פרי מגדים על אורח חיים רמב
משבצות זהב
[עריכה]בטור וכו'. עיין ט"ז. ביומא אמרינן כריתות ומיתות ב"ד יסורים ממרקין ואגב שיטפא כתב מיתה. ועיין פרישה פירש אנוש עבד ע"ז בטעות כי סבר שראוי לכבד כוכבים כמ"ש הרמב"ם בהלכות עכו"ם, משום הכי אם שומר מוחלין לו יע"ש, מה שאין כן עבד עכו"ם במזיד גמור בעינן יסורים גם כן:
(א) אפילו. עיין ט"ז. ותוכן דבריו, שיש שלש כתות וכו', ועיין פסחים דף קי"ב ע"א, אפילו לר' עקיבא עושה כסא דהרסנא, היינו שיראה שיהיה לו מעט משלו. אבל אם אין לו משלו כלום עושה שבתו חול ושני סעודות, וכל שכן דאין נוטל מצדקה כסא דהרסנא. ועיין יורה דעה סימן רנ"ג ט"ז הביא דברי התוס' שבת דף קי"ח ע"א ד"ה והא, דאדרבה כשנוטל הכל מצדקה נותנין לו שלש סעודות, רק מי שיש לו י"ד סעודות אין נותנין לו סעודה שלישית, ועיין ב"ח. ובספר תוספות שבת הקשה כן על הט"ז. ויש ליישב, הטור לא סבירא ליה כתוספות, והא דתנן: "שבת נותנין שלש סעודות", כי חדא אית ליה ממה שהביא עמו, אותה יוליך מכאן לדרך, ושלוש סעודות, ב' לשבת ואחת למוצאי שבת בלילה, ויאכל סמוך לערב כמו שכתב המ"א באות ב' להר"מ ז"ל, כן סובר הטור גם כן. אבל לדינא הסכים הט"ז ביורה דעה כתוספות, יעו"ש. עיין מה שכתבתי במ"א ב:
והנה כדמוח ראיה דהדר לגמרי ממה שתירץ מעיקרא ואף לרבנן אוכל סעודה אחת במוצאי שבת, לא סמוך לערב, מדפריך בשבת דף קי"ח תחלה מסיפא דמתניתין ואחר כך מרישא, "שבת נותנין שלש סעודות", דיש לומר לר' חידקא כיון דשלש היום מפורשין בקראי וסמכו חז"ל שלש סעודות רמוזים בקרא, אסמכתא בעלמא הוי, מה שאין כן סעודה רביעית אין רמוז בקרא כל כך, רק מסברא סובר לבר מאורתא, משום הכי שבת נותנין שלש סעודות ורביעית לא נוטל כר' עקיבא, עשה שבתך וכו'. מה שאין כן עתה פריך מסיפא י"ד סעודות, חזינן דרק שתי סעודות נוטל כר' עקיבא, ובהכרח כחילוק התוספות, אם נוטל מצדקה נוטל כל צרכו; אם כן קשה לר' חידקא. ומאי קושיא די"ד סעודות? אוכל של מוצאי שבת בסמוך לערב לר' חידקא, ולעולם שלש דרמוזים היטב בקרא נוטל ולא רביעית? שמע מינה דהדר מזה לגמרי. ודע, אם הדר לגמרי מזה ודאי הלכה כר' עקיבא, ואם נאמר דלא הדר לרבנן לית ראיה דהלכה כר' עקיבא, דיש לומר חכמים פליגי עליה, ואין להאריך כאן בזה. ומעשה דקצב שבת דף קי"ט ע"א יעו"ש בגמרא. עיין מה שכתבתי בפתיחה כוללת בענין אסמכתא:
ולעניין שלש סעודות אי הוה מן התורה או אסמכתא, בלבוש סימן רצ"א משמע דהוה מן התורה, ועיין אליה רבה שם וקס"ח אות כ"ח דהוה דרבנן ואסמכתא, יעו"ש ומ"ש בפריי שם.
ודע, לעניין מה שנוהגין קצת ליתן שומן בלחם שבת, ביורה דעה צ"ז מבואר דמותר דמשונה וניכר יעו"ש. ואמנם לענין המוציא, עיין סימן קס"ח סעיף ז מה הוה כיסנין, ובסימן קפ"ח במ"א ט' ובפריי שם, דמשמע דמחוייב לאכול בשבת פת דמברך המוציא ושלש ברכות. ועיין סימן ר"פ במ"א וצ"ע והבן זה. ועיין מ"ש בסימן קס"ח סעיף ז בכסנין:
אשל אברהם
[עריכה](א) לכבד. עיין מ"א. מהו הנקרא תבשיל עיין סימן תקכ"ז סעיפים ד' ה' יע"ש, וסימן רפ"ח סעיף ב אם אכילה מזיק לו וכו'. ובצמח צדק סימן כ"ח מכריתות פרק קמא משנה ז מרשב"ג שלימד דה' לידות וודאות מביאות קרבן א' ואין השאר חובה כו' יע"ש (יש לי הרהורי דברים בתשובה זו. א. התם עשו תקנה בשב ואל תעשה שלא יבואו לקום ועשה, יאכלו בטומאה, מה שאין כן כאן לעשות תקנה בשב ואל תעשה לבטל חודש אחד פן יבטלו הרבה בשב ואל תעשה. ב. התם יש תקנה להכריז אחר כך לכשיחזור השער למקומו שיביאו השאר, מה שאין כן כאן. גם מה שכתב בהג"ה יש כח בית דין בשב ואל תעשה, היינו בית דין הגדול או רוב חכמי ישראל, מה שאין כן בית דין בעיר אחת לא. עיין בהרע"ב שלימד לפי שעה שלא כהלכה, כמ"ש כאן. והא דלימד שלא כהלכה מן התורה קאמר, דדרשא גמורה היא, "זאת תורת" להביא קרבן על כל אחת. ועיין רש"י כריתות שם, בספק בקושי התירו לאו דווקא, דהלכה למשה מסיני הוא והלכתא כך הוה. ועוד, דאם לא כן איך מביא חולין לעזרה? ומיהו יש לומר, יש כח ביד בית דין בקום ועשה כהאי גוונא, דבריהם דין תורה מ"לא תסור" ו"אשר יורוך". והיכא דאתנו הקילו, כמבואר כמה פעמים ובשורש הח'. וכאן התנו שיהא ממש דין תורה והדברים ארוכים אין עת האסף פה).
והנה בדגים ודאי הדין עמו, דלאו דין תורה הוה ואף לא דרבנן, מאחר דיש לענגו במאכלים אחרים. ובהגה בסמוך כתבנו מזה:
בא"ד א', אף פחות משליש יוקר יש לעשות תקנה משום עניים. שם, דאם תקנו לאסור לאכול דגים כמה שבתות ואחד קנה מקודם, מותר יעו"ש. ועוד סימן א' ב' בקהל יעשו תקנה בשוחט וכו' כתבואות שור ופריי שם וחולין פרק קמא באיברי בשר נחירה שהכניסו לארץ ישראל, ואין להאריך:
כתוב בספר עולת שבת כו' עיין מ"א. פסחים דף ס"ח ע"ב ביצה דף ט"ו ע"ב ר' אליעזר אמר יו"ט או כולו לה' או כולו לכם. ר' יהושע אמר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבא, הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם. הנה חלקהו חציו יראה לאו דווקא בצמצום, רק מקצת לה' ומקצת לכם, ומצות עשה לאכול ורשות בידו, רובו לה' או רובו לכם או חצי ממש, ור' אליעזר סובר מותר להתענות ביום טוב (כן משמע שם דאכילה רשות היא) או כולו לה' ממש ולהתענות או כולו, כלומר רובו, לכם, דהא צריך לתפילה ועל כל פנים קריאת שמע דין תורה. ואמר רבא וכו' דבעינן נמי לכם קצת ואסור להתענות. וקשה, הא הלכה כר' יהושע לגבי ר' אליעזר וכמ"ש בתקנ"ט, אם כן מה השמיענו רבא? ולזה תירץ העולת שבת דלא גרסינן נמי (עיין פרישה גם כן הגירסא). ואמר רבא, הכל מודים, ר' יהושע, בשבת דבעינן לכם, רובו. והמ"א הקשה דזה לא יתכן, לא מיבעיא לגירסא נמי; ואף למאן דלא גרס נמי, הפירוש הכל מודים ר' אליעזר אף דאין הלכה כמותו, וכן הוא בטור דהכל מודים ר' אליעזר. ובר"ן תלמידי חכמים עונג להם אכילה בשבת, מתענגים בהם יותר, ולשאר עמא עונג תלמוד תורה, אבל אין חיוב דווקא רובו לכם. ועיין ר"מ פרק ששי מהלכות יו"ט הלכה י"ו, כשם שמצוה לענג שבת כך ביום טוב, ובהלכה י"ט משמע דשווין המה ועיין א"ר אות וי"ו יע"ש:
(ב) שהשעה. עיין מ"א. בשבת פרק כל כתבי קי"ח א, ועיין ב"ח. ומרש"י שם ור"ש פרק ח דפאה משנה ז משמע במסקנא מוקי ההיא דפאה כר' עקיבא, ומי שיש לו מזון י"ד סעודות יאכל א' ביום ובלילה לימי השבוע, ולא יאכל סעודה ג' בשבת. אבל הר"מ בפירוש המשנה פאה פירש דלרבנן אוכל סעודה ב' סמוך לערב במוצאי שבת ודי לו ומוציא הכל. ולר' חידקא צריך לומר כר' עקיבא, אבל לרבנן דקיימא לן כוותייהו אוכל סמוך לערב כו', ומחולקין בזה. אבל אם אין לו רק מזון ב' סעודות לשבת מודה הר"מ לדינא דלא יטול מצדקה בערב שבת ועושה שבתו חול, כר' עקיבא, ואין אוכל סעודה שלישית. ומה שכתב רע"ג טעות סופר ואפשר רצ"א, שם כתב מעניין זה אם אין לו כדי לחלקם. ועיין ט"ז יורה דעה רנ"ג ב הקשה על הפרישה. ולמ"ש המ"א כאן הם דברי הר"מ ז"ל, דלמסקנא לרבנן כדמשני מעיקרא. ועיין ר"ש פאה כתב: מזון שלש סעודות. מוקי כר' חידקא. מג' סעודות מקשה כן, אבל ב' סעודות לא מקשה כלום. וכי תימא דקשה איך סתם ב' סעודות, הא בשבת כו', אם כן לא מתרץ כלום, ואין להאריך:
גם מה פריך, י"ד סעודות? חמסרי הוין; הא יש לחלקם, ודי לסעודה שלישית כזית או כביצה למאן דאמר קודם חצות יוצא ידי סעודה שלישית. ואי"ה בסימן רצ"א יבואר עוד בזה, וכאן אין להאריך.
לווין ברבית וכו', בהיתר. ואין לומר ידחה עשה דאכילת שבת ללאו וכו', חדא בעידנא וכו', ועוד דהמלוה עובר. ומ"ש ב' סעודות מיירי ביודע שבליל מוצאי שבת יתנו לו סעודה, אף שאין נחלקת בלילה. ועיין בספר חמד משה יע"ש:
(ג) לכבוד. עיין מ"א. עשה, כלומר דלא תימא לכבוד השבת שיהיו לבינים לשבת. והמחבר כתב מפני כבוד השבת, נתן טעם דווקא חמישי ולא שישי, שיהיו פנויים. אבל סעודת שבת טוב יותר שיקנה בערב שבת, עיין אליה זוטא אות ה ואליה רבה אות ט בזה:
(ד) לעשות. עיין מ"א. בדרכי משה כאן הראה לתר"ב. ושם פירש הא דרבי חייא מפקיד לרב בז' ימים בשתא אכול היינו שבע ימי החול בין ראש השנה ליום הכיפורים, כי בראש השנה חייב לטהר עצמו. ולפי זה, בז' ימי החול שבת בכללן קאמר. ואף דעונת תלמידי חכמים בשבת, יאכל במי פירות, עיין מ"א ר"פ (משמע עונת ת"ח בשבת, לא ביו"ט, עיין סימן ר"מ ואה"ע ע"ו). ובדרכי משה פירש דביום טוב לשין בבתיהם ,והקשה כן, אם כן בשבת אין לשין, דאם לא כן ליכא כי אם ששה ימים, דבז' יום אחד שבת. והמ"א תירץ דרבי חייא הוה מקדש על פי ראייה ונשארו ח' ימים, ויום א' שבת, נשארו ז' ימי החול ממש. ואדרבה מוכח מטור דבשבת אופין בבתיהם ולא ביו"ט, ומשום הכי בראש השנה הוצרך לטעם חייב לטהר, ואם יאכל פת שמא יטמא הגוף מדבריהם, ובשבת בבתיהם מסתמא בטהרה, ושבעה ימי החול הוצרך, והיינו מקדש על פי הראיה. ועיין ספר חמד משה, ולמה שכתבתי אתי שפיר:
בדרכי משה תר"ב. צריך עיון במ"ש משכמת ואופה בערב שבת, בב"ק פב משמע גם בחול כל שצריכה לאפות שתהיה בשחרית שתהא מצוי לעני, ועיין ר"מ פרק כ"א מהלכות אישות הלכה ה. ולדרכי משה דגרס בערב שבת, אם כן משכמת משום כבוד שבת שתהא פנויה אחר כך. ובגמרא אמר שיהא מצוי פת לעני. גם מ"ש אע"פ שאין ראיה דבלאו הכי היתה אופה, מכל מקום רואין דאית ביה כבוד שבת מדנקטו ערב שבת, צריך עיון דמשכמת בערב שבת דווקא. ויש לומר, חדא מתורצת בחבירתה, דגרס בערב שבת ובגמרא אמרו הטעם דשייך אף בחול כפירוש רש"י לשם, ולמה נקטו ערב שבת? שמע מינה דרכם היה בערב שבת לכבוד שבת, ומכינה גם לימות החול, או נקט המצוי. ש"מ דאית כבוד השבת בזה. ואם כן, הר"ב כאן תרתי קאמר, א' כבוד שבת, שנית שיהא בטהרה. ועתה שאין לנו טהרה, מכל מקום פת ישראל כו': ואי"ה בסוף הסימן יבואר לענין שומן בלחם שבת יע"ש: