. וכשהוא בו' של ועד, יכוין לו' ווי"ן שבשם הזה דס"ג, ויכוין, שאז יעשה הת"ת ללאה בו"ק, באופן זה - יו"ד ראשונה דס"ג, היא כתר ללאה, דהיינו שיר פשוט. יו"ד ה"י חו"ב שלה, שיר כפול. יו"ד ה"א וא"ו, שיר משולש דח"ג שלה. יוד, שהיא תחלה לשיר מרובע, הוא ת"ת במלא קומתה, דהיינו ו"ק. ה"י, יסוד. וא"ו ה"י מלכות שבה, ר"ל כשהיא בע' מן ועד, יכוין ביוד ז' הנ"ל, שאז יסוד לאה. וכשהוא באות ד' מן מן ועד, יכוין ביו"ד ח' שאז נגמר פרצוף לאה לגמרי:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כ (עריכה)

ענין קריאת שמע בקיצור מופלג. (צמח - ר"ל שעל המטה):

תחלה נעשה זיוג החיצוניות דישסו"ת, ומשם נמשך הארה לז"א, והוא שניתוסף בו המקיף דאבא דיניקה, ונשלם בכל מוחין דיניקה. ועתה שנשלם יכול לעלות למ"ן, משא"כ מקודם שנשלם בכל מוחין דיניקה, לא היה יכול לעלות, כי כל מוחין דיניקה הם אלהים, ונמשכים מחיצוניות הבינה, אך מוחין דגדלות הם הויות, והם מפנימית הבינה. ואחר כך מזדווגים או"א, אחר העשותן כל הד' פרצופים שנים לבד, ומזדווגים בבחינת הפנימיות, והם תחלה מקבלין מוחין חדשים לצורך הנשמות, מדרגה למעלה ממדרגה, עד רום המדרגות. ויורד להם הארה, ודיקנא אריך מזל הח', מאיר באבא ונותן בו הארה בדעת שלו, ומשם נמשך ליסוד שלו, ואז מזדווג עם אמא, ואז פנימית ז"א שהוא מוחין והנשמה שלו, הם עולין בסוד מ"ד, עד אבא, ונוקבא מעלה בסוד מ"נ עד אמא, ואז מזדווגים או"א יחד, ואז יורד הטפה דכורין, והוא שם ע"ב דיודין, כנזכר אצלינו בדרוש או"ר מים רקי"ע ע"ש. ויורדתן מן מוחו עד היסוד שבו, ומשם ביסודה, ואז היא נכללת בתוכו ומצטיירין ונעשין ד' מוחין כנודע, מד' אותיות דע"ב במלואן, יוד הי ויו הי. ואז בהצטיירם, נעשין ד' שמות גמורים, והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן:

ואמנם נעשין ד' מוחין גמורים, אשר אח"כ יתפשטו בז"א בט' ספי' שבו כנודע, ואח"כ ט' בחי' אלו אינן שוין, כי ג"ר יהיו שמותן באופן א', וג"א באופן אחר, וג"ת באופן אחר, וכל זה במוחין דאמא. וכעד"ז במוחין דאבא, וכל זה במוחין עצמן. וגם במלבושים שהם הצלמים (צמח - הצללים), של או"א, יש בהן כמה מדרגות שונות, ע"ד הנ"ל במוחין. אמנם המוחין של ו' קצוות דגדלות, נתבאר בדרוש הציצית ע"ש, שהם יה"ו מלאים וד' אה"י לבושיהן. ודע כי עד"ז יהיו במוחין דעיבור כמה בחינות, וכן ביניקה כמה בחי'. ודבר זה נכתב במ"א:

ונחזור לענין, כי הו' קצוות הם באופן אחר, ונדבר בדרוש ציצית וכן בק"ש. ודע, כי אינן רק ו"ק דאמא אותן דק"ש, ולא אבא. והנה אחר זה צריך זיווג ב', כדי שיכנסו ג"ר דמוחין דאמא, ואחר זה תיכף נכנסין כל הט' דאבא. ותחלה נבאר זה, ואח"כ נחזור לענין:

דע, כי צלם דאמא היא אהי"ה דיודין, וב' אותיות א"ה במילוי יודין, הם לבושי ג"ר דמוחין. וב' אותיות י"ה דאהי"ה דיודין הנ"ל, הם לבושי ו"ק דמוחין. ודע, כי תיכף כשנכנסים ג"ר דאימא וג"ת דאבא, אז מתחיל לצמוח שער זקנו. ואני מסופק, כי נלע"ד שחסר פה, כיון שתחלה נכנסים ל"מ דצלם אמא, ואח"כ צ' דאבא. גם נראה לע"ד, שהיה זיוג אחר גם לצלם דאבא, ואולי גם לכל פרטי מהם יש זיוג אחר, שהוא לל"מ דצלם דאימא, ול"צ ול"מ דאבא, וצ"ע. אמנם ברדת ג"ר דאימא, יורדין ג"ר דיניקה בגרון, וגרון גי' ג"פ אלהים. וז"ס בחינת אבר הגרון דז"א, ומזה נעשה. וכשנכנסו ג"ת דאבא אז יורדין עד חג"ת, וכעד"ז ג"א דאמא דגדלות שהיו בראש, כשנכנסו ג"ר דאמא בראשו ירדו הם יחד עם מוחין של היניקה בגרון:

ואח"כ יורדין ג"א בחג"ת, וגם המוחין דקטנות יורדין בחג"ת עמהם, ואז יורדין ג"ת דגדלות עם ג"ת דקטנות, בנה"י דז"א. גם ברדת ג"א ממקומן, אז מתפשטין ה"ח במקומן. כי כבר העטרה דאמא הוא בחזה, ונפתחת שם. גם ברדתה שם נגדלים חג"ת עצמן דז"א כנודע, ע"י ג"פ האמצעים דאמא, שנעשית שם ק"ו המדה כנודע. ולא אתפשטו שם אמצעים, רק ג"ח דחג"ת. ועתה קצת היסוד דאבא שהוא ארוך מדאמא, אע"פ שלא נכנסו בו רק ג"ת דאבא, כבר מתחיל קצת לכנוס ויורד הארתו למטה עד ת"ת דז"א. גם ברדת ג"ת בנה"י דז"א, אז נה"י עצמן נגמרין, ע"ד הנ"ל בחג"ת. ואז מתפשטין ג"כ הב' חסדים בנ"ה, ואחר כ"ז נכנסו ג"א דאבא בחב"ד דז"א, ונדחין ג"ת בחג"ת דז"א, ומשם מאירין לנה"י דז"א, ונתקנין יותר. ואח"כ נכנסים ג"ר בחב"ד, וג"א בחג"ת, וג"ת בנה"י, ונשלם ז"א. ודע, כי בסוד העמידה ראיתי, כי השינוי של ט' ספירות דמוחין דאבא הוא זה, כי ג"ת, הג' מלויין דע"ב. והג"א, ג' הויות ממש, אלא שהם פשוטות. והג"ר, ג' הויות שלימות, מלאים ביודין דע"ב. ודע, כי אלו ג"א דאבא, אינן נוסעין ב' מסעות, א' בגרון, וא' בחג"ת. רק מסע א', עד חג"ת לבד. והנה יש זיווג אחר כדי להכניס ג"ר דאבא, ונעשה ע"י הארת מזלא דדיקנא דא"א. ודע, כי אחר שנכנסו, גם הנה"י נגדלין כנודע, כי נה"י נעשין מחדש, ע"י הארת א"א הנ"ל. וגם היסוד נעשה ע"י זה, כנזכר בדרושים ע"ש. ואחר שנעשה היסוד, ניתן בו כללות ה"ח, אשר לכן נק' כל. ומתפשטין בו עד ו"ק שבו, כנודע, דכליל שית, בקיטופא חדא. ושם גם כן מתפשטין בו"ק הה"ג, ומשם נמשכין לרחל. והנה יסוד אבא מסתיים ביסוד ז"א ממש. ודע, כי להכניס מוחין דג"ר, אע"פ שיש זווג דאו"א, א"צ להעלות מ"ן:

בק"ש נעשו מוחין בסוד א"פ לז"א, ונמשכו מזווג או"א בבחינת חצונית שלהם. ובברכת אבות חוזרים או"א להזדווג בבחינת אמצעי שלהם. ואז נעשין מוחין מקיפין לז"א, וזהו בחול. אך בשבת, נעשין לז"א מקיף למקיף, מבחינת פנימיות של אבא ואמא:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כא (עריכה)

מ"ב, ענין הק"ש. שם ב"ן הוא ביש"ס ותבונה המעלה מ"ן שם, וזהו בבחינת חיצונית. וכן יש בפנימיות, רק שאין זווג בפנימית דיש"ס ותבונה, אם לא בהצטרף עמם למטה או"א עלאין, כנז' במקומו. כי ב' זווגים הם, חיצון ופנימי באו"א, ושניהן ביש"ס ותבונה. אמנם, החצון נעשה או למעלה או למטה. אך הפנימי, בזמן שבהמ"ק היה קיים נעשה למעלה, ואחר החורבן נעשה למטה, והבן אוד. נמצא, כי שם ב"ן המעלה מ"ן דאמא עלאה אחר כלולותיה למטה,אינו ב"ן אלא ס"ג. ועתה צריך זו"נ שמוחין שלהם יעלו מ"ן ממש לצורך זווג הפנימי, ובהכנס מ"ן דגדלות, עדיין ראשו הוא מבחי' חג"ת, כנז' במקומו. ודע, כי בהיות הנוקבא בבריאה, יש לה פרצוף י"ס, ובעלותה למעלה באצילות אינה עולה רק באחור היסוד לבדו בבחי' נקודה. כי כל פרצוף י"ס דבריאה, אינה רק נקודה ביסוד, ואף זה באחור. ואח" כ צריכה להגדיל חצי האחור, ואח"כ נגדלת כל האחור, ואחר כל זה אינה רק נקודה אחת בפנים עם היסוד:

ואח"כ צריכה להגדיל חצי הפנים עד הת"ת שבו שהוא החזה. ואח"כ צריך שגם ז"א יחזור עליה אחרת גדולה, ואז צריכה גם היא לחזור בסוד נקודה לבד באחור, ואח"כ נגדלת כל האחור. ואח"כ נקודה בפנים, ואח"כ נגדלת בכל חג"ת דז"א פב"פ. וזהו בחזרת עמידה דחול דשחרית:

ואם תרצה לעלות יותר, גם ז"א עולה יותר, וצריכה היא לחזור נקודה באחור. ואח"כ נגדלת פב"פ עד חב"ד דז"א, וכל אלו הם זווגים דיעקב ורחל:

ואח"כ חוזרת נקודה באחור כי גדל הז"א. ואח"כ נגדלת פב"פ עם הז"א עד כתר הז"א, ואז הזיווג ישראל ורחל. וכעד"ז הוא, אם יעלה ז"א עליה, צריכה להחזיר לאחור:

ואח"כ נתקנה פב"פ. וזכור כלל זה. ואח"כ זווג אחר לו באו"א, להמשיך מוחין דג"ר דז"א, וא"צ מ"ן, כי כבר הם עומדים בסוד מקיף ואינו חסר רק הכנסתן:

אח"כ יש זווג אחר לאו"א, להמשיך מוחין חדשין יותר עליונים לנוקבא, להיותן זו"ן פב"פ, ולכן צריך עתה מ"ן אחרים, שיעלה ז"א לבדו, ואז נתרוקנים נה"י דאמא מתוך ז"א, ונתנין לנוקבא, ונגדלת כל האחור, ואז חוזרת פב"פ ביסוד. ונלע"ד חיים, כי תהלה בהיותה באחור ניתנין לה המוחין הראשונים עצמן אליה שלא ע"י ז"א, כי תחלה לא יצאו הארתן רק מחזה ולמטה, אך עתה כל הארתן גלויה, ולוקחת כולם, לכן נגדלת כל האחור:

ואח"כ מוחין חדשים ניתנית אליה פב"פ ע"י ז"א. ואח"כ מסתלקין ממנה וניתנין אל הז"א אלו החדשים, והיא מתמעטת עד חציו פב"פ. ונמצא א"כ, כי תחלה אב"א ניתנין המוחין ההם אליו, ואח"כ אליה. והמוחין החדשים תחלה ניתנין אליה פב"פ, ואח"כ אליו. וזה יובן בענין ר"ה:

כללים א'. ה' בירורים הם. הא' אל הז"א עצמו, וזה בהיותה היא עמו אב"א, אלא שגם האיר ברחל ויעקב העומדים אב"א, וישראל ביניהן. אח"כ היו ב' מיני בירורים לרחל. א' בהיותה אב"א, והב' בהיותה פב"פ, וכעד"ז ב' מיני בירורים ליעקב, א', פעם א' בהיותה רחל אב"א. וא', בהיותה פב"פ, ושניהן ע"י הז"א. אמנם ב' בירורים דרחל קבלה ע"י הז"א, וגם על ידה לבדה, בין באחור בין בפנים כנ"ל. וכבר ע"י זה נתקנו המוחין של כולם. ואח"כ צריכין ה' בירורים אחרים, לצורך נשיקין, ולצורך זווג, והוא לצורך י"ב אמצעים של העמידה, הנק' נשיקין:

ב'. בחזרת העמידה עולה גם ז"א עצמו, חג"ת שלו למקום חב"ד, ונה"י במקום חג"ת, ואז אמא אינה רובצת אלא זקופה, ובברכת כהנים (אינם) נכנסים מקיפים ל"ם דצלם דאבא, ואפשר שבחזרת עמידה נכנסים מקיפי אמא, לכן זקופה ואינה רובצת בו, כי גם היא עלתה כמו ז"א:

ג'. בהיותן אב"א עד חציו מסתלקין מוחין דאו"א, ושניהם ניתנין בה, להגדילה כנגד כל האחור. ואח"כ בהיותה שוה אליו בבחינת אב"א, אז יהיה לה כח להחזיר פב"פ. אך עכ"ז כשהיא פב"פ, צריכה להגדיל בחינת פב"פ, כי כל הארות אב"א אינה רק בחינת נקודה לבד, בערך בחינת פב"פ:

ד'. ענין הנסירה הוא, כי היא אינה דבוקה עמו, רק להיותה יונקת המוחין שלה דרך אחוריו על ידו, ובהסתלק המוחין ממנו, אין לה קשר עמו וננסרה, וזכור זה:

ה'. י' אלהים דאחוריים הם ננסרים. וא' יתירה, הוא בחינת הנסירה כולה, והם י"א סמני הקטרת:

ו'. בהיותן אב"א בחול, הם דינין, בבחי' אלהים באחוריים שלו, שהוא גימטריא ר'. ופב"פ דחול, אז הוא בחינת רחל לבדה מחזה ולמטה, ואז חזרה היא בפנים של אלהים דיודין, גימטריא ש'. והוא נעשה שם מ"ה דהוי"ה דבפנים. ובשבת אז רחל עלתה עמו פנים בפנים בכל אורך ז"א כמוהו.וזה נ"ל יותר אמיתי ממה שנכתב במקום אחר. (ח):

הגהה (ח) מהרנ"ש. נלע"ד שזאת מדברת בלאה. כי ברחל לא שייך זה העניין, כי רחל עם זעיר אנפין הם בסוד ד"ו פרצופים, וכותל א' ביניהם. אבל לאה, הפנים שלה נגד אחור ז"א, ולא שייך בה נסירה אחרת כי אם בזה האופן הנ"ל:

ז'. הנה הדעת החצון דאב"א שלה, בחול הוא ע"ב ק"ל, ובפב"פ דחול הוא רי"ו, ע"ב קד"ם. ובשבת הפנימי הוא ב"ן. וגם זה צ"ע, עמ"ש במ"א, כי בביאה ראשונה עושה בה אל הנוק' כלי רי"ו ע"ב קד"ם, ואינה הכלי עצמה רק רוחא דיליה המעלה מ"ן, והוא לוקח ע"ב דיודי"ן, ונחלק לב' ב"ן, א' לו, וא' לה, בסוד רי"ו כנזכר במ"א. כי הכלי שבו מעלה מ"ן, הוא ע"ב קד"ם, והוא גימטריא גבורה. כי היא מגבורה נעשית, וב"ן עצמו הם מ"ן, ומ"ה הם מ"ד, ושם ב"ן בהיותה בדעת וביסוד ז"א נקרא יוסף, וכשנותנה בביאה ראשונה של בריאת העולם, נקרא ב"ן ימי"ן, בדעת שלה וכן ביסוד שלה, ונמצאו שהוא רוח מצדו, ובה נקרא נפש:

ונלע"ד, שזה הסוד קין הבכור, רוחא דשדי בגווה. והם גבורות ראשונות, ככתוב במקומו, והוא, כי דע, כי הגבורות כשהם בזעיר אנפין, יוצאות הארתן המועטות לבד, דרך מחיצות אחוריים בנקב החזה אל רחל, ונעשה פרצופה מהתפשטותם בה, אך שרשן נשאר בדעת ז"א. לכן הארתן יותר גדולה, מזה שיצא אל הנוקבא, ומתפשטין עם ה"ח בגופא דז"א עצמו. ואחר כך בביאה ראשונה נותן בה הגבורות אלו שבו, ונקרא גבורות זכרים, והוא עליות ב"ן, מהתפשטות הגבורות שבה, שהם נוקבא, ויצאו קין ותאומתו מב' בחי' הנ"ל, והבן זה מאוד. כי אין שום נשמה יוצאת אלא זכר ונקבה, זו ממ"ן וזו ממ"ד. והנה גם הנוקבא לוקחת הארת חסדים בביאה ראשונה שלה כנודע, ואז כבר כלו מ"נ דגבורה וכן מ"ד דגבורה, ואז בזיווג ב' מעלה היא מ"נ גם מהארת חסדים הנוקבין, והוא מוריד מ"ד מחסדים דכורין. והרי כל המוחין זכרים ונקבות, ואז צריכין למוחין חדשים בפעם אחרת, וכן תמיד. וזה אינו, רק בחטא של אדה"ר, אך בפעם אחרת, אז החסדים הזכרים יוצאין תחלה בזווג ראשון, ואח"כ הגבורות בזווג ב'. ונ"ל כי כל אב"א יוצאין תחלה הגבורות, כי כן זווג אדם וחוה, היה אב"א:

ח'. תרין עטרין בדעת ז"א בהיותן אב"א, והם החו"ג, והם ע"ב ק"ל, ע"ב חסד דכורא, ק"ל גבורה נוקבא:

ט'. יש זווג אב"א מחציו ולמטה, ויש בכל קומתן שוין, וזהו במנחה. כמ"ש באורך במ"א:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כב (עריכה)

סדר כוונה אחרת בענין רמ"ח אברים, כנגד רמ"ח תיבות דק"ש. והוא סוד, יששכר חמור גרם. הנה כבר בארנו, כי הק"ש דשחרית נכנסין המוחין של בחינת הו"ק לבד, וכן בק"ש דערבית. אמנם, פי' הוא, כי ו' פרקין התחתונים דנה"י דבינה, נכנסים בו' ראשונים של ז"א, ונשארים ג' אחרונים דז"א בלתי מוחין. ונשארין ג"פ קדמאין דנה"י דבינה, לעילא מז"א, שלא נכנסו לתוכם. אמנם, החילוק שבין שחרית לערבית הוא בסוד העמידה, כי בברכת אבות דשחרית נכנסין כל הפרקין קדמאין, באופן שנכנסין כל המוחין דאו"א, אך בערבית אינן נכנסין רק ו"ק דאו"א לבד, והפרקין קדמאין אינן נכנסין. באופן, כי הפרקין אמצעים אשר היו ראוין להיות בחג"ת דז"א, הם עתה בכח"ב שלו:

והנה בק"ש דשחרית, במלת אחד, ששם אתה מכוין בד' של אחד להוריד ד' מוחין דז"א כנודע, שהם עסמ"ב גי' רל"ב, ויש בהן י"ו אותיות, כי דפ"ד, הם י"ו. והנה י"ו ורל"ב, גי' רמ"ח, הרי אלו הם רמ"ח הנכנסין. והנה כבר בארנו, כי כל אלו הו"ק, הם מוחין דגדלות. אמנם, כשאלו נכנסין, הם מוצאים בז"א המוחין דקטנות, שהם בחי' אלהים, וכמבואר אצלינו שהם מוחין דקטנות, הרי ג' מוחין בנה"י אבא וג' מוחין בנה"י אמא, הם ו"פ אלהים, ואם תחבר ו' אלהים אלו עם רמ"ח, יהיה רומ"ח. וז"ס ק"ש, הנקרא רומ"ח בינוקא פ' בלק ובר"מ, וז"ס יששכר חמור גרם:

אח"כ כשתגיע לעזרת, שאתה אומר שירה חדשה, והנה שם היתה שירה היוצאת מן הגרון, ובמה שאנו אומרים ענו ואמרו, אז תכוין במלת גרון, כי תחלה היה לנו רומח, תוסיף עליו כללות הד' שמות, שהם ד' הויות הנ"ל דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, גי' גרו"ן. וסוד הענין, כי תחלה היו יורדין המוחין בראש בק"ש, ואח"כ בשירה חדשה הם מתחילין להתפשט הטפה שלה עד הגרון, ועומדים שם במקום צר ומתערבים שם, ואז שם ניתוסף הארתן, בבחי' הד' כוללים, ונעשים גרון:

אחר כך באתה קדוש, בברכה זו כבר הודעתיך, כי עתה היא בבחינת חיבוק ימין ושמאל ואמצעי, והנה אח"כ כשתגיע החיבוק של האמצעי, אז מתחילין המוחין לצאת מן הגרון לחוץ למטה, וזה סוד, שאחר אתה קדוש אנו אומרים אתה חונן. פירוש, כי עתה כבר הדעת מתחיל להתגלות ולצאת אל המרחב ואל הגלוי, ואז אנו שואלין אותו הדעת, וגם כבר אז ניתן בדעת להנוקבא בקדושה כמ"ש לקמן שער י"ז בס"ד, לכן אנו שואלין דעת:

וגם ז"ס, שמן ברכת אתה חונן מתחיל התיקון י"ס דנוקבא כמבואר אצלינו, כי לפי שכבר התחילו המוחין לירד ולצאת מהגרון, הנה אז מתחיל שם פרצוף הנוקבא במקום החזה, ואנו מתקנים אותה:

ונחזור לענין, כי ראוי לכוין באתה חונן, שיורדין המוחין ויוצאין מן הגרון, להתפשט בשאר הגוף, בהיות החסדים או הגבורות שעומדים ביסוד אמא במקום הגרון סתומים שם. לכן תכוין כי הלא סוד הגרון כבר בארנו, שהוא גימטריא ג"פ אלהים, שהוא סוד המוחין דקטנות שהוא אלהים, ובחי' דגדלות הנק' הוי"ה, ושניהם מתלבשים זה תוך זה, באותו מקום צר מעבר הגרון, ונקרא מעבר יב"ק, כי אלהים והוי"ה גי' יב"ק:

והנה הה"ח או הה"ג, הם עוברים דרך מעבר יב"ק האמצעי, שהוא ביסוד קו האמצעי, וכל חסד או גבורה הוא הוי"ה א'. נמצא, כי ה"ח הם ה' הויות גי' ק"ל, וה"ג גי' ק"ל, לכן תכוין להוריד אותן הק"ל, דרך אותו מעבר יב"ק, שיצאו חוץ לגרון ולמטה. והנה ק"ל ויב"ק, גי' גר"ם, וז"ס חמר גרם. ואני זוכר בודאי שהם ק"ל דגבורות, שהם יוצאים לעשות דעת בנוקבא:

הרי בארנו ג' כוונות רמ"ח, רומח, גר"ם, וכולם בשחרית. אמנם של ערבית הם משונים לטעם הנ"ל, כי יש הפרש בין שחרית לערבית:

והנה הרמח, כשתכוין שהם ג' הויות ס"ג מ"ה ב"ן, כולם בסוד ע"ב, כיצד - ס"ג וי' אותיות, ומ"ה וכ"ו, וב"ן בסוד האחור, ע"ב. הרי ג"פ ע"ב, גי' רי"ו. וכשתחבר עמהם ל"ב אלהים, הרי רמ"ח, ואח"כ עם ו' אלהים דמוחין דקטנות, הרי רומח:

אח"כ באתה קדוש, תכוין גרם כמו בשחרית, ק"ל ויב"ק. עוד יש הפרש אחר, והוא, כי הלא בשחרית שכבר נכנסו בברכת אבות כל נה"י דאו"א, כווננו הגרם בגרון, לפי שמקום הגרם הוא יסוד אמא, בסוד העטרה שלה למטה, ושם הם בסוד יב"ק. אך בערבית, שלא יש רק מוחין דו"ק, נמצא כי זה העטרה של יסוד אמא, היא למעלה בכתר דז"א. לכן תכוין שם גרם זה, כי שם ביסוד בהיותן שם למעלה, יוצאין ממנה ק"ל גבורות, כנ"ל. הרי בארנו הכוונה בק"ש דערבית:

והנה גם בק"ש של השכיבה קבלתי, ושכחתי מקצתה. אך בענין הגרון הנ"ל, עתה הוא, תכוין כשתאמר רוממות אל בגרונם, ושם תכוין הגרון הנ"ל. ונלע"ד כפי הכתוב בקונטרס, כי אין לכוין במלת גרון בק"ש דערבית, רק תמתין עד השכיבה, ושם תכוין אותו בפסוק רוממות אל בגרונם:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כג (עריכה)

בפסוק ואהבת, תכוין לקיים מ"ע אהבתך להקב"ה. בשמע בפסוק ואהבת, תכוין שיש בהם ה' פסוקים מתחילים בו' ומסיימין בך', הרי ה"פ כ"ו שהוא ק"ו ה' שמות דהויות:

וצריך לכוין, כי הלא הדעת שבו החסדים וגבורות, הנקרא ב' עטרין שבדעת דז"א, יש בו י' הויות, ה' מצד עטרא דחסדים, וה' מצד עטרא דגבורות, והם ה"ח ה"ג. וצריך לכוין כי בפ' זו מ"ב תיבין, בסוד ראש (א) וצריך לכוין כי ה' הויות חסדים בראשו, ומשם מתפשט ה' דגבורות בראשו:

הגהה (א) צמח:

כי בז"א יש הויה פשוטה בכתר, וי' אותיות במילוי בחכמה, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי בבינה, הרי מ"ב בזעיר אנפין ברישא:

(ב) צריך לשום ריוח בין הדבקים שהם ס', כנזכר בתקונים שהם ס' אתוון, בסוד הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. וטעם לזה שמעתי ממורי זלה"ה, כי קודם הנסירה היו זו"נ דבוקים אב"א, ועתה לצורך הזיווג יורדים ה"ח וה"ג לצורך נסירה, לכן מעכשיו שאנו רוצים לזווגם, צריך להפריד ביניהם, כדי שיהיו פב"פ. לכן בק"ש צריך להתחיל להפרידן, כדי שיהיו פב"פ, כי הזיווג אינו יכול להיות בהיותן דבוקים אב"א, לכן צריך לשום ריוח ביניהן להפרידן, וזה צריך עתה, כי בעמידה אז כבר הם נפרדין לגמרי:

הגהה (ב) צמח - שאלתי לה"ה הרב ר' חיים כהן, מה הן ס' אותיות הדבוקים. ואמר לי בשם חכם אחד, כי בכל לבבך במ"ק ו'. על לבבך ו'. בכל לבבכם במ"ק ו'. עשב בשדך ד'. ואבדתם מהרה ח', על לבבכם ו'. הכנף פתיל י" ו. אתכם מארץ ח'. הרי ס' במ"ק, עיין בתיקונים. ותמיה לי איך מונין מ"ק, הא הזהיר ע"ז האר"י זלה"ה כנודע. ואפשר לומר כפי שמ"כ, כי להקטין כמות הדינין מותר למנות במ"ק, וכ"כ בספר עץ חיים, ולפי"ז אפשר לומר גם כן להקטין דיני הק"כ אלהים, וק"ל כנ"ל, ויש לדחוק ולומר שיש באלו תיבות ס' אותיות:

כשתאמר ואהבת, תכוין להוריד ב' אורות לכתר דנוקבא כמבואר אצלינו, שהכתר שלה הם ב' אורות לבד, והם גימטריא ואהבת. כי מכאן מתחיל כתר דנוקבא, וז"ש ואהבת את, כי את היא נוקבא. ואהבתך את השכינה תלוי בה, בהשפעך אליה את הכתר שלה. ואני שמעתי למהר"ם מינץ ששמע ממורי זלה"ה, שיכוין להוריד אליה ב' מוחין, כי אין לה רק ב'. אך הדעת נוטה למה שכתבתי אני, כי אין מלת אור שייך אלא בכתר, כי ג' פעמים אור הם כתר דדוכרא. ודנוקבא הם ב' לבד:

כשתאמר אני ה' אשר הוצאתי אתכם, תכוין לקיים מצות עשה להאמין ולזכור יציאת מצרים ביום ובלילה:

מהחברים - ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך. יכוין, הם ב' לבבות לכלול ימין בשמאל, ב' זרועות, שהוא החסד בשמאל שהוא הגבורה. אח"כ תכלול המלכות עמהם, בין זרועות, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וזהו ובכל נפשך, שנק' נפש. אח"כ תעלם ותכללם למעלה בחב"ד, וזהו ובכל מאדך. ודברת בם - תכוין מ"ב הנז' כנודע, והוא ברישא דז"א בג"ר שבו, וכן יש בפ' זו מ"ב תיבין, ובפ' והיה ע"ב תיבין, הם בג' אמצעים דז"א, וזהו תכוין במלת עש"ב, והוא ע"ב שמות, כי הם אותיות עב"ש, כי ש' הוא ג' אבות, שהם אמצעים. ויש בהן ע"ב שמות, והוא עשב, ע"ב שמות דויס"ע ויב"א וי"ט, שהם נחלקים בג' אבות, כ"ד כ"ד כ"ד, ג' פסוקים ויס"ע ויבא ויט, עד ושמתם שהוא הטבור. ומן ושמתם עד על הארץ, יש נ' תיבין, נגד נש"ב, מכנגד הטבור עד הירכיים. ובפ' ציצית יש ע"ב תיבין, נגד נה"י. ופי', כמו שבזרועות יש בהם ג' פרקין ע"ב ויס"ע ויב"א וי"ט שעולין רי"ו להחיות, כך כנגדן בשוקיים בנה"י:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כד (עריכה)

אמנם מורי זלה"ה רצה לבאר כוונת ק"ש כפי מאמר קו המדה, והתחיל ולא זכינו לשמוע, ועכ"ז נבאר אותו המועט ששמעתי:

הנה כבר נתבאר במקום אחר, כי בעת הולדת התבונה את המוחין דז"א, אז מתקררים הירכיים שלה, בסוד אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואמנם סוד קרירת הירכיים, הוא סוד הסתלקות הארה פנימית דבנה"י דבינה, שמתעלה למעלה בת"ת שלה, ואז נשארין נה"י של תבונה חיצונות לבד בלתי א"פ. ואז כאשר יולדת המוחין חוזרין לכנוס תוך נה"י דתבונה הרקנים, אך אור שלהם האמיתי נשאר למעלה, ואז נכנסים נה"י דתבונה עם המוחין, תוך רישא דז"א, לכן נחשבים נה"י דתבונה, כגופא דזעיר אנפין עצמו, ועל ידי זה היתה הגדלות זעיר אנפין כמבואר אצלינו:

ועתה נבאר פ' שמע עד"ז, כי סוד שמע ביארנו שהוא סוד קבלת מלכות האור מיסוד בינה, ששם הם מ"נ שלה, בסוד שמע שם ע' כנ"ל, לכן תכוין במלת שמע, כי אז מתחלת התבונה להכין את עצמה לצורך מוחין דזעיר אנפין, ומתחלת לסלק ולהעלות המוחין והארה פנימית שבתוך נה"י דילה, אל הת"ת שבה, כדי להכין מקום ריק ופנוי אל כניסת המוחין לז"א תוך נה"י שלה, ובשמע, נצטנן יסוד שלה, ועולה א"פ שלה למעלה, ומסתלק מן היסוד שלה, כי משם התחלת הצינון והקרירות. וסוד הענין יותר בביאור הוא, כי הלא כבר ביארנו לעיל, כי אין עתה רק מוחין של ו"ק לבד, ואם כן נמצא שעתה נכנסין המוחין הראוין להיות אח"כ בחג"ת נה"י דז"א, ונכנסין עתה בחב"ד חג"ת דזעיר אנפין. אמנם גם בסוד הלבושים שלהם שהם נצח הוד יסוד, אינם נכנסים רק הלבושים הראוים לחג"ת נה"י דז"א, והם, כי הלא נצח אית ביה ג"פ, והם נגד חח"נ דז"א, והוד אית ביה ג' פ' ג"כ, והם נכנסים בבג"ה דז"א, ויסוד אמא אין בו אלא ב' פרקין יסוד ועטרה, והם נגד דעת ושליש עליון דת"ת דז"א. אמנם נגד יסוד דז"א, לא יש לו לבוש מצד אמא בפרטות. והטעם, כי גם חסדים אין לו, כי הה"ח נסתיימו עד ההוד, בסוד אמא עד הוד אתפשטת, אבל על כל זה דע, כי כבר ביארנו, כי מן ההארת התפשטות ה' חסדים, מתקבץ הארתם ביסוד, ונקרא כל. וכבר ביארנו, כי כמו שנתפשט הארת ה"ח, ג"כ מתפשט הארת הלבושים שלהם מנה"י דאמא, א"כ מכח יסוד דאמא, אשר בה גנוזים ה"ח ברישא דז"א, יורד משם ומן העטרה שלה הארה, עד היסוד דז"א. והנה עתה בק"ש, נכנסים ב' פרקין תתאין דנצח שלה, בחכמה וחסד דז"א, וב' פרקים תחתונים דהוד דידה, בבינה ובגבורה דז"א, ופרק ב' מיסוד דידה שהיא עטרה, בדעת ז"א, וההארה הנ"ל שנמשך משם, אל יסוד דז"א, נכנסת עתה בשליש הראשון ת"ת דז"א, ונשארו ג' פרקין עליונים דנה"י דאמא, למעלה על ראש דז"א, עדיין בסוד מקיף אחד. והנה כי כבר ביארנו, כי בברכת אבות אז נעשה זיווג ב' לאבא ואמא, כדי להוציא ג' מוחין הראשונים לז"א, בסוד אלהינו ואלהי אבותינו ע"ש. נמצא כי זה הלידה של אמא, אינו עתה רק בו"ק לבד, ואין צינה וקרירות והכנה בכל נה"י דילה, רק במה שהיא בבחינת ו"ק לבד כנ"ל:

ועתה תבין היטב בקיצור - שמע. היא הארה הנמשכת מן העטרה לצורך יסוד דז"א, ועתה הוא לצורך ת"ת. ישראל. הוא העטרה שעל הבינה בדעת ז"א, הרי קו האמצעי, כי משם מתחיל הצינה וההכנה:

יהו"ה. הוא פרק תחתון דנצח אמא, לחסד דז"א. אלהינו. הוא פרק אמצעי דנצח דאמא, לצורך חכמה דז"א, הוא קו ימין, כי תחלה מתקרר פ"ת, ואח"כ העליון:

יהו"ה. פ"ת דהוד אמא, לצורך גבורה דז"א:

אחד. פרק אמצעי דהוד אמא, לצורך בינה דז"א:

ועתה נבאר עד"ז יחוד של בשכמל"ו. והנה, כי כבר בארנו הכנות וקירור נה"י דאמא הנכנסים בז"א, אע"פ שעדיין אינם נכנסין רק עד מלת אחד, כי אז הוא כניסת המוחין, ואין זה רק הכנה וצינון, כדי שיהיו הם מוכנים לכנוס אח"כ במלת אחד. אמנם עתה בבשכמל"ו, צריך לבאר סדר כניסתן בזעיר אנפין, וצריך לחלק ו"ק שלו:

והענין, כי כבר הודעתיך, כי אין סוד הז"א מתחילת אצילותו אינו אלא רק ו"ק לבד,לכן נרמז באות ו' של הויה, אך הד' הראשונים הנכנסים ע"י תפלתינו, חסרים ממנו. ובארנו סדר הגדלתו, איך נעשה אח"כ י"ס גמורות בז"א, כי מתחלה יש לו חג"ת נה"י לבד. וכבר ידעת, כי כל א' מאלו אין בו רק ג"פ, ונתחיל מקו ימין שבו, שהם חסד נצח, הם ג"פ בכל א', הנה כאן ו' פ'. וכן בקו שמאל ובקו האמצעי:

והנה כשנגדל זה הקטן, היה על דרך זה - כי הו' פרקין שיש בקו ימין שלו, נחלקין לג' בחינות. כיצד - ב' פרקין עלאין דחסד שבו, נעשה ממנו מדת החכמה, ומתחבר עם פרק עליון דנצח אמא, הרי שיש בו ג"פ מדה גמורה. נשאר מן חסד פרק אמצעי, ועולה פ"א דנצח ז"א ומתחבר עמו, הרי ב' פרקים, ונכנס שם פרק אמצעי דנצח אימא, הרי ג"פ, היא מדה שלימה. ונשארין בפ"ת דנצח ז"א, לצורך נצח שלו, ונכנס בו שם פ"ת דנצח אמא, והרי הוא ג"פ, מדה שלימה. וכן עד"ז בקו שמאל ובקו אמצעי, כי כבר ידעת כיון שהבינה ממית עצמו על ז"א, כי נכנסין בו החיצונית נה"י דאמא, והפנימית נשאר למעלה בבינה ולוקחה במקומה פנימים אחרים, והם המוחין דז"א, לכן הם ממש נעשין חלק מאברי הז"א ומגופו, ונגדל על ידם. והנה עתה מעת שנכנסו המוחין של ו"ק בעת ק"ש, כבר מתחיל להגדיל בהכרח, אך אין לו עדיין בראש ג"ר של הגדלות, רק עדיין החג"ת שלו הם נקראים רישא דיליה, ולכן הוא בהכרח שיהיה בזה הראש שהם חג"ת שלו, ניכר בהם גדלות, והוא כי כבר התחיל לחלק חילוק הנ"ל באופן זה. ונתחיל לבאר מן הקו ימין, כי הנצח שלו התחיל לחלק, פ"ע שלו עלה לחסד, נצטרף שם עם ג"פ שלו ולא נשאר רק ב"פ לבד, כי עם פ"ת דבינה נעשה בו ג"פ. נמצא כי הו' פרקין שהיו בנצח וחסד דז"א, נחלקו והיו ד' פרקין בחסד, וב' בנצח. וכעד"ז בקו שמאל גבורה והוד, ועד"ז בקו אמצעי ת"ת ויסוד. אמנם ד' פרקין שיש בכל א' מאלו הג' דז"א, שהם חג"ת, הם עומדין עתה בסוד רישא דיליה. וכבר יש בכאן רושם הגדלות הראש שלו, כי כבר הם בכאן בכללות, אע"פ שאינם בפרטות, כי הרי יש כאן ד' פרקין, אשר כאשר יכנסו ג"ר עלאין בז"א בברכת אבות, כבר אלו מוכנים מעתה, כדי שיתחלקו אח"כ אותן הד' פרקין, ויהיו ב"פ הראשונים אל החכמה, ובפ"ת אל החסד. אך עתה שלא באו ג' מוחין עלאין, הם כלולים עתה בחסד, נמצא, כי כבר יש לו בחינת ראש, אך שאינו ניכר, כי הוא מתערב בחסד. וכן בגבורה וכן בת"ת. נמצא עתה שצריך לחלק ולתת ד' פרקין לכל א' מאלו הג', שהם חסד גבורה תפארת. וב' פרקין לכל א' הג' תתאין, שהם נה"י. גם צריך שתדע, כי הלא הז"א בהיותו קטן, כמו שיש בחינת מוחין והגדלות מצד אמא, כן יש לו מוחין וגדלות בקטנותו מצד אבא. נמצא, שיש בו בקטנותו מוחין דאו"א כנודע, וא"כ, כמו שאנו מחלקין כח הז"א מצד אמא, כן צריך לחלקו מצד כח של אבא אשר בו. נמצא, כי צריך לחלקו ד' פרקין מצד אבא, וד' פרקין מצד אמא, בחסד, וכן בגבורה, וכן בת"ת. וב' פרקין מצד אמא בנצח, וכן בהוד, וכן ביסוד:

אך צריך שתדע, כי כפי הראוי, כך היה ראוי להיות, אך אינו כן עתה. והטעם, כי הלא יחוד בשכמל"ו הוא יחוד הנוקבא כנ"ל, וצריך לתת גם כן חלק אל רחל נוקבא דז"א, כי הלא היא חלק ממנו בשר מבשרו ועצם מעצמיו. והנה, היא לוקחת אבר מאיברי הז"א ממש ומחלקיו, מצד אבא שבו ומצד אמא שבו, וז"ס בשכמל"ו, שהביאו לה עבדיה בחשאי. וצריך לבאר מהיכן היא לוקחת. דע, כי הלא המלכות נבנית מהשמאל כנודע, כי היא עטרא דגבורה, ואין לה חלק בקו ימין של הז"א כלל, אם לא בעת הזווג, שאז לוקחת ה"ח. נמצא כי אין לה חלק בקו ימין של ז"א כלל, לא מצד אבא ולא מצד אמא, אך בקו שמאל יש לה אחיזה. אמנם, להיות כי גם הבינה מצד שמאל, לכן החלק שלוקחת מקו שמאל דז"א, הוא מצד אמא שבו, ולא מצד אבא שבו. וגם הטעם, כי שם אבא מכוסה תוך אמא:

גם בקו האמצעי יש לה אחיזה ביסוד שבו כי שם עיקר יניקתה כנודע, ולפי ששם כח אבא מגולה, לכן אותו החלק שלוקחת הוא מצד אבא שבו. הרי כללות הענין, שהמלכות נוטלת חלק שלה מן כח ההוד דז"א, מן כח אמא שבו. ומיסוד דזעיר אנפין מכח אבא שבו. כי הז"א בגדלותו, מסתלקת ממנו ב"פ תתאין של הוד שלו מצד אמא, וניתנין אל המלכות, כי ההוד היא עיקר הקו שמאל כנודע, בסוד כל היום דוה, ואין נשאר בו רק בפ"ת מצד אבא, וכן מסתלק מתוכו מן היסוד שלו בפ"ת דיליה מצד אבא, ואין נשאר בו אלא בפ"ת מצד אמא:

ועתה נבאר סוד היחוד בשכמל"ו. דע, כי בשכמל"ו אינו ע"ד שמע, כי שם היה מתחיל ממטה ולמעלה, כי כן דרך הצינון והקרירות, וגם היה מתחיל מן קו אמצעי, כי משם מתחיל הצינון והקרירות. אך בשכמל"ו שהוא הגדלה והתחלקות, תחלה נגדל למעלה, ואחר כך נשאר השארית אל התחתון, וגם כי הוא מתחיל על הסדר, קו ימין וקו שמאל וקו אמצעי, שהם על סדר חג"ת. ברוך - הם ד' אותיות, כנגד ד' פרקין עלאין בחסד, ותכוין גם כן שהם כפולים, ד"פ מאבא וד"פ מאמא. שם - הוא ב' אותיות, ותכוין שהם כפולים ב' מצד אבא וב' מצד אמא לנצח, ובזה ג"כ תבין מש"ל, ברוך הוא בחכמה, והוא קו ימין, נגד חכמה הכלולה בחסד כנ"ל, כי לכן יש בו ד' פרקין:

כבוד - אמרו בזוהר פ' תרומה דקכ"ג שהיא בינה, והם סוד ד"פ של גבורה, ששם כלולה הבינה. אך כאן לא תכוין רק לד' מצד אמא, כי להיותם חסדים אינן מתערבים עם של אבא, והנה הם חסרים ב' פ"ת של הוד:

לכן אח"כ אנו אומרים, מלכותו - לרמז כי הוא בהוד ז"א, אשר חלק המגיע לו לקחה המלכות, וזהו מלכותו. גם תכוין כי הם ו' אותיות נגד ו' פרקין מצד אבא, ד' לגבורה ב' להוד:

לעולם - ת"ת דז"א, וד' אותיות לעו"ל הם ד"פ דאמא. ועד - ב' אותיות ע"ד, הם ב"פ דיסוד דאמא ביסוד דז"א, הרי הז"א שלם מצד אמא בקו אמצעי שלו. אך מצד אבא, כבר בארנו שהמלכות לוקחת משם, והטעם, כי שם אבא מגולה. והנה גלוי של אבא מן החזה, נמצא שאין מצד אבא סתום, רק שליש עליון של ת"ת דז"א, שהוא דבר מועט, וכל השאר מגולה, ושם הוא מקום אצילות המלכות, לעולם באמיתית, כנודע, מחזה הת"ת עד סיום היסוד. לכן בכאן לוקחת כל ד' פרקין מצד אבא שבת"ת ז"א, ואינם נשארים בז"א מצד אבא רק ב' פרקין לבד, ואלו הב' פרקין נחלקין - א' בת"ת, וא' ביסוד. ואלו הם ב' אותיות הנותרים מן לעולם ועד, שהם אותיות מ"ו הסמוכים, שהוא מ"ם שבסוף לעול"ם, ו' שבתחילת ועד, הרי מ"ו, מ"ם אל ת"ת, ו' אל יסוד. וכבר ידעת, כי מ"ו הוא גי' מלוי דע"ב דיודי"ן, שהוא באבא כנודע. וכוונת הענין, כי מילוי ע"ב לבד הם ב' אותיות מ"ו, הם הנשארים ביסוד, ות"ת דז"א. אך השם עצמו לוקחת המלכות, לכן תכוין בב' אותיות מ"ו, אל מלוי ע"ב, והרי עתה נתבאר, איך לוקחת בכאן רחל בפ"ת מצד אמא בהוד דז"א, וד"פ ת"ת ויסוד מצד אבא, וכל זה הוא ו' פרקים, בין מה שלקחה מצד אבא ומצד אמא, והם מדה א', כי בכל מדה הוא ג' פרקין מאבא וג"פ מאמא כנודע, והרי עתה המלכות מה שהיתה בסוד נקודה קטנה, יש לה מדה א' שלימה. אך עדיין הוא בכח, כי בברכת אבות אז נגמרת לעשות מדה שלימה, ואח"כ פרצוף שלם וע"ש. והנה ביחוד ק"ש הוא סוד הנשיקין עליונים, לכן הוא סמוך אל היכל אהבה אשר שם הנשיקין, צריך לייחד לכן ד' דאחד גדולה, לרמוז על ה' עליונה, דה' עליונה נמי ד' הויות כנזכר בזוהר, ואנו מייחדין אותה בסוד נשיקין עילאין. ובשכמל"ו, הוא סוד נשיקין תתאין, ת"ת ומלכות. לכן צריך לכוין להמשיך לה מן א"ח לד', והוא אחד, כדאיתא בזוהר תרומה. ולעתיד, תהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו' אז יהיה ה' למלך על כל הארץ, ולא יהיה אחיזה לקליפות כלל, זה שמלכות יהיה בסוד והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

והנה במלת ה' אלהינו ה', תכוין להוריד ג' הארות מן א"א אל או"א, וג' שמות אלו הם הורדת הארה לאו"א, שיזדווגו אח"כ במלת אחד, ע"ד מ"ש בשמע ישראל, שהם הכנות זו"ן תחלה, כדי שיזדווגו בנפילת אפים אח"כ. והנה בא"א יש בו שם הויה הכולל י"ס שלו, ותכוין תחלה בשם הויה שהוא במלוי יודין, שמקבל עתה אבא שם זה מן י' של הויה דאריך:

אלהינו - תכוין שהוא אהיה דיודין, שיורד עתה לאימא מן ה' ראשונה דהויה דא"א. הוי"ה הב', תכוין שהוא שם הויה מילוי ע"ב, והוא הדעת המזווג לאו"א, ומקבל הארה עתה מן ו' שבהויה דא"א. ובאחד - תכוין להוריד הארה מן ה' תתאה שבהויה דא"א לזו"נ, שהם יאהדונה"י, שהם סוד אחד - אח' ד', שיעלו עתה לעשות מ"נ לאו"א. וד' אותיות הויה של א"א, תכוין שהם במילוי יודין. אח"כ תכוין להמשיך ד' מוחין לז"א, והם - ד' יה"ו, וד' אה"י. והד' יה"ו, יוצאין מד' יודי"ן של שם ע"ב, אשר תכוין בו ג"כ קודם היה"ו אלו, כמבואר אצלנו, והד' יה"ו הם בסוד ע"ס מ"ב, ואלו המוחין הם בסוד א"פ ללאה, ואור מקיף לזעיר אנפין, שלא יכנסו לו מוחין במצחו. ולאה רמוזה בסוד ד' גדולה דאחד, לכן אחר כך במלת מלכותו שהוא ברחל, הנקרא מלכותו, מלכות ו', שהוא הזעיר אנפין, כי אשתו של ז"א העיקרית היא רחל, וז"ס בת מלך שהריחה ציקי קדרה, כי רחל נקראת בת מלך ממש, משא"כ לאה שהיא בסוד הבינה. והריחה, כמאן דארח מרחוק, כי מוחין אלו נעלמו ממנה שהרי אפילו לז"א עצמו אינו עולה, אלא בסוד מקיף נעלם. לכן עבדיה שהם הצדיקים, ע"י שמסרו נפשם על ק"ה במלת אחד, כמבואר אצלינו, הביאו לה משם הארה למוחין שלה בחשאי, הארה לבד, ולא מוחין ממש. ולכן צריך לכוין כשאומר מלכותו, שירכין ראשו למטה, לרמוז שמוריד הארה עד רחל. ובאות ד' של וע"ד, יגמור פרצוף רחל ממש כלאה בפרטות, כי עד עתה היה בסוד לאה, ולכן בד' זו, יכוין להמשיך לרחל בסוד א"מ, וז"ס ואהבת את ה', כי את היא רחל נוקבא, הנקראת את ד' אלהיך,ואהבה זו היא להמשיך לה הארה הנז':

ענין הק"ש הוא סוד החסד של הז"א המתפשט בראש המלכות, ולכן בפסוק ואהבת, ראוי לכוין כי פסוק זו הוא בז"א בחסד שלו, כי האהבה היא חסד, ותכוין כי ע"י חסד זה, נמשך לרישא דנוקבא בשיתוף הדעת דז"א. נמצא, כי הדעת והחסד דז"א, מכינים ומתקנים רישא דנוקבא. ובזה תבין, כי ואהבת הוא בחסד והוא בראש ולכן תמצא כי ה' פסוקים הם בפרשה זו, וכל פסוק מהם ראשו ו' וסופו כ', הרי כ"ו מנין הוי"ה. וה"פ הוי"ה גי' ק"ל, לרמז על דעת המלכות שהיא ק"ל, ונתקנת ע"י דעת וחסד דז"א. ודברת בם - במלת ב"ם תכוין למ"ב הידוע, והוא ברישא דז"א, בג"ר שבו, וכן יש בפרשה זו מ"ב תיבין, ומן והיה עד ושמתם ע"ב תיבין, והם בג' אמצעים דז"א, וזה תכוין במלת עשב - ע"ב ש', כי ש' הוא ג' אבות חג"ת ג"א, ויש בהם ע"ב שמות דויסע ויבא ויט, שהם נחלקים לג' אבות, כ"ד כ"ד כ"ד, עד ושמתם שהוא הטבור. ובפרשת והיה אם שמוע, תכוין שהוא גבורה דז"א, וע"י מתקן החסד שבה במלכות. והנה, בהיות החו"ג הנה הגוף נכלל באמצעיתם, ולכן פרשה זו היא כוללת שם ע"ב, גופא ותרין דרועין:

ומושמתם עד פרשת ציצית, תכוין להוריד כל שאר בנין הת"ת, מטיבורא ולתתא, עד טבורא ולתתא דמלכות. ובפ' ציצית תכוין לב' פרקין תחתונים דז"א דנה"י, שבהם נתקנו נ"ה כולם של המלכות, ובתוכן ג"כ היסוד. ונתתי מטר - המטר הוא אור עליון היורד מלמעלה, שהם מ"ד, וכנגדו עולין ניצוצות הקדושה, אשר בעמקי הקליפות בסוד מ"נ, והוא בירור המלכים דמיתו, לקראת אותו היורד, ועולין ומתדבקין ומתבררים, כי הם מתאוים וחושקים לעלות אל מקומם, וכשיושלם זה הבירור יבא משיח צדקנו, וזה סוד, גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות:

כתב האר"י זלה"ה - עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, היא הכלה הכלולה, דמסטרא דיצחק אתי, דכתיב ביה ותכהן עיניו מראות, ועיינין הם למטה בהיכל הזכות, והם ע' קתדראות, כדאיתא בזוהר פרשה ויחי ופרשה פנחס, ובהם מקום החשבון, כדכתיב עיניך ברכות בחשבון, כדאיתא התם. אבל למעלה באצילות שהיא שפירתא, לית לה עיינין, לכן היה רבינו הקדוש מעביר ידיו על עיניו בשעת ק"ש, ביחוד הכלה. וגם גופא לית לה, דהא נפקא מתדבקת מאחוריו בראש האצילות, כדאיתא באדרא, ולא מתפרשא אלא בדרועין וירכין, וכך כתב הרמ"ק עצמו. וז"ס ד', שא"ל אלא ב' דרועין ושוקין, ובשעת היחוד דהיינו א"ח ד', שהיתה ד' בתחלת אצילותה, צריך להעביר ידו על עיניו כדכתיבנא. ואפשר שלזה נהגו העולם, לכוף ראשם על ברכיהם בשעת היחוד, לבל יראה הגוף, ומנהג ישראל תורה היא. והנה לא נזכר עיני הכלה, וזה יורה על מה שכתבנו. וטעם הדבר, כי נוקבא דזעיר אנפין היא כולה דינין, ואלו הוית לה עיינין, הות מוקדא עלמא בשלהוביתא, וז"ס הסבי עיניך מנגדי, שיהיו למטה ולא כנגד החתן. וז"ס המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, למטה ממש בהיכל הזכות, ולבו למעלה באצילות:

פעם אחת, חששתי אני חיים בעיני, וישבתי קרוב לב' חדשים חולה מן העינים ושאלתי למורי זלה"ה, ואמר לי על שלא כוונתי בליל שבת בקידוש, כי הלא פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק מאור עיניו של אדם, ואינה חוזרת אלא בקידוש ליל שבת, ולפי שאז לא כיונתי בו, לכן אירע לי זה. ואח"כ שאלתי לו יותר סיבת הדבר, ואמר לי שגם היה בו מציאות אחר, שפעם א' הייתי מסתכל בהרב זלה"ה בשעת התפלה, שהוא היה מכוון כוונות עליונות, ויש שם קדושה רבה מאוד והשראת השכינה מאוד, ולא היה ראוי להסתכל בו, ואמר לי, לפחות לא אסתכל בו בג' זמנים אלו - כשהיה אומר ק"ש, וכשהיה אומר ב"כ, וכשהיה אומר קדושה מעומד. כי באלו המקומות הם כוונות גדולות. וביום א', שמנעתי מלהסתכל בו בג' זמנים אלו, ונתרפא עיני מיד ברגע ההוא:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כה (עריכה)

בענין סדר רמ"ח תבין שבק"ש. כבר בארנו כי אחר שיורד השפע לג' מוחי ז"א, אח"כ יורד לחג"ת ונה"י דז"א. ועתה איך נגדל ז"א, ונעשין לו רמ"ח איברים שלימים. כי פ' שמע יש בו מ"ב תיבין כנגד רישא דז"א, וגם הוא סוד עטרא דחסדים, והם ברישא דנוקבא, כי מהם נעשו חו"ב דנוק'. וזהו ואהבת, בסוד אהבת חסד, וסי' מ"ב, וזהו ודברת ב"ם, אותיות מ"ב, והם כנגד מ"ב אתוון דאבגית"ץ. והנה אמרו בתיקונים, רישא דאילנא דאינון מ"ב תיבין דאבגית"ץ, והנה שם מ"ב זהו גבורה, ואיך אמר שואהבת הוא חסד כנגד שם מ"ב הנ"ל, והוא גבורה. והענין הוא, כי גם יש שם מ"ב הנ"ל שהוא בחסד, והוא, כי כבר בארנו בענין הדרוש דשמים ז"א דאצילות, שיש בחסד דז"א שם אלו"ה, והנה שם אלו"ה הוא כמנין מ"ב, וזהו ואהבת את, זהו אהבת חסד:

ובפרשת והיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב תיבין, נגד חג"ת דז"א, ג"פ כ"ד והוא עטרא דגבורה דנוקבא. וחרה אף ה', משם כח התפשטות ה"ג בגופא דנוק'. ומן ושמתם עד פרשת ציצית נ' תיבין, נגד ב' שלישים דת"ת דדכורא. ובפרשת ציצית ע"ב תיבין, נגד נה"י דדכורא, ומהן כל בנין גופא דנוק':

והנה המוחין של נה"י דז"א, עדיין לא ירדו למקומן, כי הלא ג"ר אינן נכנסין עד ברכת אבות, והמוחין של ג"א הם במקום ג"ר, ושל הג"ת במקום הג"א, נמצא הג"ת ריקנים. וכבר הודעתיך, כי נ"ה נקראו לבר מגופא, כי הם באים בתוספות, ואינם נגמרים רק ע"י ג"פ תתאין דאמא, המתפשטות שם. אמנם עתה, אין להם ההארה מהם, כי עדיין לא נתפשטו למטה במקומן, לכן צריך לכפול ג' תיבין ה' אלהיכם אמת, להוריד ההארה ההיא של נה"י דאמא לנה"י דז"א אשר אנחנו בהם, בסוד פרשת ציצית, כדי שיושלמו כל רמ"ח איברים של דכורא. אמנם בואהבת, תכוין לב"פ אור כמבואר לעיל, והם לרחל. וזהו ואהבת את, כי רחל נקרא את, כמבואר בזוהר. עוד תכוין, בעטרא דחסד כנ"ל, וז"ס ואהבת, שהוא אהבת חסד. וכבר הודעתיך בסוד הציצית, וגם למעלה במלת אחד, כי עטרא דחו"ג נקרא אהו"ה, לכן תכוין בר"ת והיו הדברים האלה אשר, אהו"ה הנ"ל, שהוא עטרא דחסדים. והכוונה, כי למעלה במלת אחד, ירדו המוחין והיו כלולים החסדים במוח חכמה, וגבורה במוח בינה. ואמנם, אינם מתגלים שם כלל, רק אח"כ מתחילין להתפשט ולירד במקומן, כי בפסוק והיו הדברים, אזי יורדין החסדים ממוח החכמה אל מוח הדעת ששם הוא מקומן:

והנה הם ה"ח, והם ה' שמות של ב"ן דההי"ן, לכן תכוין שיש ה' פסוקים בפרשה זו כנגד ה"ח. גם תכוין, כי ה"פ אלו מתחילין בוא"ו ומסיימין בך' והם גי' הויה והם ה"פ כ"ו, כי הם ה' הויות נגד ה"ח. גם תכוין כי הם של מילוי ההי"ן, ה"פ ב"ן יש בפרשה זו כיצד - בכל לבבך. בכל, גי' ב"ן. 'ובכל 'מאודך 'והיו, ר"ת גי' ב"ן. הדברים האלה אשר אנכי מצוך, ר"ת גי' ב"ן. 'האלה 'אשר 'אנכי 'מצוך 'היום, ר"ת גי' ב"ן. בם בשבתך בביתך ובלכתך, תכוין כי ב"ם גי' מ"ב, והוא ברישא דז"א בג"ר שבו. ועם ר"ת 'בשבתך 'בביתך 'ובלכתך, הוא גי' ב"ן, הרי ה' בנים, וכוונת האלו הבנים טוב מאוד לכוין בק"ש שעל המטה בסוד מ"נ, ועיקר כוונה זו היא בק"ש ההוא ולא כאן:

גם באומרך ובכל מאדך, יכוין לשם מ"ה שהוא סוד הדעת, שהם החסדים שהם שם מ"ה, ולפי שכל הנשמות, יש מהם שנמשכים מן דכורא ויש מן נוקבא כנודע, ולכן כשמדבר בלשון יחיד, אמר ובכל מאדך, כי יש שהיא מן הדכורא שהוא שם מ"ה, שהוא גי' מאד. אך בפרשת והיה אם שמוע, שמדבר בלשון רבים, לא אמרו ובכל מאדכם, כי רובם מן הנוקבא, ולא מן מאוד שהוא הזכר, ובפרט כי פרשה זו ע"ט דגבורה שהוא נוקבא:

גם באמרך וקשרתם לאות, תיגע בתפילין של יד ושל ראש. ובפרשת והיה אם שמוע תשמעו פ' זו נגד עטרא דגבורה, וזהו אם שהיא אימא עלאה. ותכוין ר"ת אש"ת שהיא עטרא דגבורה בנין דנוקבא, גם מלת אם היא נוקבא כנודע והיא גבורת הבינה אימא עלאה, ולפי שהמלכות עטרא דגבורה לכן נזכר ונרמז יציאת המלכות בפ' זו, כי הלא יציאת המלכות בחזה דז"א בת"ת דז"א, ואלו הם ד' אותיות וה"יה. כי כבר ביארנו כי בפרשה זו יש ע"ב תיבין שהם בחג"ת דז"א, ויציאת המלכות הוא בחזה שהוא ת"ת דז"א. והנה כבר הודעתיך סוד של המזוזה, והם סוד ד' אותיות של והיה אם שמוע, כי אות ו' בחזה דז"א שהוא הת"ת ששם הוא ו' של הוי"ה כנודע, ושם הוא יציאת המלכות הנקרא הי"ה. פי', כי המלכות היא ה' אחרונה של הוי"ה, לכן הכתר שבה שהיא ספירה ראשונה שבה נקרא ה', וז"ס ו"ה של והיה, כי ו' הוא ת"ת דז"א, ושם יוצאת ה' שהיא כתר דנוקבא הנקרא ה'. אח"כ י"ה הם תרין מוחין חו"ב דילה, וז"ס והי"ה. לכן פ' זו עטרא דגבורה שהוא בנין הנוקבא:

אמנם אחר שהחסדים נתגלו במקום הדעת, שהוא מקומן בפ' ואהבת, הנה עתה נתגלין הגבורות במקומן,והוא שם אהו"ה כנ"ל, וזהו "את "השמים "ולא "יהיה, ר"ת אהו"י. ותכוין כי הוא שם אהו"ה ויש בו ה' יתירה כנגד ה"ח, שצריך לכוללם עם ה"ג ולמתקן, ולכן אהו"ה עם כללות ה"ח, הם גי' אהו"י. אמנם סוד הדבר, צריך שתדע כלל אחד, לפי שעתה אנו בק"ש, שלא ירדו רק מוחין של ו"ק, לכן אין כח בחו"ג להתפשט במקומן, עד שיכנסו ג"ר, ואז יתפשטו במקומן, כי אין יכולת בחו"ג לכנוס במקומן, רק עד אחר שנגמרים ליכנס כל המוחין לגמרי, אך עתה שהם עומדים מחוברים עם חו"ב כנ"ל, לכן אפילו עתה אינן מתפשטים רק הארה שלהם לבד ולא הם בעצמם, ולכן נרמזו בתוך הפרשה, ובסוד ר"ת לבד, אך עדיין שרשם נשאר למעלה עד ברכת אבות, ולכן בפרשת והיה אם שמוע, אנו מביאין הארת ה"ח עם ה"ג למתקן כנ"ל, משא"כ אם כבר כולם ירדו יחד אל מקומם שאין צריך אל הנ"ל, כי כבר הם יחד מחוברים:

מהחברים - ואהבת, יש בפרשה זו מ"ב תיבין וכו' ודברת ב"ם. וצריך לכוין בה לשם פשוט, ומילוי, ומילוי דמילוי דמ"ה, שהם י"ד אותיות, וכ"ח דמילוי המילוי, הרי מ"ב, בסוד ראשו של ז"א. וכן פשוט בכתר, מלא בחכמה, מילוי דמילוי בבינה. והם נחלקים לג' חלקים שוין שהם חב"ד, י"ד אותיות לכל אחד מהן:

אח"כ פרשת והיה אם שמוע עד מלת ושמתם, והוא בכלל יש ע"ב תיבות, וסימן ונתתי עשב, ע"ב ש'. רמז לג' אבות, שכנגדן יש בפרשה זו ג' הויות, ע"ב הוא בחינת מספר התיבות, לפיכך צריך לצייר בשכלו אותן ההויות של עגולים ג' לי', ג' לו', ט' לכל ה', הרי כ"ד עיגולין לכל הויה, וכולן יחד עולין ע"ב. ואלו העגולים, הם כל א' כדמות עין האדם, אל כל תגין, שהם גבינין דעינא, הרי ע"ב תגין לכל הויה. צירוף שלשתן, רי"ו גוונין דעינא, הרי ע"ב עיינין, רי"ו תגין. צירופם ע"ב רי"ו:

והכוונה כל זה לחג"ת דז"א, וגובה של ראש לאה, למטה מקשר תפילין ש"ר. שעיני לאה נגד כתפיו שהכלים חלושים, כדכתיב ועיני לאה רכות, והם קרובים למוחי ז"א הנותן להם הארה, ובשבילם ציירנו ההוי"ה בעיינין:

ויכוין הוי"ה ראשונה בחסד, ונקודם כל ד' אותיות בסגול, וסימן לאהבה את ה', שהם י"ב יודין, מספרם ק"ך, למתק ק"ך צירופי אלהים, שכל שנים מהן הן י' אותיות, משלמת הנקודות לששים המה מלכות:

בהויה הב' שהיא שמאלית, גבורה. וסימן וחרה אף ה', שד' אותיותיה בניקוד שב"א, שהם ח' נקודות, ח' יודי"ן, גי' פ'. בסוד, שמונים פילגשים:

הוי"ה ג' בת"ת, יכוין ניקוד ד' אותיותיה, בחולם. וצירוף ארבעתם ם. בסוד ם' דלמרבה המשרה:

ודע, כי כמו שיש לז"א ע"ב חסר א', שהוא צירוף מ"ה וכ"ו, והמשלים לע"ב, הוא א' הנותר בע"ב דס"ג דאמא, שהוא ס"ג וי' אותיות, הרי ע"ג, כך יש כאן תיבות ושמתם, שהוא סוף תיקונו ושלימותו, לפרשה של אחריה, שהוא באמא. לפיכך, יש בה נ' תיבין, כמנין אדמה שבפסוק אחרון שבפרשה. והכוונה למלכות דתבונה, שעשתה כוננת בז"א בבטן ומעיים, שהם למטה מן החזה, יש לאחוריו ראש רחל, ואותיות אדמה הן מ"ה כמשמעה, וד' אותיות הפשוט וא' כולל השם. ובפרשת ויאמר יש בו ס"ט תיבות, נגד ג' שורות של סנהדרין כ"ג בכל שורה ויש נשיא ואב"ד, ושכינה עליהם, להשלים מספר ע"ב. ויכוין שכללות הפרשה זו הוא בנה"י דז"א, וכל א' הויה בעיינין כנ"ל, אלא שהה' אחרונה, אין לה אלא ב' עגולים בתוך ו' שבתוכה, ומנין כל התגין שבג' הויות אלו גי' אור זרוע לצדיק, עד שיושלם ש"ץ שהוא ת"ת, שליח לי"ס דז"א, למנין ע"ב רי"ו, מדת הנשיא הויה. אלהיכם, מדת אב"ד. אמת, שכינה עלאה, דאהי"ה פ' אהיה גי' אמת. והנה נה"י אלו הם ראשי מתניים וכנגדן עינים דרחל, ושבח אותה הכתוב בהן, יפת תואר ויפת מראה, כי הכלים חזקים, אמנם הגבורות חזקים והמוח חזק, ולפיכך לית לה הארת עיינין אלא בסיוע הנותן בו עינו, וכמארז"ל שיתן עיניו בכוס של ברכה. ומשיתחיל פ' ציצית יקח הציצית ביד ימינו ויסתכל בהם, עד שמגיע למלת לעד, ואז ישים על עינו לעשות לה הארת עיינין, מב' שמות ע"ב קס"א מאו"א, כי היא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, עד שתקבל הארה מכח נה"י דאמא שהם עיינין. ואז ניקוד ד' אותיות שבהויה ראשונה דכתיב בה וראיתם וכו', הוא חירק לארבעתן, שמנצח ז"א מתקן קו ימין דנוק', וד' נקודות של חירק גי' מ' פתוחה, והויה השניה ד' קבוצין, שהוד ז"א מתקן לה קו שמאל מכח אמא עלאה, דעד הוד אתפשטותא. וי"ב נקודים אלו הם סוד ג' ממין, והם המם פתוחה והמם סתומה דלםרבה המשרה. ועוד מם פתוחה אחרת השייכת במקום הסתומה בראש התיבה. הוי"ה שלישי אחרונה שבסוף הפ', ניקוד ד' אותיות הוי"ה בשורק, שכולל חכמה וגבורה, דהיינו ב' אלפין שכל ו' שורק חצי א אחת משם אהי"ה דאמא, הרומז ליסוד תבונה שהוא קצר ורחב, וחצי מלבר מכוסה, סוד מערת המכפלה חדר ועלייה, וחצי מגולה היא הפרוזדור, לפיכך פלגינן אלף י"ו י"ו חצי מגולה חצי מכוסה, דהיינו האלף שניה, ואחת היא אמצעה, ושם מ"ה דז"א שגם היא חצי מגולה וחצי מכוסה, ע"כ מהחברים:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כו (עריכה)

בהגיעך אל וקשרתם, תשים ידך על התפילין ש"י וש"ר. בהגיעך אל תחלת פ' ציצית, אז תקח כל הציצית בידך. פי' כי כבר בארנו לעיל כי בהגיעך אל מהר והבא עלינו ברכה ושלום, שתזקוף ב' צדדי הטלית על כתפך, באופן שישארו ב' ציצית מאחור, וב' ציצית לפניו, ותקבץ כל הד' יחד בידך השמאלית, ותניחם על לבך עד עתה, ויהיו ענפי הציצית נופלין לצד מטה, ויהיו בידך, עד ודבריו חיים וקיימים. ועתה תאחז גם בידך הימנית בענפי הציצית, ותביט בהם, ותכוין כוונת יחוד הציצית שידעת. וכשתגיע אל וראיתם אותו, תכוין כוונה שידעת. ובהגיעך אל אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, תנשק הציצית ותשימם על עיניך. אמנם יהיו כך בידך אחוזין בהם נגד הלב כנ"ל, עד בהגיעך אל ודבריו חיים וקיימים, כמ"ש בע"ה:

גם באמרך ועשו להם ציצית, תכוין אל אותו היחוד שבארנו, בסוד אותיות יהו"ה הנ"ל שבהם, והוא אותיות י"ה לגבי ו', וו' לגבי ה' תתאה, ע"ש. אח"כ במלת ונתנו על ציצית, תכוין בד"פ יה"ו במלואם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וד"פ אה"י, ב' ביודין, וא' באלפין, וא' בההין, שכולם עולין ציצית, וג"כ יוסף, וע"ש בביאור כוונת הציצית. ובמלת הכנף, תכוין לשם אהי"ה דההי"ן שהוא גי' כנ"ף. וד"פ כנף, גימטריא ציצית. (א):

הגהה (א) תיקון הכעס. הנה כעס הוא כמנין כנף, שהוא שם אהי"ה דיודי"ן כמנין כנף, וד' כנפות שיש בציצית, הרי ד"פ כנף, גימטריא ציצית. והנה אמרו כי בק"ש צריך לשום ד' ציצית נגד החזה, והנה שם בחזה דז"א מתגלים החסדים כנזכר, לכן בעוד שציצית שם בחזה, יכוין למתק הכעס, שהוא כמנין כנף, ע"י החסדים המתגלים עתה שם בחזה דז"א, אשר שם הכנפות נתונים, ויכוין בחסדים הממתקין הכנף, וכל כנף הוא מנין כע"ס. אשר החזקתיך מקצות הארץ - דע, כי ד' שמות אהו"ה, ב' דיודין וא' דאלפין וא' דההי"ן גימטריא קצו"ת. ואלו הד' כנפות, הם סוד ד' שמות, הם כנפות הארץ, כזה - אל"ף ה"י וי"ו ה"י, אל"ף ה"י וא"ו ה"י, אל"ף ה"א וא"ו ה"א, אל"ף ה"ה ו"ו ה"ה. ע"כ:

ובמלת פתיל, תכוין גם כן כמ"ש בכוונת ציצית, כי חוט התכלת הוא סוד המלכות. והנה היא כלולה מי"ס שבה, שהם י' הויות במילוי ההי"ן, גימטריא פתיל. גם במלת תכלת, תכווין כי המלכות מקבלת ז' שמות, שהם רמוזים בסוד מ"ב אהי"ה ויה"ו כנזכר בסוד קב"ש, והם הוי"ה בלי ניקוד והויה בנקוד אלהי"ם, ומצפ"ץ, וי"ה ואדנ"י וא"ל ואלהים ומצפ"ץ גימטריא תכלת:

וראיתם אותו. צריך להסתכל בציצית ב"פ, ויכוין בכל פעם בשם ק"ל, שהוא גי' עי"ן. והענין, כי הלא התכלת שבציצית, הוא סוד החשך שאין בו עינים ולכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית, ולכוין כאלו שם תכלת, ואז תסתכל בו במלת וראיתם אותו, ותכוין להמשיך אליו סוד עינים העליונים, והראיה העליונה. ותכוין, כי ב"פ ק"ל שהם ב' עינים העליונים, להמשיך משם הראיה אל סוד התכלת, שהוא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, דוגמת הכוס שצריך ליתן עיניו בו. ולכן ביום נוהג הציצית, שיכול להמשיך הראיה אליה, משא"כ בלילה שהדינים גוברים, ואין כח בידינו להמשיך שם הראיה, וזהו כוונת הסתכלות בציצית בשעת התפלה. אמנם ההסתכלות בשאר היום הוא זה, כי עי"ן גימטריא ק"ל, והוא סוד אחוריים דמ"ה, וכשמסתכל בציצית יכוין בסוד הכנף, שהוא אהי"ה דההי"ן, ומילוי לבד גימטריא ק"ל, כמו עי"ן. וצריך להסתכל ולחזור ולהסתכל ב"פ זא"ז, ואז יהיה ב' פעמים עי"ן, שהוא גימטריא ס"ר:

ואח"כ תכוין לשאר הכוונות, והוא תועלת גדולה לנשמה שלא תבא חטא ע"י. גם להשיג הראיה בציצית, תועלת גדול לו:

בפסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וכו', תכוין לקיים מ"ע להאמין ביציאת מצרים תמיד:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כז (עריכה)

ענין ה' אלהיכם אמת שחוזר הש"ץ לאומרו. הענין, כי פסוק ויאמר, הוא כנגד נה"י, והם יצאו בסוד הבינה, פי', כי הנה הת"ת הוא אות ו', ואין בו אלא ו' ספירות והם ג' מוחין וחג"ת. אמנם אח"כ האריכה הבינה שוקיה למטה והאצילה נ"ה. וגם לפי שהבינה היא עלמא דדכורא ואית בה סיומא דנוק', נפיק מינה היסוד ואז נעשית נה"י. ובזה תבין מ"ש בתיקונים ומבינה נביאים, וזה פי' ה' בחכמה יסד ארץ, כי אחורי הת"ת נתהווה רישא דנוקבא ע"י החכמה:

ואח"כ כונן שמים בתבונה, שהם נה"י, שהם כוננו השמים שהוא הת"ת, כמ"ש יסד ארץ על מכוניה, כי השוקיים הם מכיני הגוף, וזה נעשה בתבונה ע"י הבינה, ואז הועיל לה הנה"י במקום שוקי הת"ת ואמה. וגם הועילה למוחין של הנוק' כי הם מוחי הנוקבא. לכן אחר שאמרנו פעם א' ג' שמות אלו במקום שוקי הת"ת, אח"כ על יד ש"ץ שכבר ידעת מקומו, הנה על ידו נעשין גם הם מוחין לנוקבא, לכן חוזר לאומרו פעם ב'. אמנם להורות ע"ז כי אלו עצמן הם מוחי הנוקבא, לכן אין בפ' זו ע"ב תיבין, רק על ידי חזרת ג' שמות אלו:

ענין ה' אלהיכם אמת שחוזר הש"ץ. הענין הוא, כי הלא יש רמ"ח איברים בזכר, והנה הבינה היא נכנסת בז"א כנודע, כי מנה"י דבינה נתקן הז"א, כי נה"י דבינה הם מתפשטים בכל הגוף דז"א, והנה ברמ"ח חסרים ג' איברין, והם סוד נה"י שלו, אשר כבר בארנו כי עלו נה"י בסוד חג"ת, ונשאר הז"א בלי נה"י, אשר אח"כ הוצרכה הבינה, להיות כונן שמים בתבונה. ונמצא, כי אמת כי יש אל הז"א תשלום רמ"ח איברים ע"י נה"י של הבינה, אבל ע"י נה"י שלו אין לו רמ"ח, כי עדיין אין לו נה"י. לכן אנו צריכין לחזור ולומר, ה' אלהיכם אמת, בסוד כללות נה"י שחסרים ממנו:

והנה אם היו חסרים ממנו לגמרי, ודאי כי היו חסרים מן רמ"ח איברים יותר מג' איברים, כי יש כמה איברים הנכללין בנה"י. אבל לפי שישנם בו מצד הבינה, נמצא שאין אנו מונין רק כללות ג' לבד. והנה, עד היכל אהבה שהוא יחוד ק"ש, הוא סוד חיבוק. והיכל הרצון שהוא אמת ויציב, הוא סוד הנישוק. וכבר ידעת, כי אין נישוק אלא סוד התדבקותא רוחא ברוחא. וא"א לעשות זה הנישוק, אלא עד שירד ז"א דאצילות אל היכל הרצון, וגם הוא אינו יכול לירד, עד שיתוסף בו כח מן רוח דאו"א. לכן אנו מיחדין בשמע ישראל לאו"א, ואז מאירין בו סוד המוחין, וגם בה כנ"ל, ואז יורד הוא למטה, ונמצא כי בעת יחוד זה, אז נעשה לה ולו מוחין. וזהו הטעם כי ק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן, כי נה"י שלו מאירין במלכות בסוד ד' מוחין. אך בעת ק"ש, יורדין אליה ג"כ סוד ד' מוחין מלמעלה מן או"א. נמצא כי בעת זמן ק"ש, הוא יותר הארה ממה שנעשה בתפלה, כי אח"כ אין אור זה ניכר כשמסתלק הוא אחר זמן ק"ש. ואח"כ אנו מורידין כל הז"א ברמ"ח איברים ברמ"ח של ק"ש, לכן הוא פרשיות התורה, תורה שבכתב ממש, לכן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, כי אז צריכין להוריד בזה ההיכל של רצון, כמ"ש בעז"ה. לזה אין לומר אהבה רבה שהוא באצילות, רק אהבת עולם שהוא אהבה זוטא של המלכות הנק' עולם, והיא למטה עדיין בהיכל זה:

והנה בהיכל הרצון יש ו' היכלין, כי הוא סוד הת"ת. והנה הוא ו"ס, לכן אנו מורידין סוד היכל הז' ששם נגנזים כחב"ד של ז"א, עם ו' היכלות של היכל הרצון, הרי י"ס. כדי שירד הז"א להיכל הרצון, לסוד נשיקין. ודע, שאין הכוונה שירד הז"א בעצמו, אמנם הכוונה שתרד הארה ממנו למטה כנ"ל. לכן אומרים ד"פ אמת קודם עזרת, כנגד ד' היכלות שבהיכל הרצון, ושם נגנזים תנה"י של ז"א. ועוד, ששם נגנזו חו"ג. אך אין אנו זוכרים אלא אלו ד', שהם מאירין בקומת המלכות כנודע. ואח"כ אנו אומרים עזרת, הוא סוד הורדת ההיכל ק"ק למטה בהיכל הרצון, והוא נקרא עזרת אבותינו, ושם אנו אומרין ג"כ ד"פ אמת, כי שם גנוזים ד' ראשונים דז"א:

ד"פ אמת שאומרים באמת ויציב, הם כנגד ד' דאחד, שהוא למעלה בקשר של תפילין. וד' אמת של עזרת, הם למטה בד' התחתונה של מלכות עצמה:

ענין ד"פ אמת קודם עזרת, וד' פעמים אחרים אומרים אח"כ. הענין, כי הם סוד ד' מוחין הנוקבא, הנעשין לה ע"י תנה"י, ובאים מיסוד הזכר, אך אח"כ הם נעשין סוד ד' מוחין שלה עצמן, בסוד היסוד שהוא כולל ו' אחרת, כמו הת"ת. וו' מן ו' זו הב', נעשין לה הד' מוחין אחרים. וב' אחרים שנשארו בו', הם אלו היסוד עצמו:

ט"ו ווין של אמת ויציב, הם ו"פ י"ה, שהם צ'. הרי לך ב' אותיות י"ה בכל הו"ק, והוא סוד שם יה"ו, וה' של הדבר הזה, הרי הוי"ה שלימה:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כח (עריכה)

סוד ד"פ אמת שאומרים קודם עזרת, וד' אחרים אחר עזרת. כבר נת"ל שהם סוד ההיכלות הכלולים בהיכל הרצון, שכולל שית היכלין אחרנין בגווה, ואין צריך להאריך בזה. אך נבאר הענין כוונה אחרת ג"כ בזה, עם שהכל אמת והכל נקשר זה בזה, והכל בסיגנון א' עולה, וזה גורם את זה:

הנה כבר ביארנו לעיל, כי המלכות עתה עדיין היא למטה בבריאה בסוד נקודה, והעלינו אותה בעת ק"ש לצורך מ"נ, ועי"ז תקבל אור עליון, ועם זה יתוקן הפרצוף ז"א בי"ס גמורות. כי תחלה היה בסוד ו"ק, וכן המלכות נעשה מי"ס גמורות. אמנם כבר הז"א נתקן רמ"ח איבריו בק"ש:

אך כבר הודעתיך, כי יש ד' מיני זווגים. והיותר מובחר הוא שבשחרית, שהוא זיוג יעקב עם רחל. וכבר ידעת, כי איך יעקב ורחל הם אב"א, וז"א נהפכין פב"פ יעקב ורחל, כמ"ש במקומו בע"ה. והנה עתה אנו צריכין להמשיך הארה אל יעקב ורחל כדי שיוכלו ליעשות אח"כ פרצוף גמור בברכת אבות:

והנה ב' מיני מוחין היו בק"ש. א', המוחין עצמו, שהם ד"פ יה"ו, במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ותכוין להוריד מאלו הארה למטה, והם סוד ד"פ אמת, שיש מן אמת ויציב עד עזרת. וכבר ידעת כי יה"ו פעמים יה"ו, עולה תמ"א. נמצא, כי באמת הראשון תכוין אל יה"ו דיודין וכו', עד שבאמת אחרון תכוין יה"ו דההין. גם תכוין כי אלו ד' יה"ו, הם אל לאה, והם נגד ד' דאח"ד, שהוא למעלה מקשר של תפילין. וד' אמת אחרונים שאחר עזרת, הם בסוד ד' פעמים אהי"ה, שהם לבושי הד' מוחין כנ"ל, אשר גם הם באים בק"ש עם המוחין, כנ"ל. והנה אהי"ה פעם אהי"ה, גימטריא ג"כ, אמת:

אמנם בד' אמת הראשונים, הכוונה הוא בד' יה"ו במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, אך אלו הד' אמת האחרונים אל תכוין בהם, רק אל ד' אהי"ה פשוטים. כי אין יורד מהם רק בסוד הפשוטים ולא במלואם, כי כל עצמם אינם רק לבושין לבדו, ולא מוחין, הרי ביארנו כללות ח"פ אמת אלו, ואח"כ נחזור לבארו. ובאלו הט"ו ווי"ן שיש בכאן תכוין, שהוא סוד שם הויה ואדנ"י באופן זה, כשתכה י"ה עם ו', הרי ו' פעמים י"ה, הם צ'. ועם הכולל, כמנין הויה אדני:

ובע"ח כתב, וז"ל - גם הט"ו ווין הם י"ה, והווין הם בחי' ו', הרי יה"ו, ועם ה' של הדבר הזה הוי"ה. ולכך צריך לקשר ולכוין מלת הדבר, עם הט"ו ווין.) גם בז' יש כוונה אחרת, והוא קשור עם כוונה הנ"ל, והכל א'. כי הלא סוד הויה הזאת היא במלכות, כי הנה כל האורות האלו, אנו מורידין אותן במלכות העומדת עתה בהיכל הרצון, כדי שתוכל לעלות בברכת אבות. והנה שם ב"ן דמילוי ההי"ן הוא במלכות. ואמנם, כיון שלעולם בחינת ההי"ן היא במלכות, א"כ גם בחינת ההי"ן שבשם זה, יהיה מכונה אליה, לכן אנו לוקחין ד' ההין שיש בשם זה של הב"ן, ואנו מציירין אותן בסוד ווי"ן, כי כל ה' ציורה, ג' ווי"ן. הרי ד' ההי"ן הם י"ב ווי"ן, ועוד ג' ווין אחרים בשם זה, הרי ט"ו ווין שיש בשם יה של ההין בציורו:

אך הד' ג"כ היינו יכולין לציירה לב' ווין, אך כבר ביארנו הטעם כי אין בחינת ציור עתה רק בההין לבד, כי הם עיקרה של המלכות. אמנם הכאת אותיות יה בו', שהוא גי' ט"ו ווין, הוא הגורם לצייר בההין בסוד ט"ו ווין ע"ד הנ"ל:

גם תכוין כי הלא ט"ו ווין אשר זכרנו צריך לידע בחינותיה. והענין הוא, כי כל בחינת המלכות נעשה בשם ב"ן דההי"ן כנודע. ואמנם אנו מתחילים לתת לה עתה הארה לגולגלתא שבה. אמנם לעילא בגולגלתא, יש לה נימין ושערות ברישא, והם ט"ו נימין, שהם ט"ו ווין אלו. ואלו הנימין נמשכין לה ע"י ציצית, הקדומין בפ' ציצית. וכבר הודעתיך, איך סוד הציצית הם מנימין ושערות שברישא דז"א, שנמשכת הארה מן הרישא דיליה אל רישא דנוקבא. והנה אחר שהמשכנו, אז נעשה בה ג"כ נימין ושערות אלו:

ונלע"ד, כי אין בה רק ב' מוחין חו"ב, והנימין מן המוחין הם יוצאים כנודע. ולכן מנין הנימין שבראש, הם ט"ו, כמנין י"ה. שהם תרין מוחין חו"ב שבה, אחר שהמשכנו לה נימין מתקנין הקדקד שלה, כי הנימין הם ממותרי מוחא, והקדקד הוא עצם הגולגולת, שמוח הדעת בתוכו ושאר המוחין. אמנם גם הקדקד שלה נעשה משם ב"ן של ההי"ן, כי ד' פ' ב"ן גי' קדקד. והנה, כי קדקד שלה נעשה מן הגבורות כנודע. ולכן יצחק שהוא מסוד הגבורות נקרא יצחק, כי הוא גימטריא קדקד. וז"ס מה שבארנו כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכן בסוד הארב"ה, שכל זה גימטריא יצחק ג"כ. כי הה"ג הם ד' בני"ם, כי ג' מהם הם ממותקים ביסוד דז"א עם ג' חסדים, וכל א' מה"ח או מה"ג הוא הויה א', והנה ג' גבורות שהם ג' הויו"ת ממותקות, עם ג' הויות החסדים, הם ו' הויות, שהם ג"פ ב"ן. נשארים ב' גבורות בלי מיתוק, והם ב' הויות, הרי ב"ן ד'. הרי ה"ג, הם סוד ד' בנים, ואין להאריך כאן:

והנה מכח עטרא דגבורה נעשה קדקד שלה, כי אין בה חסדים. ומאותן ד' בנים הנ"ל נעשה קדקד שלה. לכן נמצא ב"פ לעד שיש כאן, הם גימטריא קדקד. א', ומלכותו ואמונתו לעד, שהוא ק"ד, וזה מלכות שהוא ראש המלכות. וכן הב', נאמנים ונחמדים לעד, וב' אלו, גי' קדקד:

אמנם צריך שתכוין, כי קדקד זה נעשה משם ב"ן בציורו בדרך הנ"ל, כי אם תצייר הד' ההי"ן בשם הב"ן, הם י"ב ווין. נשארו בשם זה ג' ווי"ן הם ט"ו ווי"ן. ונשארו ב' אותיות י"ד, הרי גימטריא ק"ד. וכן הוי"ה אחרת דההי"ן היא ק"ד. הרי מן ב' הויות דההי"ן, נעשה קדקד שלה. שהוא כנגד ב' מוחין שבה:

והנה אחר שהגעת, לדבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, כבר נשלם קדקד שלה, (שהוא כנגד ב' מוחין שבה) כי כל זה נעשה ע"י הציצית, וזהו ודבריו חיים - הוא היסוד. וקיימים - הוא בסוד תרין קיימין דגופא והם נ"ה, כי ג' אלו נה"י, מהם נבנית המלכות הנקרא דבר, וזהו ודבריו חיים וכו'. ואלו הם סוד הציצית כנ"ל, וחלקנו לעיל פרשת ציצית בנה"י. נמצא, כי מן הציצית הנ"ל נעשו הנימין והקדקד שלה. ואז תנשקם בפיך ותשימם בעיניך, ואח"כ תסירם ותניחם מידך, וא"צ להחזיק ולאחוז אותם בידך עוד:

ובאומרך פודינו ומצילנו, תכוין בר"ת אלהים בגי'. מעולם הוא שמך, יכוין אל ר"ת הוא שם קדוש, מה"ש, משמות ע"ב. בעזרת אבותינו יכוין כי הוי"ה פ' הוי"ה גי' עזרת. למלך אל חי וקים קמץ תחת הלמד. רם ונשא גדול ונורא אל גבור:

מהחברים - מכאן ואילך נכנס בהיכל הרצון, שהוא ת"ת דבריאה, גנוז בסוד היכל הרצון, שהוא אור ת"ת של בריאה, והוא היכל הרצון. (ב):

הגהה (ב) נ"ל, שממנו עולה לרצון עלמין רעוא דרעוין, שהיא המחשבה העליונה:

ודע, כי רצון עולה שמ"ו, להורות כי זה השם של רצון הוא לבוש שנתלבש בו ת"ת, לזה אמרו שהוא היכל רצון, שהוא היכל של ת"ת:

ודע, כי יש כאן ח"פ אמת, נגד ד' גאולות כפולות, והראשון, נגד שם אהי"ה. אח"כ, מן אמת זה עד אמת הג' אמת ואמונה וכו', תמצא מ"ה תיבין נגד שם מ"ה. אח"כ מן זה האמת עד האחר, שהוא אמת שאתה הוא וכו', יש ד' תיבות נגד ד' אותיות השם. ומכאן עד אשרי איש לשם אמת, והוא אמת אשרי איש וכו', יש מ"ח תיבין, נגד ת"ת שיש בו י"ב צירופים, וכל צירוף ד' אותיות, הרי מ"ח אותיות, נגדן כאן מ"ח תיבין. ומכאן עד אמת אתה הוא אדון, יש ט' תיבין, נגד ט' נקודין התורה. ומכאן עד אתה הוא ראשון, יש יוד תיבין, נגד י"ס דבריאה, שנתלבש היצירה בבריאה עתה. ומכאן עד אמת ממצרים שהוא האחרון, יש בו י"ב תיבין, נגד י"ב צירופים שיש בת"ת דיצירה, וכן יש בת"ת דבריאה, וכן יש בת"ת דאצילות. אלא שיש הפרש, כי למטה נקרא י"ב תחומין דעשיה, וביצירה י"ב גבולים, ובבריאה י"ב שבטים, שבטי יה עדות וכו'. ובאצילות י"ב צירופי הוי"ה. ומכאן ואילך עד אל מלך חי וקיים, יש מ"ה תיבין, נגד שם מ"ה שביצירה. ומכאן עד מי כמוכה באלים, יש מ"א תיבין, נגד בינה דיצירה הנק' א"ם לבינה תקרא. ומכאן רמז, עצמות היצירה המלובשת בבריאה, א"כ עתה רומז בעצמות הבריאה:

רם ונשא גדול ונורא - חו"ב. משפיל גאים - גבורה, ומגביה שפלים - חסד, מוציא אסירים - ת"ת. פודה ענוים - נצח, ועוזר דלים - הוד. העונה לעמו ישראל - יסוד. בעת שועם אליו - מלכות הנקרא שועת. ואח"כ חוזר וקורא, וכולל הכל לכתר:

ומכאן עד גאל ישראל, מ"א תיבין, נגד מ' יום שעמד משה בהר לקבל התורה, וא' יותר הוא התורה הנק' מן אל"ף, ונאמר האלף לך שלמה, הוא למשה אותיות שלמה, הכל אחד:


מתוך: פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק כט (עריכה)

כשתגיע לעוזר דלים, אז תעשה עצמך עני עם השכינה, כנז' בפ' בלק בזוהר. וכשאומר תהלות לאל עליון, אז יקום האדם בעמידה. והטעם, כי הלא בארנו בברכת אבות כי תחלה המלכות הוא מאל עליון, ומשם מתחיל בנין הכתר שלה, ואז ע"י שם זה אל עליון, נחית מלכא לקבלה לתקנה, לכן כאן שאנו אומרים תהלות לאל עליון גואלם, אנו קמים ועומדים קמי מלכא קדישא, הבא לתקן הכלה. ותכוין מלת גואלם, גו אל"ם, פירוש תוך אל"ם. והכוונה, כי מלוי מלת אלם - ל"ף מ"ד מ', גימטריא צדק. שהוא מלכות הנקרא תהלה, וז"ס הפסוק האמנם אל"ם צד"ק תדברון, פי' כי צדק מלוי של אל"ם ונחזור עתה לבאר סוד הח' פעמים אמת הנ"ל. דע, כי הלא דברי קדושה באופן זה. המשל בזה, כי בהיות למטה המלכות דאצילות, כשהיא למטה בבי"ע, היא שם בסוד פרצוף א'. אמנם בעלותה אל אחורי ז"א באצילות, כי שם היא מקומה האמיתי, אז היא שם נקודה א' קטנה, כי כל פרצופה שלמטה, אינה מגעת לנקודה קטנה בהיותה למעלה, לכך צריך לעשותה פעם אחרת פרצוף, בהיותה שם אחורי ז"א, ואח"כ יכולה לחזור עמו פב"פ, ואז חוזרת שם ג"כ בסוד נקודה. כי אור הפנים גדול לאין קץ מאור אחוריים, ואז צריכה לעשות פעם אחרת פרצוף לעמוד עמו פב"פ כנגד נה"י שלו. ואם תרצה לעלות יותר בחג"ת שלו, שהוא בסוד חזרת עמידה דש"ץ, אז עולה הדכורא ג"כ בהכרח, ואז צריכה היא לחזור אב" א פעם אחרת, מפני גובהו של ז"א, ואז צריכה לחזור פעם אחרת פב"פ ולעשותה פרצוף מחדש. ולכן תראה כי ביום השבת בשחרית, יש ד' עמידות, ב' בלחש וב' בחזרה. ובכל א' מהם ז"א עולה מדרגה א'. ולכן בכל פעם ופעם חוזרת היא להיות נקודה קטנה באחור, ולכן צריך ברכת אבות בכל עמידה מהם, כדי לחזור ולתקנה פרצוף באחור, ואח"כ להמשיכה פב"פ ולעשותה שם פרצוף. אך לא ראי זה כראי זה ואין כל עמידות שויז, כי כפי עליית המדרגות כך סדר האורות, וכוונת השמות, ולכן בכל עמידה יש כוונה בפ"ע, בין בשחרית, במוסף, במנחה, ובין בערבית, או בחול, או בר"ח או בחנוכה או בפורים או בי"ט, וכיוצא לאין קץ:

ונחזור לענין, כי הלא עתה המלכות בהיכל רצון דבריאה, ושם הם סוד הנשיקין וכנזכר בזוהר. והוא, כי להיות היכל הרצון, הוא מכונה אל יעקב, כי היכל זה הוא בסוד וישק יעקב לרחל כנזכר בזוהר, לכן מכאן תחלת הארת המלכות לעשותה בכאן פרצוף שלם, כדי שעי"ז תוכל לעלות אל האצילות באחורי ז"א, ואז הלוואי תהיה שם בבחינת נקודה קטנה. ואם לא היתה עשותה פרצוף קודם עליותה לשם, לא היתה יכולה לעלות בשום אופן, אחרי ירידתה מחמת עונותינו הרבים. נמצא, כי עתה אנו צריכין להוריד לה הארה מן המוחין עילאין דז"א בק"ש, כדי שתעשה פרצוף ותוכל לעלות אל האצילות, ולכן מורידין אנו אלו הח' פעמים אמת שהם המוחין הנ"ל. והענין הוא, כי אנו מורידין הארת אלו מלמעלה, מן ישראל שבאצילות למטה, ואינו ישראל בעצמו, רק הארה ממנו, והוא סוד יעקב שהוא אחוריים של אבא, שנפלו עד מקום מלכות דאצילות:

ואמנם, הם ח' הארת שהם ח"פ אמת, כנ"ל, והנה, ד' אמת הראשונים, שהם ד' יה"ו, ללאה. וד' אמת השניים, שהם ד' אה"י, לרחל. וכל אלו הח' נטלם יעקב כולם, ומהאחוריים שלו יוצאין אל האחוריים שלה לאה ורחל. נמצא, שתכוין להאיר ח' הארת אלו כולם ליעקב, ואחר כך מחציתן יוצאין ללאה ומחציתן לרחל. ומ"ש לך במ"א, וכן מ"ש בזוהר, דנחית ישראל לקבלא בהיכל הרצון, אינו ישראל עצמו, אלא הארה זו הנ"ל. הרי איך בתחילה היתה רחל בסוד נקודה בבריאה, ואח"כ נעשית פרצוף שלם אב"א ע"י הארת אלו הנ"ל, ואח"כ חוזרת עמו פב"פ:

באמרך תהלות לאל עליון גואלם, צריך לומר מעומד כנ"ל. והענין, כי צ"ל תהלות כמנהג האשכנזים, ולא תהלה כמנהג הספרדיים. והענין, כי באמרו תהלות לאל עליון גואלם, אז התחלת עליות יעקב עם לאה ורחל, בהיכל ק"ק דבריאה. ואז מתחילין לעלות שם, ואז הם חוזרים פב"פ, ואז הוי נשיקין דא בדא כנזכר בזוהר. ואח"כ אדני שפתי תפתח, הוא גמר כניסתם בהיכל ק"ק:

והענין בביאור המלות כאומרו בזהר, כי בתהלות לאל עליון, תמן נפיק מלכא עלאה לקבלה. ופירוש הדבר, דע, כי כבר בארנו בסוד ק"ש, כי לא נכנסו בז"א דאצילות רק מוחין דו"ק, ונשארו מוחין דג"ר למעלה על ראשו, והנה קצתו של היסוד של אבא הוא ארוך יותר משל אמא כנודע, והוא בין תרין מוחין יתיב, בין חו"ב. והנה קצתו של זה היסוד היותו ארוך, נמשך עד ב' פרקין אמצעין של נה"י. ואל תשיבני במ"ש במקום אחר, כי שיעור היסוד דאבא הוא מגיע עד סיום היסוד דז"א. כי אין זה רק אחר גמר כניסת כל המוחין, שאז מתארך וגדל היסוד ההוא יותר משיעורו, כמבואר שם, וכמ"ש בעז"ה בסוד חזרת העמידה, איך מתגלים ג' האמצעים, כי היסוד אינו מגיע עד למטה, רק כשהאם רובצת על האפרוחים, אך כשאינה רובצת, הנה מבשרי אחזה אלוה, שאין היסוד מגיע רק בב' פרקין עלאין דנ"ה לבד וע"ש. אמנם עד עתה לא נכנס היסוד כלל, אך עתה מתחיל לכנוס היסוד היותו ארוך קצת, ברישא דז"א בסוד הדעת שבו. והארה זו נמשכת דרך קו האמצעי עד היסוד דז"א, ומשם מאיר אל המלכות שבבריאה, וז"ס מלכא עלאה נפיק לקבלה, שיוצא ממחיצתו ויורד לקראת הכלה, ואז יש יכולת בה לעלות כנגדו, ומהארה זו חוזרת פב"פ עם יעקב למטה, ומתחלת לעלות בהיכל (ס"א מהיכל) ק"ק דבריאה, ע"י הארה זו הנמשכת לה משם. וכבר ידעת כי כל תכלית הזיוג הוא להמשיך חו"ג דדעת בנוקבא, ולכן סוד היסוד הוא המעלה אותן, בסוד החו"ג שבו, בסוד והוכן בחסד כסאו:

והנה מלכא עילאה הוא יסוד דאבא, כי הוא מלכא באמת, וזהו סוד תהלות לאל עליון גואלם. והוא ב' תהלות שהם לאה ורחל, כי כל א' מהם נקראת תהלה. והם אלו הארת, של ח"פ אמת. כי אלו מתחברים ועולים, כנגד בינה, בסוד שם ס"ג, שבו ייא"י שהוא גימטריא אל כנודע. ועליון, הוא יסוד אבא המלובש בתוכה כנודע, והוא נקרא עליון כנגד אמא. וזה היסוד הנקרא אל עליון, בו תלוי סוד הגאולה, וזהו גואלם, שהוא המעלה אותן וגואלם מן החיצונים שלא יאחזו בהם, ועי"כ יכולה לעלות. והנה סוד הגאולה הוא ביסוד כנודע, וכבר ביארתי במ"א בסוד גואלם, שפירושו ג"ו אל"ם, ע"ש. לכן צריך לקום מעומד כשאומר תהלות לאל עליון, לכבוד מלכא עלאה דנפק. וז"ס ברוך הוא ומבורך, כי ברוך, הוא יסוד של אבא הנקרא ברוך הוא - כי מלת הוא מורה על העלם דבר. וג"כ נקרא ברוך, כי הוא עצמו ברוך מצד עצמו. גם היכל ק"ק נקרא ברוך, כי כל ברוך הוא ביסוד, ומבורך, כנגד היסוד דז"א, כי הוא מבורך מיסוד עליון דאבא. ולכן זה נקרא ברוך, וזה נקרא מבורך. כי להעלות את המלכות מלמטה, צריך להוריד הארות היסוד דאבא ביסוד ז"א. והיסוד ז"א הוא המעלה את המלכות מבריאה לאצילות. וכבר הודעתיך סוד משה, איך הוא שרשו מיסוד דאבא, וזה הוא שכתב כאן משה ובני ישראל לך ענו וכו', כי משה הוא יסוד אבא, ובני ישראל נ"ה. (ברוך אתה ה' גאל ישראל. יכוין לסמוך גאולה לתפלה, שהם יסוד ומלכות. שיסוד נקרא גאל, כמ"ש אם יגאלך טוב. ותפלה היא מלכות, שנאמר תפלה לדוד. ומאוד יש לזהר שלא לדבר כלל ועיקר ח"ו, כמו שאתה נזהר מאש, וכן תמצא שהמלכות נקרא אש, כי ה' אלהיך אש אוכלה. ויסוד נקרא ג"כ אש, כאש אוכלת בראש ההר. כי עתה נכנס האדם באצילות, וצריך ליישב אותו שעה באימה ובחלחלה ברתת ובזיע לפני הבורא, לכן הוא בעמידה ולא מיושב כשאר תפלה. כי אפילו כל הכתות שלמעלה עד חיות הקודש שהם יותר עליונים, כשישראל הם בעמידה אז גם הם מרפים כנפיהם, כמו שכתוב בעמדם תרפינה כנפיהם):

והנה בזה תבין סוד סמיכת גאולה לתפילה באמיתות, כי כל גאולה הוא ביסוד, ותפילה במלכות כנז' בזהר. וא"כ קשה, איך גאולה שהוא יסוד הוא למטה בהיכל ק"ק של בריאה, והתפילה שהיא מדה שהיא מלכות הוא למעלה באצילות. אך יובן במה שביארנו כי גאולה הוא יותר למעלה, רק שהוא מוריד הארה מלמעלה למטה, ומעלה את התפלה שהיא מלכות למעלה באצילות. והנה בעלות המלכות שהיא נקראת תפלה למעלה, הנה העליה הראשונה היא במלת ברוך, ביסוד דז"א, כמ"ש בעז"ה, וזהו סמיכת גאולה לתפלה ממש. גם היכל ק"ק דבריאה נקרא ברוך, ברבויא דברכאן כדפירש בזוהר וכמ"ש בעז"ה, על ידי הארה העליונה מיסוד עליון הנקרא ברוך. ודקדקו רז"ל באמרם כל הסומך גאולה לתפלה, ולא תפלה לגאולה, כי כן ראוי להיות שנסמוך ונעלה את התפלה עם הגאולה. אך מתורץ עם הנ"ל, כי תחלה אנו מורידין הארת הגואל לתתא עם המלכות, וזהו סמיכת גאולה לתפלה. אח"כ עולה התפלה עד הגאולה עצמה במקומו, ולא בסוד סמיכות לבד, שהיא הארה, אלא עצמות הגאולה:

(זה מצאתי בס' כוונת אחרים, וראיתי להעתיקם פה, וז"ל - אח"כ אנו ממשיכין הארה לכל העולמות בהיכל הרצון, והם ח"פ אמת. ולזה בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, שכל הק"ש נעשה להוריד זה האור להיכל הרצון. והנה זה האור בא מן האצילות אור דוכרא, ונוטלין כל העולמות כמ"ש בעז"ה:

והנה יוסף הצדיק נטל היכל לבנת הספיר. וו' צדיקים נטלו ו' היכלין. וזה ההיכל הרצון יש בעצמותו ו' היכלין, לפי שהוא ו', וכולל כל מה שלמטה ממנו. וג"כ עלו ה' היכלות והוא, הרי ו':

והנה צריך שיבא האור בכל היכל. כיצד, אמת א' הוא אור יסוד דאצילות דז"א בהיכל זה. אמת ב', אור הוד. אמת ג', נצח. אמת ד', ת"ת. הרי ד' אמת הראשונים תנה"י, אבל ח"ג אין אנו זוכרין אותן אעפ"י שבאים ג"כ, אבל ברמז בעלמא נזכרים, וא"כ כשבאים ח"ג, הרי נשלמו כל בחינות שיש בהיכל זה, שאין בו רק ו' בחינות אלו. וכדי להשלימו ליו"ד צריך ד' אחרים, אנו מביאים להיכל ק"ק דבריאה שהוא כולל ד' כחב"ד, וכוללים אותו בזה ההיכל, וזהו בעזרת וכו'. ואחר שהשלמנו ליו"ד, אנו מביאין ד' אמת אחרים, ויתלבשו בד' החדשים שנעשו לו. והטעם שלא זכרנו אלא כחב"ד ותנה"י, לפי שהם מקום לאה ורחל, ד' עלאה וד' תתאה, לכן ח"ג לא זכרנו. והנה עתה נכללו כל העולמות כללות א' בהיכל הרצון, ואחר כך עולין כלולים בהיכל ק"ק:

והנה המלכות דאצילות בהיכל ז' דבריאה כולל כחב"ד, ואלו הם ד' רגלי הכסא. ושאר היכלות הם ו' דרגין לכורסייא, וא"ת א"כ מי הוא הכסא. והענין, המלכות דאצילות הנקרא אדנ"י, ירדה בהיכל זה קדשי קדשים. ולפי שכשהיא באצילות היה לה נצח הוד יסוד דז"א, לכן עתה כשבאה לבריאה ומתלבשת בהיכל ז' הכולל ג"ר, ומתנה"י שלה נעשין מוחין לכחב"ד דבריאה, והוא לבוש חיצון שלה. ומתלבש בכחב"ד, בערך התבונה בז"א, וזה נקרא כסא שהם המוחין דחב"ד, והמלכות דאצילות שירדה לכאן בכללות י"ס נקרא אדם הרוכב על הכסא, כי היא נשמה לאלו המוחין ורוכבת עליהן, וז"ס כסא הכבוד. כי הכבוד הוא מלכות דאצילות בכללות י"ס, ומוחין להם כסא, וכחב"ד דבריאה הם רגלי הכסא. לכן צריך לסמוך גאולה שהוא היכל ז', לתפלה שהיא מלכות, כי הם סמוכים לעולם. והענין, כי יש הפרש בין אצילות לשאר עולמות, שאעפ"י שאנו אומרים שהמלכות דבריאה ירדה בהיכל ק"ק דיצירה, לא ירדה אלא בחינה אחת, דהיינו בחינה עשירית דמלכות דבריאה, שהיא מלכות שבמלכות. וכן מלכות דיצירה בעשייה, מלכות שבמלכות. אבל מלכות דאצילות ירדה בכל י"ס, לכן הם סמוכים לעולם ואין ביניהם הפסק, והשח בנתיים עבירה גדולה היא, לכן צריך לסמוך גאולה היכל הז', לתפלה היא המלכות שהיא אדנ"י. והנה המוחין הם ג', ומתלבשים בכחב"ד הרי ז', לכן אמרו בזוהר לאיתדבקא שביעאה בשביעאה, פי' כי זה ההיכל ז', ויש בו ג"כ ד' רגלי הכסא וג' מוחין שהם ז', ומדבקים אותו במלכות דאצילות, הרי ז' בז'. והנה המלכות עתה נכללת מכל חיילותיה שלמטה, ונכללו עמה סביב, וא"כ ניתוסף בה הרבה מלמטה, ואז מיד מתעורר ברוך עליון שהוא יסוד דאצילות, לתת לה ברכות. ונמצא מתברכת מלמעלה ומלמטה, והכל רומז בברוך, ע"כ מצאתי:

(א) ועתה אנו צריכין לבאר אדני שפתי תפתח, כי הוא הפסק גדול בכאן. וזהו מה שהרגישו רז"ל שהיה ראוי לחבר ולעלות התפלה עם הגאולה בסוד ברוך וכו', ותירצו כי היא כתפלה אריכתא דמיא. ופי' הדבר, כי הלא בתהלות לאל עליון אז התחילו לעלות מהיכל הרצון אל היכל ק"ק וחזרו פב"פ, ועתה באדני שפתי תפתח הוא בהיכל ק"ק עצמו, כי כאן הוא שם אדנ"י, כמ"ש בשער השמות ע"ש. וכנזכר בהקדמת תיקונים, כי אדנ"י הוא בבריאה, דתמן לאו איהו וכינויו חד ע"ש:

הגהה (א) מהחברים - וכשמתחיל אדני שפתי תפתח, אזי נכנס בהיכל ק"ק הראוי לכחב"ד של בריאה שלשתן יחד, כי נחשבים כאחד. וצריך שיעלה במחשבתו ממדרגה למדרגה עד בינה שלמעלה, כי זה ההיכל הוא ז', והבינה למעלה היא ז', ממלכות עד בינה. ומשם יכלל ז' בז', ויעלה עד א"ס במחשבתו, וחוזר חלילה ברצוא ושוב כברק למקומו, ע"כ:

והנה אנחנו צריכין בהכרח לעלות משם, כדי לעלות אח"כ משם לאצילות. אך ארז"ל כתפילה אריכתא דמיא, זה יובן עם מ"ש בסוד ברוך, כי סוד היכל ק"ק דבריאה בריבויא דברכאן וכו'. הענין, כי כבר הודעתיך כי בהכלל העולמות זה בזה, אז חוזרים ג"ר דעשיה והם נעשין יצירה ממש. וכן ג"ר דיצירה נעשין בריאה ממש. ועד"ז ג"ר דהיכל ק"ק דבריאה, הם נכללין עם מלכות דאצילות, ונעשין ביחד עצמות א' ממש, ועולין יחד אל אצילות. נמצא, כי היכל ק"ק דבריאה שהוא פסוק אדני שפתי תפתח, הוא כתפלה אריכתא דמיא, כי המלכות דאצילות הנקרא תפלה, נתארכה ונתגדלה יותר, במה שנתחבר עם היכל ק"ק דבריאה, ונעשה הכל בחי' אצילות, וזהו כתפלה אריכתא דמיא:

(ב) ומורי זלה"ה היה מתפלל מתוך הסידור, הקרבנות ומזמורים וק"ש, חוץ מן העמידה, והיה מתפלל בעינים סגורות, וידיו אסורות ימין על שמאל נגד לבו. גם בחזרת עמידה עיניו סגורות, והיה מכוין לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיה שומע מפי הש"ץ ע"כ:

הגהה (ב) מע"ח - למה ק"ש שהיא דאורייתא אנו אומרים מיושב, ותפלה שהוא אליבא דחד מ"ד דרבנן, הוא מעומד. והוא, כי בק"ש עדיין אנו בבריאה, ובתפלה שאז אנו באצילות צריכין לקום. כשאדם מתפלל, צריך לשום ידיו זו ע"ג זו, ימנית על שמאלית, כי החסדים המתפשטים בגופא דז"א בחזה, צריך לחזק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא, ועי"ז תמתיק שמאלא בימין, עכ"מ:

מן אדני שפתי תפתח מתחלת תיקון של הנוקבא דז"א, לבא בפנים דז"א, וזהו נלע"ד שלכן נהגו כל היהודים הדרים בארץ ישמעאל, כשעומדים להתפלל העמידה מהפכים פניהם לאחוריהם, ועושין תנועה בידיהם לאנשים העומדים באחוריהם, שיבאו בפניהם מפני הכבוד. אבל מנהג ישראל תורה היא, כי חסידים הראשונים היו נוהגין לעשות כן, לשכינה העומדת באחורי הז"א, להביאה עם ז"א פב"פ. ומנהג אבותיהם בידיהם, ואינם יודעים הטעם הנכון הנז' לעיל, והאמת יורה דרכו:

שער הט' שער העמידה ויתחלק לכ' פרקים: