פרי מגדים על אורח חיים רנא
משבצות זהב
[עריכה]רנא א י"א מנחה גדולה. עיין ט"ז. במקום שנהגו דף נו"ן ב, מאי איריא ערבי פסחים כו', כפירוש רש"י, וכמו שכתב הב"ח, דמדתנן עד חצות, (לא שמעינן) [לאשמועינן] לאחר חצות אסור, ליתני סתמא, מקום שנהגו לעשות בערב פסח עושין, וידעינן דעד חצות, דלאחר חצות בערב יו"ט וערב שבת נמי אסור. ומדלא תנן בשום מקום במשנה דין זה, שמע מינה דפשוט הוא, יע"ש בב"ח. ומשני כו'. ולפי הטור הוא כפשוטו, דאשמעינן עד חצות, הא לאחר חצות מיד אסור בערב פסח, הא בערב שבת ויום טוב – משש ומחצה אסור. ולגירסת הב"י ברש"י, ט' שעות, התרצן משני דלא כסברת המקשן, אלא התם ממנחה ולמעלה היינו קטנה, מט' ולמעלה אסור, הא סמוך קודם לכן כפירוש רש"י, היינו קודם ט' שרי (ומשום הכי פירש רש"י כן, דלא תימא סמוך חצי שעה), וזה אינו לגירסא זו, דגם בערב שבת ויום טוב סמוך חצי שעה אסור, דאין חילוק בין ערב פסח לערב שבת לעניין סמוך, דכל שאסרו בזמן מנחה, יהיה קטנה או גדולה, סמוך לה חצי שעה הוה כזמנה ממש. לכן פירש רש"י 'סמוך' – קודם לכן, היינו מו' עד ט'. והוכחת רש"י, דאילו מנחה גדולה קאמר היה לומר בברייתא גם כן ערב שבת ויום טוב מחצות אסור (כלומר, ודאי סמוך חצי שעה כזמנה דמי בכל מקום, והיה להו לחז"ל לומר שאין רואה סימן ברכה מחצות בערב שבת). שמע מינה דאין הכי נמי, אלא הפרש רב ביניהם, זה משש מיד בערב פסח וזה בערב שבת מט' מיד, כסתם מנחה היינו קטנה, דזהו עיקר שיעורא (עיין סימן רל"ג). אבל לא רצה לומר כרא"ם, דאם כן לא הוה ליה למימר הכא 'חצות', אלא הכא 'סמוך למנחה' נמי. דכפירוש רש"י יותר הלשון דחוק, דסמוך למנחה מאן דכר שמיה, היה לו לומר 'התם ממנחה ולמעלה', דהיינו מט', 'הכא מחצות'. משום הכי פירש הב"י כאן. אבל הרא"ם ז"ל גורס ברש"י "מט' ומחצה סמוך למנחה", דהיינו מתחילת תשע (כן הוא הגירסא ברש"י אצל הרי"ף יעו"ש), ואתי שפיר, אילו התם סמוך למנחה מט' ולמעלה גם כן שרי, ואילו כאן אף מחצות אסור. והוכחת רש"י, דאי תרווייהו מנחה גדולה, לא הוה ליה למימר "הכא חצות", אלא "הכא סמוך נמי" וכו', יעו"ש בב"י.
והט"ז לא הונח לו אף גירסת רא"ם, דלמה מזכיר "סמוך", לישנא יתירא? דאין שייך לתירוץ כי אם "התם ממנחה קטנה והכא חצות". והנה דרך הט"ז יש לבאר על פי מה שכתב הר"ן ז"ל, דמאי איריא כפשוטו, דערב שבת נמי במנהגא תליא מלתא כל היום קודם חצות, דלאחר חצות בערב שבת אסור, הוה למיכלליה עם ערב פסח, והוא הדין לרש"י הוה מצי למתני בכלל מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות וערב שבת ויום טוב עד מנחה קטנה עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. וזה שכתב רש"י, "ולמה ליה למתני עד חצות לאשמעינן הך דווקא," מלת דווקא כפשטיה, היה למכלליה ערב שבת ויום טוב עד מנחה קטנה וכו'. ומשני דלא דמי, דזה סמוך, כלומר מחצות מיד איסורא, וערב שבת חצי שעה, מט' עד חצי עשירית, שרי מדינא, רק מנהגא. ואי הוה תנן "עד מנחה קטנה", הוה אמינא סמוך חצי שעה נמי אסור (אבל הב"ח הבין מלת דווקא כאלו אמר "הך דווקא" יע"ש).
אבל שיטת הטור אתי שפיר טובא כפירוש הר"ן ז"ל, דתרווייהו עד מנחה גדולה, אם כן שוה ערב שבת ממש לערב פסח קודם חצות, במנהגא תליא מלתא. ומיהו לאידך תירוצא סימן ברכה אין רואה, שמותי לא משמתינן, לא שייך מנהגא קודם חצות בערב שבת וערב יום טוב, דלאחר חצות לא חמיר איסורא דאין משמתין ליה, 'קודם חצות מנהגא' והוה מנהג בטעות ואין צריך התרה. ועיין ר"ן, ושם משמע כמו שכתבתי דבערב שבת איסורא איכא ממנחה ולמעלה, רק דלא משמתינן. אבל הט"ז כתב דאיסורא נמי ליכא, כי אם דאין רואה סימן ברכה.
והנה בשולחן ערוך סתם, יש אומרים מנחה גדולה ויש אומרים מנחה קטנה, ולא פירש אי סמוך שרי. ויש לומר לתירוץ הב' התם לא משמתין, יש לומר דלפי זה סמוך אסור, דכל סמוך כזמנה דמי כו'. ובהכרח לפסוק כתירוץ הב', דלתירוץ א' יש לומר מנהגא בערב שבת, ולא מצינו כן בשום פוסק שיאמר בערב שבת קודם חצות מנהגא, שמע מינה כתירוץ הב'. וזה נראה דעת המרדכי שכתב: בערב שבת מנחה גדולה חצי היום, עיין אליה רבה אות ב' ג' ד'. ולמה שכתבנו אתי שפיר. ומשמע דגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו יע"ש, דאין רואה סימן ברכה איסורא נמי איכא. ויש אין רואה סימן ברכה לאו איסורא, וכאן איסורא איכא, דאם לא כן הוה ליה למימר: התם אין רואה והכא איסורא איכא. ועיין מ"א ושם יבואר אי"ה, עיין אות ב' אי"ה:
(ב) והוא הדין בגדי חבירו. עיין ט"ז. בסימן תקמ"ב [טעות סופר תקס"ב] ועיין ט"ז שם אות ב, דאם אין לו מה יאכל מותר ליקח שכר הרבה. ומשמע הא כל שיש לו לחם ומים אסור, ועיין מ"א שם. ויש לומר, בשבת דמוזהר על עונג שבת אפילו יש לו מים ולחם, כל שאין לו לענגו בבשר ודגים שרי. ומזה נתפשט המנהג לעשות מלאכה בערב שבת החייטים עד סמוך לשקיעת החמה אף על גב דמשמע דאיסור יש וגוערין בו ומפרישין אותו בעל כרחו, כמו שכתבנו באות א, וכן משמע בהר"ב בהג"ה: "אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר", משמע איסורא איכא, אלא דאם הוא עני ולא הכין כל צרכי שבת משקין ומבושלים טובים כפי הראוי לו, שרי אבל הכין ודאי אסור וגוערין ומפרישין בעל כרחו ממנחה קטנה ואילך, דאיסורא דרבנן להקל וכפי הכלל, יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים בתרא, עיין בכללי איסור והיתר. ועיין מ"א אות ה' בזה ואי"ה שם יבואר עוד:
אשל אברהם
[עריכה]רנא (א) העושה. עיין מ"א. פסחים נו"ן ב, בני ביישן לא הוה אזלי מצור לצידון בערב שבת. ומשמע דאחר חצות היה יומא דשוקא גם כן, כפירוש רש"י שבת דף י"ט ע"א, מצור לצידון מהלך יום אחד יע"ש.
ומה שכתב: "להבטל העיר וחנויותיה", שבת דף ל"ה ע"ב. ובאות ד' הביא פירוש רש"י, העיר ממלאכה, וחנויותיה פרקמטיא. יש לומר דוודאי לדעת הטור דמנחה גדולה קאמר, על כרחך אין סובר כפירוש רש"י, רק העיר וחנויותיה היינו מקח וממכר, וכברייתא דבי ר' ישמעאל שניה עדיין חנויות פתוחות, משמע להבטל העיר ממלאכה היה בתקיעה אחת, אם כן מוכח דפרקמטיא שרי אחר מנחה גדולה על כל פנים, דהיינו שש ומחצה. אבל ליש אומרים מנחה קטנה, אם כן ראשונה היתה במנחה קטנה, שניה אחר כך להבטל עיר ממלאכה, וחנויותיה אם כן שווין המה, מלאכה בעיר ופרקמטיא. ובאליה רבה אות ו ותוספת שבת וחמד משה הקשו עליו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. ועיין מה שכתבתי באות ד מזה:
(ב) מן המנחה. עיין מ"א, דמונעין אותו בעל כרחו. ועיין מה שכתבתי בט"ז מזה, דאיסורא נמי איכא אלא דאין משמתין אותו, ועיין ר"ן פסחים שם, ואין מכין אותו מכות מרדות:
(ג) סימן ברכה מאותה מלאכה. ס"ב, דומיא דהמצפה לשכר אשתו וכו', פסחים שם. והמחבר השמיט מלת לעולם, ולבוש הביאו, ופירושו מאותו ברכה לעולם. ועיין סימן תרצ"ו סעיף א יע"ש:
(ד) מנחה גדולה. עיין מ"א. כן הוא לשון הטור, דהיינו משש ומחצה. ובט"ז כתבנו שזה לתירוץ קמא, יע"ש. והקשה על הטור מדידיה אדידיה, דכאן הסכים דהוא מנחה גדולה, ובסימן רנ"ו כתב: תקיעה א' בזמן מנחה, דאי נמי מנחה גדולה שנייה אחר כך, אם כן עושין מלאכה אחר מנחה גדולה. ואף שהטור הביא ברייתא שנייה דבי ר' ישמעאל: "ועדיין חנויות פתוחות", משמע ליה דלא פליג על ברייתא להבטיל העיר, היינו ממלאכה כפירוש רש"י שם. ולכן הכריע כדעה שניה עד מנחה קטנה. אבל בלבוש וב"ח פסקו להחמיר מנחה גדולה, ועיין עטרת זקנים בזה. והט"ז הסכים כמ"א:
(ה) מספר ישראל. עיין מ"א. ועיין אליה רבה אות ט ותס"ח אות ז, דבערב פסח חמור דמשמתין. מלאכה גמורה אסור לצורך המועד כי אם תיקון בגדיו, אבל בערב שבת לאו דווקא לתקן, הוא הדין מלאכה גמורה שרי לצורך שבת, ואתי שפיר דברי המ"א בתספורת דאף בשכר מותר:
מה שכתב בכוונות: אפילו ערב שבת, לא מיבעיא בחול קודם שהתפלל מנחה, אלא אפילו לצורך שבת לא היה מגלח אחר שהגיע זמן מנחה ולא התפלל. ועיין סימן רל"ב. והעולם שאין נזהרים אף אחר מנחה קטנה, יש לומר כמו שכתב ברל"ב אות ג, דאם יש לו ב' וג' זוג אפשר שרי, או שקוראין לבית הכנסת לא חיישינן:
(ו) בלימודו. עיין מ"א. מה שאמר דהיא דאורייתא, עיין מ"א בסימן רמ"ח בסעיף א אות ו מזה, דמשמע ג' סעודות בשבת אסמכתא הוה, יע"ש: