פרי מגדים על אורח חיים רמט
משבצות זהב
[עריכה]רמט בטור הביאו, אין צרין על עיירות יעו"ש. ובית יוסף כתב: מלחמת מצוה בשבת צרין, נלמד מסימן רמ"ח דמצוה שרי. וא"י ואיני יודע, בשבת אסור התם. ויש לומר משום שט, או שאי אפשר לפסוק עמו, וכאן מיירי באין עושין מלאכה בשבת, רק לצור. ומה שהביא ראיה מירושלמי, עיין לבוש ואליה רבה ברמ"ח אות ח"י וי"ט וב"ח כאן, דנפקא מינה ליהודים ההולכים לסייע, יעו"ש. ואין להאריך, ועיין אליה רבה רמ"ח באות י"ב:
(א) אסור לקבוע וכו'. עיין ט"ז. ור"מ פרק שלשים מהלכות שבת ה"ד ובמגיד משנה וכסף משנה. והמגיד משנה שכתב: ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה, אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום שרי, מלת אפילו הכי פירושו, דלאכול בלא קביעות סעודה היינו בלא קביעות כלל, אפילו הרגיל, מותר, אף מצוה ליכא. אבל לקבוע הרגיל, מצוה איכא. אבל לשון המחבר קשה במה שכתב אפילו סעודה שרגיל, קשה, דהא אי אפשר כבמגיד משנה. ולכן מפרש הט"ז ד"אפילו" נמשך לסעודה דקבוע, לא ארגיל כו', ופירש בדברי הר"מ פיריש אחר. ולפי זה קולא, דקביעות סעודה בלא משתה מדינא שרי כל היום, רק מצוה מט' שעות וכו'. ואף סעודה שאין רגיל בה שרי, וקודם ט' שעות אף מצוה ליכא. ומירושלמי שהביא המ"א אות ג': אסור לארס בערב שבת, משמע כל היום ואף בלא משתה גם, דומיא דבשבת בשעת מדרש משמע אף סעודה בלא משתה אסור, הוא הדין בערב שבת כן:
ומה שכתב פירוש הטור, עיין ב"י (והב"ח מפרש דהטור פירש בר"מ כמגיד משנה, והקשה ארגיל נמי אסור כל היום מגיטין, ובשבת בעת המדרש קודם מנחה כמו שכתב הר"מ שם הלכה יו"ד, יקרא וישנה עד המנחה ויתפלל מנחה ויקבע סעודה עד מוצאי שבת, יעו"ש. ושם משמע כט"ז, לא יקבע סעודה על היין בשעת בית המדרש וכו' יעו"ש על היין, הוא הדין בערב שבת על היין). ומה שכתב הט"ז דבית המדרש היינו שחרית, דאין קובעין מדרש אחר מנחה, איני יודע, דבסימן ר"צ ורצ"ב: ונהגו שלא לקבוע מדרש אחר מנחה, משמע מנהגא, עיין אליה רבה שם. ואפילו תאמר דאין קובעין היינו אחר מנחה קטנה מתשע ומחצה, שכן כתב הר"מ פרק ל' משבת הלכה י: ונכנסין לביח המדרש וקורין עד מנחה ואחר כך מתפללין מנחה, והיינו מנחה קטנה, עיין סימן רל"ג להר"מ עיקר זמנה מט' ומחצה, יעו"ש. ואם כן עיקר המדרש אחר חצות, וב' משפחות קבעו סעודתן אחר חצות וכו', ושייך אחר חצות לשבת ואיכא זלזול בערב שבת כהאי גוונא מפני כבוד השבת, אבל שחרית אימא שרי. אבל הב"ח מפרש דהטור השיג מה שכתב הר"מ ממנחה ולמעלה היינו מנחה קטנה, ונראה דאף קודם מנחה אסור, דב' משפחות בעידן בית המדרש היינו לאחר חצות מיד וכו'. ואמר זה, בעבור שהר"מ סתם ממנחה ולמעלה, משמע מנחה קטנה דעיקרה כן, דאילו מנחה גדולה היה לפרש, ועיין כסף משנה שם פרק ל' הלכה ד. ואם נוסחת הר"א ז"ל מחצות, יש לומר כמו שכתב. ואמנם נוסחא שלפנינו אינו כן. ויש לומר דהר"א השיג, שהבין בהר"מ כמו שכתב המגיד משנה, שכל היום אסור בערב שבת. והשיג דב' משפחות, אחת קבעה בשבת בעידן בית המדרש היינו אחר חצות מיד, וממילא הוא הדין ערב שבת כהאי גוונא, הא קודם חצות שרי, ויהיה ממנחה ולמעלה דהר"א קטנה. והבן זה, ואין להאריך:
עוד רגע אדבר, כי בר"מ שם: אסור לקבוע סעודה וכו' מפני כבוד השבת, ומצוה שימנע ממנחה ולמעלה, שיכנס לשבת מתאוה לאכול. יש לומר קודם חצות באין רגיל לא שייך תאב לאכול, דדי ממנחה קטנה כמו ערב פסח, וכמו שכתב הכסף משנה שם. אבל שאין רגיל איכא זלזול כבוד שבת אף בשחרית, ואתי שפיר דמשום הכי שינה. אבל המחבר הרכיב אסור בשחרית מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, קשה, דבשחרית לא שייך זה. ואפילו תאמר סעודה שאין רגיל שייך תאב אפילו בבוקר, אכתי קשה למה שינה מלשון הר"מ ז"ל בזה:
והוי יודע דערבי ימים טובים נמי הדין כן כמו בערב שבת, דכבוד ועונג י"ט מחד קרא נפקי כמ"ש הר"מ ז"ל פרק ששי מהלכות י"ט הלכה י"ו, הביאותים בארוכה במ"א אות גימ"ל יעו"ש. ואף על גב "ולקדוש ה' מכובד", כבוד קאי איום טוב ועונג כתיב לשבת, מכל מקום הנך רואה דהר"מ ז"ל בהלכות י"ט שם השוה עונג י"ט גם כן לעונג שבת דבחד קרא כתיבי. ואם כן, לא מיבעיא שאסור לקבוע סעודה בערב יום טוב שאין רגיל בה ואין סעודה זמנה קבוע, אסור כבוד יו"ט, אף סעודה הרגיל בה, מצוה מט' ולמעלה למנוע בערב יו"ט כמו ערב שבת מטעם עונג, שיכנס ליו"ט תאוה; אף על גב דאין שייך כבוד, דרגיל בה, נראה לי. ואי"ה בהלכות יו"ט יבואר זה.
שוב ראיתי שדין זה מפורש בתקכ"ט סעיף א בהג"ה: ואסור לאכול בערב יו"ט ממנחה ולמעלה כמו בערב שבת, שזהו מכלל הכבוד. והוא מר"מ פרק ו מהלכות יו"ט הלכה י"ו, ושם נאמר: וראוי שלא לאכול בערב יו"ט וכו' (באליה רבה שם הרגיש בזה). והיינו בסעודה שרגיל בה, דבערב שבת מצוה, לא מדינא, הוא הדין יום טוב ואין רגיל בה אסור מדינא בשחרית. ומה שאמר הר"מ ז"ל, שזהו מכלל הכבוד, כלומר, אף אם תמצי לומר עונג יום טוב לא כעונג שבת, מכל מקום כבוד נמי הוא, וכל שכן דעונג יום טוב שוה לשבת. ומעתה תראה שצדק האדון ז"ל במגן אברהם אות ג, ושם ביארתיו בארוכה יע"ש:
(ב) אם לא שפירש. עיין ט"ז. יש לכאורה חסרון תיבת מלת לא בסתם ומלת 'אלא בסתם', וכוונתו מדכתב המחבר: אם לא שפירש, ולא כתב 'אם לא שמפרש' וכו', משמע לכתחילה ראוי לקבל בסתם ולהתענות עד צאת הכוכבים. לזה הקשה, דאמאי לא יהא נכון טפי לפרש תחילה דיתענה רק עד צאתו מבית הכנסת, דיש אומרים דאסור להתענות בערב שבת (עיין מ"א אות ז'), ואף להטור והמחבר, דרך אנשי מעשה להתענות כדי שיכנס לשבת מתאוה, אבל להתענות בתוספת שבת עד צאת הכוכבים ראוי יותר שלא להתענות. ועיין סימן רס"ו מ"א א-ב, דרשאי לאכול מיד, ולא אמרינן שיאכל בלילה לתיאבון. ויש אומרים שאין צריך אף כזית בלילה:
(ג) ויש אומרים. עיין ט"ז. המחבר סיים: בתענית חלום משלים. אע"ג דכתב כן בתענית יחיד, יש לומר תענית חלום קיל טפי, דלא קבל במנחה. והר"ב שכתב: יש אומרים בתענית יחיד אין משלים, אפילו הכי יש לומר בתענית חלום אודי להמחבר דמשלים, דבשבת עצמו יכול להתענות, גם סכנה שמא לא יועיל לבטל החלום כי אם ישלים. אם כן אין הכרעה בהר"ב לתענית חלום, ולכן ודאי מודי להמחבר להשלים תענית חלום בערב שבת. ואי"ה בסימן רפ"ח יבואר עוד.
ומה שכתב: ביארציי"ט, לא הונח לו לומר: הואיל ובפעם ראשון חל בחול ולא נתן דעתו אם יחול בערב שבת – כנדר הוה; דאם כן, בשבת שחל, על כל פנים יהא צריך התרה, עיין יורה דעה רי"ד ורט"ו סעיף א' ב', יעו"ש. ומשום הכי אין לומר תעניות ציבור יוכיחו, דלכתחילה קבלו בפירוש כשחל בשבת לא יצומו. אלא שמע מינה הוא הדין יארצייט לא הוה כנדר, דסתמא כמפרש, אם יחול יארצייט בערב שבת לא יצום קצת שבת.
עיין אליה רבה אות י"א צידד, המיקל כט"ז לא הפסיד. ואם כן, כשחל תחילה בערב שבת ראוי שיזהר שלא להשלים (ושל"ה כתב, ברירה בידו, ואליה רבה כתב יזהר). וכשחל אחר כך בחול צריך להשלים. וייראה דהכל תלוי בדעתו, אם תחילה רוצה אף בחול שלא להשלים רשאי, אף שבאליה רבה כתב לאסור יעו"ש הדורות חלושים. ועיין שו"ת חוט השני סימן ס"ו, ואין בידי כעת. ואפשר לא אמרו אלא בסתם והבן. ואם אירע פעם ראשון בחול והתנה בפירוש: כשיחול בערב שבת לא ישלים, פשיטא דראוי שלא להשלים לכולי עלמא, ועיין אליה רבה בזה, יע"ש. ואף רש"ל מודה בזה. בשו"ע נ"ץ הג"ה אחר מה שכתב המחבר ת"ח. ולבוש יש לומר טעמיה דנפשיה הביא י"א, לא הגהות רבו לחוד, יע"ש:
אשל אברהם
[עריכה]רמט (א) יותר. עיין מ"א. עיין ט"ז וב"ח, יושב בעגלה או רוכב על סוס, הנח לישראל. והמ"א פסק להקל, שיש סניף מה שכתב באות ב', ומשום הכי היקל בזה. ועיין ר"מ פרק ל' משבת, ג' פרסאות מתחילת היום, ומוכרח הוא יעו"ש. ואם כן, הפירוש עד קרוב לשליש היום כפי חשבון מהלך אדם בינוני יכול להלך ערב שבת, ולפי זה אחר שליש היום אינו יכול להלך אף מעט, ובעגלה וסוס דוהר יכול להלך שש פרסאות, והכל עד שליש היום. אבל בב"ח משמע אף לאחר חצות, ושאני הולך ברגליו דשמא יהיה עייף וימשך הרבה. ואיני יודע למה בשו"ע השמיט מתחילת היום, והלא הר"מ ז"ל זכרו, ועיין תוספת שבת, ועיין במה שאכתוב אי"ה באות ב':
(ב) ויוכל. עיין מ"א. ובא"ר ג' דלא ראה לאחד מגדולי פוסקים שהזכירו זה, ובסוס היקל הב"ח יעו"ש, ועיין מה שכתבתי באות א'. עיין פרישה בשם מ"ו דמוליך מזונותיו עמו שרי, ולא ילך עד ערב שמא לא יגיע למלון מבעוד יום וילך יותר מדאי. ועיין א"ר אות ב', אם היה בין השמשות בתוך תחום עיר מותר להלך בתוכה כבסימן תי"ו. וצריך לירד מעגלה וסוס, עיין סימן רס"ו, ואי"ה שם יבואר:
(ג) סעודת אירוסין. עיין מ"א. לי העני חובה עלי לבאר דבריו כפי יכולתי בעזה"י. הנה המחבר כתב: סעודת אירוסין אסור כל היום, אף דמצוה היא. והר"ב שסיים: ברית מילה ופדיון הבן מותר, משמע אירוסין אף לארס ולסעוד אסור, דיכול לעשות האירוסין ביום אחר. ולפי זה הוציאו כן מירושלמי כתובות פרק קמא ותענית פרק קמא וביצה פרק ה', אסור לארס בערב שבת. הדא דאת אמר שלא לעשות סעודה, הא לארס יארס. שמואל אמר: אף בט"ב יארוס, שלא יקדמנו אחר. ופשטא משמע אסור לארס, קידושין עם סעודה בערב שבת אסור דאין זה סעודה קבוע, משא"כ ברית מילה ופדיון הבן שאי אפשר קודם בשום עניין. והנה לכאורה קשה, דהירושלמי לשיטתיה בפ"ק דכתובות על ברייתא שאין נושאין בערב שבת משום כבוד השבת, היינו סעודה בערב שבת ביום החופה, ומשום הכי אסור לארס גם כן בסעודה בערב שבת, דלאו זמן קבוע מקרי, דיכול לעשות שניהם ביום אחר (והב"ח כתב כן בסוף סעיף ג' יעו"ש והיינו מירושלמי).
מה שאין כן בבלי בריש כתובות דף ה' עלה דהך ברייתא, משום חשבונות או שמא ישחוט בן עוף, חולק על ירושלמי וסובר סעודת נישואין ואירוסין בו ביום שרי דהוה קבוע בשעת נישואין ואירוסין, אם כן כבבלי ראוי לפסוק. אלא דעל ירושלמי קשה, איך חולק על משנה פסחים דף מ"ט ע"א ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, בי"ד מיירי כפירש"י שם (דאי בחול המועד ועיסה מגולגלת ומתיירא שלא יחמיץ דמבטלו בלבו ,אלא דבחה"מ ודאי אין עושין סעודת אירוסין אף שכבר אירס, עיין סימן תקמ"ו במג"א אות ב' ד' ה' וט"ז אות ג' ד'. ועיין בהגאון המפרש דפוס דעסויא בפ"ק דתענית דף ד' א' ד"ה שלא. ובאמת הא"ר בתקמ"ו אות ד' גם כן הקשה על הט"ז. ומפרש המפרש שם, הולך בערב פסח וסעודה בליל פסח, ואי"ה בתקמ"ו יבואר). וכיון דבערב פסח דחמור, יעו"ש, כדאיתא בערבי פסחים דף צ"ט וק' ולקמן תע"א יעו"ש; וכיון דבערב פסח מותר לעשות סעודת אירוסין שחרית, כל שכן ערב שבת שחרית דשרי.
ואין להקשות, הא תאב לאכול וכבוד שבת תרי מילי נינהו, כמו שכתב הט"ז אות א'. ואם כן, נהי דערב פסח חמיר מערב שבת לעניין תאב לאכול, כי מצה דין תורה אסרו משעה עשירית כו' עראי, ושבת רק מדברי סופרים לענגו, בלי קביעות שרי עד הלילה, אבל כבוד שבת יש לומר יותר חמיר מכבוד יו"ט וערב פסח, ואם כן בשחרית ערב פסח שרי סעודת אירוסין, מה שאין כן בערב שבת מפני כבוד שבת? הא ליתא, דוודאי אף ערב יו"ט נמי אסור לקבוע סעודה שאין רגיל אף בשחרית, דיו"ט ושבת מצוה אחת הוא לענגו ולכבדו וכמו שכתב הר"מ ז"ל פרק ששי מהלכות יו"ט הלכה י"ו, לקדוש ה' מכובד, וכל י"ט נקראים מקרא קודש, יעו"ש ופרק ל' מהלכות שבת הל' א', תרוייהו מחד קרא. והאדון ז"ל לרווחא כתב דערב פסח חמיר במקצת מערב שבת וכו' כדאמרן, ואיך שרי סעודת אירוסין בערב פסח? (דדוחק לומר סעודת אירוסין דבר מה, לא יותר מסעודת חול. דסתם סעודת אירוסין אין רגיל בה בימי החול ואפילו הכי שרי בשחרית ערב פסח, והוא הדין בשחרית ערב שבת ועיין חמד משה כאן חרה אפו בו במ"א, ולמה שכתבתי אתי שפיר. גם תירוץ החק יוסף שהביא שם אתי שפיר למה שכתבתי, ואי"ה בתמ"ד יבואר עוד).
על כן פירש דהירושלמי אוסר סעודת אירוסין בערב שבת שכבר אירס מקודם, דהוה שלא בזמנה, אבל אירס בערב שבת הוה הסעודה זמנה, דביום הקודם עדיין לא נגמר ונתרצו. ולארס אחר כך, שמא יקדמנו אחר. ואין חולק על המשנה דפסחים דף מ"ט דמארס וסועד בערב פסח. ואם כן קשה על הר"ב, וגם המחבר סתם, ולא פירשו דלארס ולסעוד שרי בערב שבת.
וסעודת נישואין בערב שבת, מירושלמי פ"ק דכתובות מבואר דאסור יעו"ש, ושאני אירוסין שמא יקדמנו, מה שאין כן בנישואין היה להמתין אחר כן שכבר קידש (בימיהם אירסו ואח"כ נשאו). ובבלי פ"ק דכתובות שמא ישחוט בן עוף, משמע דלא חייש לכבוד שבת הסעודה. ומיהו יש לומר בבלי אוסר, אף שאין הסעודה כי אם בלילה אסור שמא ישחט בן עוף וכו'. ולפי זה יש לפסוק כירושלמי דסעודת נישואין בערב שבת אסור, דלאו זמנה קבוע.
אמנם במו"ק ט' א הכל מותרין לישא ערב הרגל, והיינו גם הסעודה ערב הרגל, דברגל יש אוסרין עיין מ"א תקמ"ו אות ד וב"י שם, דאדרבה כל שהסעודה ערב הרגל יותר טוב. אם כן, הואיל וכבוד י"ט ושבת אחד הוא, כמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב הר"מ ז"ל פרק ו' מהלכות י"ט הלכה י"ו, הוא הדין ערב שבת דשרי נישואין וסעודה ערב שבת דהוה נמי זמנה.
ומפני שבעו"ה דרכי החכמה נעלמו ממני הוכרחתי להאריך עד כה. ועיין א"ר אות ד' ובתוס' שבת אות ב', ולפע"ד כמו שכתבתי. ועיין מ"א תמ"ד אות ט, ואי"ה בפריי שם אבאר עוד, עיין ט"ז א' בזה:
ומה שצוה האדון ז"ל לעיין באה"ע סימן ס"ג, לכאורה לא הייתי מבין כוונתו. שוב התבוננתי בספרים וראיתי שהאדון ז"ל דעתו רחבה מני ים וברגע הרבה סוקר, כי כתב דבבלי משמע בכתובות דף ה' ע"א חולק על ירושלמי דמפרש אין נושאין בערב שבת מפני כבוד השבת היינו שסעודה בערב שבת אסור, ובבלי מפרש בן עוף ולא חיישי לכבוד שבת בזה דהוה כקבוע. אלא שיש לומר בירושלמי מפרש לברייתא דבר קפרא שם, תנא ושווין שאין נושאין בערב שבת, ומפרש מפני כבוד השבת וכמו שכתב הגאון המפרש שם (דפוס ברלין) שיעשה הסעודה בערב שבת ולא יאכל בשבת לתיאבון יעו"ש. אפשר לאו דווקא אלא משום כבוד שבת.
ובבלי דף ד א, בין כך ובין כך לא יבעול בערב שבת ומוצאי שבת, יש לומר שכבר נשאה ואיחר הבעילה עד ערב שבת בלילה (כפירוש רש"י שם בליל שבת), דהשתא הסעודה בלילה, וליכא כי אם בן עוף או חבורה. ואין כאן מחלוקת, ולכולי עלמא בערב שבת אסור סעודת נישואין, וההיא דמו"ק ט' א' יש לדחוק בלא סעודה בערב י"ט, רק בי"ט, או שאני ערב י"ט מערב שבת. אבל באה"ע סי' ס"ד סעיף ג יש אומרים אין נושאין בערב שבת, והוא דעת הר"מ ז"ל עיין ב"י שם. והא דמותר לבעול בשבת בסימן ס"ג סעיף א, בנשא כבר, ואין עושין סעודה בליל ביאה כי אם בחופה, ובעילה אחר כך. וברייתא שם ד' א' בין כך ובין כך לא יבעול בערב שבת, פירושו עם חופה בערב שבת (בשבת איסור משום קניין). ואמאי לא אמר בבלי כירושלמי דעושין סעודה מיד אחר החופה בערב שבת? וכבוד שבת שמע מינה דחולק ושרי. מה שאין כן ליש אומרים שם דשרי לישא בערב שבת מדמותר לבעול בשבת, ועושין סעודה בליל ביאה, וברייתא בין כך בביאה לחוד הוצרך לטעם בן עוף (בערב שבת, ודאי ליל שבת דישראל קדושים), ואין חולק על ירושלמי. ועיין בית שמואל אה"ע ס"ד אות ד', ולא אבין לה, כי התוס' כיש אומרים שם ועיין בב"י והבן. זהו מה שרצינו לבאר בכאן. ועיין סי' תמ"ד במג"א אות ט' ואי"ה שם יבואר עוד. ומעתה תראה שדברי הראשונים עמוקים ורחבים כמים לים מכסים וצריך להתבונן בדברי קדשם הרבה:
(ד) כבוד השבת. עיין מ"א. עיין תו"ש ג' דנפקא מינה חומרא לרבינו תם וחומרא להמחבר ביש מי שיכין בשבילו, ועיין סימן רע"ד מ"א ב. ומכל מקום אף בתרתי לטיבותא יש לאסור דכבוד שבת משמע אף בלא טעם מתאוה, כמו שכתב בט"ז א, וכן הוא לשון הר"מ ז"ל. והך לקבוע היינו אף פעם א' כל ימי חייו, אם קובע סעודה שאין רגיל בה אסור, וראיה אירוסין. ואף מב' משפחות יש לומר קבעה תמיד, מכל מקום אסור הוא מירושלמי וכדאמרן:
(ה) פדיון הבן. עיין מ"א. הפרש יש פדיון הבן שלא בזמנו, ודאי אסור, ומילה למאן דאמר שלא בזמנה שרי בערב שבת, מותר לעשות סעודה. ולמאן דאמר שלא בזמנה אסור בערב שבת, אם כן בעבר ומל אין לעשות סעודה בערב שבת כי אם בליל שבת. ועיין ש"ך שם רס"ו אות ח"י דתשב"ץ התיר בערב שבת, ומי האוסר. אבל בט"ז סי' רס"ב אות ג' כתב דכל שכן ערב שבת, יעו"ש. ובחל עצרת ביום ו' ז' יש הפסק ביותר, דתשב"ץ גם כן אוסר על כל פנים ביום ה' משום שבת, הוה שלא בזמנה, עיין אות ג.
אם חל יום ל"א בערב שבת ונתרפא בו ביום, אפילו הכי מלין תחלה ואחר כך פודין, ועושה עיקר הסעודה לפדיון הבן. ופשוט הוא ואם עבר זמן פדיון הבן ביום ל"ב ונתרפא בו ביום בערב שבת, מלין ופודין בו ביום וסעודה אחת עולה לשניהם, עיין ש"ך על יורה דעה שה אות י"ב וי"ט, נ"ל בזה. ואם שכח וסבור שמותר לעשות סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת והכין צרכי הסעודה, אפשר להתיר דאנוס הוא ולא מזלזל בכבוד השבת מקרי אומר מותר וכו', ויעשו בשחרית, וצ"ע:
(ו) מותר. עיין מ"א. יש לי בכאן פרט א' אזכרהו בקצרה. הלבוש כתב, סעודת לילה דין תורה, לפיכך אסור בשחרית וכו'. ולכאורה נתן טעם זה, דבערב יום טוב לא אסור, רק ממנחה ולמעלה, עיין סימן תקכ"ט, עיין מה שכתבתי במ"א ג וט"ז א. ואכתי ערב פסח נמי, ולמה לא הזכירו וכו'? ולעיל כתבנו דשוה ערב יום טוב לערב שבת. ואכתי להלבוש איך דוחה דרבנן בעלמא לדבר תורה? עיין סימן תרפ"ז סעיף ב בהג"ה. ויש לומר דעדיין לא הגיע זמן מצוה, דין תורה שרי, ואי"ה בפתיחה כוללת ופריי לקמן, שם אבאר עוד. ומכל מקום לדידן קיימא לן אסמכתא הוא שלש סעודות, עיין א"ר רצ"א אות א. ושמעינן דרבנן דוחה לאסמכתא. ויש לומר דיקיים ג' סעודות ביום השבת, עיין סימן רע"ד במג"א אות ב יעו"ש בזה. הביא דברי דרכי משה, דאור זרוע אסר לאכול גרימזל קודם לחם (כזית משמע). והבין הד"מ דאף מבעוד יום אסור, ונתן טעם דסובר כר' יהודה בריש ערבי פסחים דאסור לאכול וכו', ועל זה כתב, לדידן קיימא לן דאוכל והולך עד שתחשך, רק מצוה למנוע מסעודה שרגיל בחול. והך גרימזל, אי נמי משביע ביותר איסורא ליכא ואפשר אף מצוה ליכא, שאין אלא לקינוח. והביא הא דרבינו קלונימוס הזקן שאכל אפילו בשבת, ואם כן על כך פנים ראוי להתיר מבעוד יום גרימזל. והמ"א כתב דאור זרוע נמי לא אסר אלא משחשיכה, הואיל ומבעוד יום על כל פנים מצוה למנוע וכו' וזה הוה כקובע וכו', אם כן בשבת איסורא נמי איכא לאכול דברים אחרים שמנים שמשביעים ביותר קודם שאוכל כזית לחם המוציא. ועיין סי' קס"ח במג"א אות כ"ח בלחם מפורר מטוגן בשמן אם מברך המוציא ואם יוצא בה בשבת ועיין סימן קפ"ח במ"א אות ט ופריי שם ורי"א אות ט כששניהם לפניהם, ובסימן רט"ו ברכה שאינה צריכה יעו"ש:
(ז) להתענות. עיין מ"א. דווקא אסטניס, ועיין ט"ז אות ג בזה:
(ח) שיוצאים. עיין מ"א. ועיין ט"ז אות ג, ועיין א"ר אות י, תענית ציבור מחדש מהני תנאי, ועיין סימן תקע"ט. והוי יודע דאחר קבלת שבת הוה השלמה, היינו מפלג המנחה ואילך, מט' ומחצה זמניות, עיין ב"י בזה, הא קודם לזה אף שקיבל שבת קודם תפילת ערבית אחר מנחה לא מהני, ועיין סימן רס"ז במ"א א. ואם כן, בך' סיון אם מתפללים מעריב מפלג ואילך רשאים לאכול בערב שבת אם קבלו כך עתה עליהם, וכל שכן שיש אומרים שהתקנה תחילה כך היה. אבל לקבל שבת קודם פלג מנחה ולטעום ולהמתין עם ערבית אסור. ואי"ה בסימן רס"א ורס"ז יבואר עוד לעניין תוספת שבת: