פרי חדש על יורה דעה א
(א) אפילו נשים וכו' - כתב הכל בו הר׳ יצחק כתב שהנשים שוחטות לעצמן משמע שאין שוחטות לאחרים ע"כ ותמה על זה הב"י דכ"כ הכשר צריך לזה כמו לזה. ול״נ דה׳ק שלא יהיו ממונו׳ לשחוט לצבור מפני שהטבח הממונה לרבים צריך זריזות גדול ויש לו טורח הרבה והנשים עצליות הן ומחמת עצלנותן ינבלו הרבה בהמות וטבח שניבל מסלקין אותו כמ״ש בח״מ סי׳ ש״ו והנשים מועדי לכך אבל לעצמן כיון דהוי דבר מועט יכולות להזהר. והא דקתני בפ״ג דזבחיס שהשחיטה כשרה בזרי׳ וכנשים והיינו אפילו לכתחילה כדמוכח התם בגמ׳ ואפי׳ לאחרים היינו דרן מקרה לא שיהיו קבועו׳ ותמונות לכן לשחוט לצבור וכן ראוי להחמיר בזה:
(ב) ועבדים - בזבחים קתני שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ונעבדים ומוכח התם דאפילו לכתחילה וכמו שכתבו התוספ׳ בריש חולין. ומ״ש התו׳ בפ״ד דקדושין ד׳ ע״ו אע״ג דשחיטה כשרה בנשיס ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחילה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים. ע״כ דיעבד דקאמרי לאו דוקא דהא אפי׳ לכתחי׳ רשאין לשחוט. אלא כלומר דאינו אלא דיעבד ומקרה בעלמא. אבל הקבועי׳ לשחוט לכתחילה אינס אלא כשרים מיוחסין והנה דבר ברור הוא דעבדי׳ דקתני במתני׳. ר״ל עבדיס שמלו וטבלו לשס עבדות ואינס משוחררים. וכן מוכח בריש חגיגה דאמתני׳ דקתני הכל חייביס בראיה חון מחש״ו ועבדיס שאינס משוחררי׳ דייק תלמודא מאי שאינס משוחררי׳ אילימא שאינס משוחררי׳ כלל לימני עבדיס סתמא וכו׳ מוכח בהדיא דכל היכא דקתני עבדיס סתמא הוו עבדיס שאינס משוחררים וזה א״צ לפניס ודלא כהט״ז וכבר השיגו בש״ן בס׳ נ״ה ע״ש. ומ״ש הטור ועבדיס משוחררים. לאו משוס דפירושא דעבדיס דמתני׳ הכי הוו אלא לפי שסיי׳ שישחטו אפי׳ אין מכירין אותו ואין יודעין בו שהוא מומחה וסתס עבדיס אין ראוי להאמינס אא״כ מוחזקים בכשרות לפי שיש בהס מדות מגונות הרבה ומיעוט יראת שמי׳ כדמוכח בפ״ק דגיטין. לפיכן לא היקל בהס לדונס כסתס בני אדס אלא עבדיס משוחררים בדוקא והמחבר השמיט תיבת משוחררים משוס דאזיל לטעמי׳ שהשיג על הטור בב״י ע״ש וכבר כתב לקמן בס״ס ס״ה שאין לוקחין בשר מכל טבח אא״כ מוחזק שאינס משוחררים. והטור מחמיר בזה ודברי המחבר עיקר: ועיין במהרש״ן ח״ב סי׳ קע״ה:
(ג) וכן המנהג - הב״י השיג על זה דלא ראינו אינה ראיה והשיב על זה בש״ך דבמנהג כה״ג הוי לא ראינו ראיה והביאו ההגה בח״מ ס״ס ל״ז ולשם האריך הש״ך בזה ע״ש ואנו ראינו נשים שוחטות כדברי הב״י ועיקר:
(ד) מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט פי' על סמן שיבדקנו אחר השחיטה אס הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משוס דלרווחא דמילתא שיילינן ליה וכמ״ש הרשב״א בת״ה דף י׳ ע״א. ע״ש:
(ה) שרוב הרגילין לשחוט וכו עיין בח״מ סי׳ ש״ו כדו:
(ו) אבל אם הוא לפנינו וכו כתב הב״ח וזה לשונו כתב ראב״ן סי׳ נ״ה דאף רבינא לא אמר דאס שחט בודקין אותו אלא כשהוא לפנינו אבל אס אינו לפנינו ולא מצינן למרדף אבתריה אף רבינא מודה דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הס. ולפ״ז לדידן כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי׳ מצינן למרדף אבתריה עכ״ל ואינו מחוור דכל היכא דמצינן למרדף אבתריה כאימא קמן דמי ואין כונת ראב״ן לומר דפליגי רבינא ואינן אמוראי בדמצינן למרדף אבתריה דהא ודאי ליתא וכדכתי׳ אלא בהא פליגי דלרבינא אי איתיה קמן או דמצינן למרדף אבתריה ולמבדקיה בודקין אותו אבל אי לימיה קמן שחיטתו כשרה ולאינן אמוראי אף בדאיתיה קמן לא צדן למבדקיה משוס דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הס הפן הוראת הגאונים וכן מבואר בדברי ראב״ן ע״ש. וא״כ מה שדקדק הב״ח אינו כלוס ומטרחינן למרדף אבתריה ובלאו הכי דברי ראב״ן תמוהים דבאוקמתא דרבינא אמדנן בגמרא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש״ו. ואס שחטו מ״ל אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי כלומר ולמה לי אחדס רואיס אותו. ומשני דליתיה קמן דלבדקיה. מוכח בהדיא דבדליתי׳ קמן טעמא דאחריס רואיס אותו הא אין אחדס רואיס אותו שחיטתו פסולה ובש״ן כתב בזה ע״ש ול״נ דה״ק בדליתי׳ קמן למבדקיה ומצו למרדף בתריה ולא רדפי כיון דמעיקר הדין הו״ל כאימי׳ קמן ובדאיתי׳ קמן לא סמכינן ארוב מצויין וכו׳ א״כ אס אחרי׳ רואין אותו שחיטתו כשרה ואס לאו שחיטתו פסולה מדרבנן משו׳ דלא רדפי אבתרי׳ אבל היכא דליתי׳ קמן כלל אז סמכינן ארוב מצויין זה נ״ל ליישב בעד ראב״ן אעפ׳י שאינו תמוור בסוגיא:
(ז) אין לסמוך על החזקה וכו פי׳ שאין ליתן לכתחיל׳ לשחוט על סמן שיבדקנו אמ״כ אלא יבדקנו מתחיל׳ ואמ״כ ימן לו לשחוט:
(ח) אא״כ נטל קבלה וכו ואפי' מי שהוא בקי לשחוט תרנגול אינו יכול לשחוט העופות הקטניס דהיינו הצפוריס ותוריס ובני יונה הקטניס אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי. ומומחין גדוליס שבא לידס עוף קטן שוחטיס אותו עס התרנגול כדי להסתלק מן חשש ברכה לבטלה מהרש״ל בפ״ק דחולין. וכתב הש״ן דאעפ״י כן ראה לשחוט שני צפוריס יחד קטניס דלכולי האי לא חיישי שיתנבלו שניהס ע״כ. וכל זה אינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא. ונכון ליזהר בו:
(ט) דאמרינן השתא הוא דאיתרע בפ״ק דחולין איתא דהשוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אחר שחיטה אמר רב הונא אפי׳ שיבר בה עצמות כל היוס פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצס נפגמה וק״ל כוותיה דרב חסדא כששיבר בה עצמות ומפרש המס טעמא משוס דעצס ודאי פוגס עור ספק פוגס ספק לא פוגס הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומותבינן עליה מהא דקתני טבל ועלה ונמצא דבר חוצן עליו אעפ״י שנתעסק באותו המין כל היוס כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא הי׳ עלי קודס לכן. והא הכא דודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה. וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי. ומשני דהכא סכין אתרעאי בהמה לא איתרעאי כלו׳ אבל המס גברא הוא דאתייליד ביה ריעותא. והקשו בתוספ׳ מהא דתנן ואייתי לה הש״ס בריש נידה. מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה״ר בין ברה״י טמאות משוס דאמרינן העמד טמא על חזקתו ואמאי נימא מקוה אתרעאי גברא לא אתרעאי שהרי טבל לפנין ותירצו בזה שלשה תירוצים התירוץ הא׳ דשאני המס דאיכא למימר חסר ואתאי כלומר וכיון שחסר מקודס שמצא רובו חסר הרי אתרעאי חזקיה ואין לנו זמן ברור לתלות בו החסרון ולפיכן כל טהרות שנעשו למפרע טמאות. ולפי מירון זה בשוחט שהיה לו קבלה ונמצא עכשיו שאינו יודע. הדבר ברור שלא שכח הכל בפעס א׳ אלא שכח ואתאי ואין לנו זמן ברור לתלות בו השכחה א״כ כל הבהמות ששחט למפרע טרפות דהעמד בהמה על חזקתה והרי אינו יודע לפנינו. עוד תירצו דהתס במקוה אין לתלות בהיתר טפי מבאיסור אבל הכא אין הספק שקול משוס דעצס ודאי פוגס וטפי איכא למיתלי שנפגס בעצס מלומר שנפגס בעור וגס לתירוץ זה השכחה אין לתלות בשוס זמן להיתר טפי מלאיסור. עוד תירצו דמאי דמשנינן סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ר״ל דלא דמי ריעותא לסכין לדין חציצה או חסרון דמקוה דהתס אי כשטבל הוה עליה חציצה או טבל במקוה חסר בודאי דלא עלתה לו טבילה אבל הכא אמ״ל בעור נפגמה שמא לא נשחטו הסימנים כנגד הפגימות והוי כס״ס. ואף לתירוץ זה יש להטריף למפרע כל מה ששחט משוס דלא סמכינן אהן ס״ס אלא כששיבר בה עצמות כדלקמן בסי׳ י״ח שיש לתלות בהיתר טפי שנפגס בעצמות ששיבר. הא לאו הכי אע״ג דאיכא ס״ס שמא בעצס דמפרקת אפגיס ואמ״ל בעור נפגס שמא לא שחט כנגד הפגימה אפ״ה לא סמכינן עליה להתיר וא״כ בדין שוחט נמי הוי דומיא דלא שיבר בה עצמות שאין לתלות בהיתר ולפיכן אין להשגיח במה שפסק מור״ם בכאן להכשיר למפרע כל מה ששחט שנמשן אחר ס׳ האגודה שכתב ולמד כן מהן סוגיא דפ״ק דחולין דכתוב סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וה״נ בדין שוחט זה גברא הוא דאתרעאי בהמה לא אתרעאי. וליתא לפי כל התירוצים שנאמרו ליישב ההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר עס הן דהכא לסכין אתרעאי. וכבר הרב בעל ס׳ ט״ז האדן למעניתו בפרט זה ודחה הוראת מור״ם בשתי ידיס וכמ״ש ועוד האדן להוכיח כדבריו וכתב שאעפ״י שמתשו׳ הרשב״א סי׳ ד״ח נראה כדברי ההגה מ״מ לא בא אלא לומר שבאותו נדון שנשאל שלא הוחזק השוחט מתחילה לכ״ע אסור דאי הוה הוחזק מתחילה הוה פלוגתא כמבואר שס בדבריו ע״ש שכל דבריו נכונים ומכוונים להלכה להחמיר ולאסור למפרע אף בשוחט שנטל קבלה ודלא כההגה והב״ח והש״ן שנמשכו אחר האגודה. ולא האירו דבריהם. ועוד יש להוכיח כן ממ״ש הרשב״א במ״ה דף פ״ז ע״א וכתבתיו לקמן בסי׳ פ״א וז״ל על גבינות שגבנו מבהמה ידועה ואמ״כ נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה שאין לאסור הגבינות וה״מ בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותס בשעת שחיטהבהא ודאי אסורין דהא א״א לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאת׳ מחזקתה וכיון דודאי יצאה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בדבר בזמן ידוע אוסרים אותה למפרע כענין שאמרו בכתמים וכו׳ עכ״ל וא״כ ה״נ גבי שכחה א״א לומר דעכשיו שכח הכל ובודאי דכבר נפק ליה מחזקתיה ואין אנו יכולין לברר מתי ולא לתלות בדבר בזמן ידוע א״כ יש לנו לאסור הכל למפרע. ועוד יש להוכיח כדברינו אלה ממ״ש הרץ בתשובה הביאה הב״י לקמן בס״ס ר״א שמקוה שהוחזק להיות בו מ׳ סאה ומוחזק ג״כ להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ׳ סאה שאין לסמוך על חזקתו הא׳ אעפ״י שעכשיו ג״כ נמצא שלס וצריכה לחזור ולטבול. והביא ראיה מהא דאמרינן בפ״ב דקדושין איתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו כלומר ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהס. נימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידס בלא ראיה והן אין מוציאין מידו בלא ראיה דברי רבי יעקב וכו׳ אמר לך רב אנא דאמרי כר״י ע״כ לא קאמר ר״י המס דליכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו וק״ל כר״י וטעמא דמילת׳ משוס דכיון דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו לא אמדנן העמד אדס זה בחזקת בריא כמו שהיה מתחילה ואמרינן שעכשיו גס כן הוא בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי עכ״ל וא״כ כ״ש לנ״ד דהויא חזקה עשויה להשתנות דשר של שכחה שכיח וכדאמרינן בר״פ כיצד מעברין אמר רב אשי אנן כי אצבעתה בבירא לשכחה ופירש״י כשס שהאצבע נוח ליככס בפי הבור כך אנו מהירין לשכוח ע״כ וכיון שעכשיו אינו יודע וגס החזקה עשויה להשתנות אין לנו לומר בזה אוקי גברא אחזקתיה אדרבא אית לן למימר העמד בהמה על חזקתה. ולפיכך לדעתי עיקר הדין בזה הוא כדעת בעל ט״ז דאף בשוחט שנטל קבלה יש להטריף למפרע כל מה ששחט וגס הכליס שבשלו בהס ממה ששחט צריכין הכשר: