פרדס רמונים כג יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · פרדס רמונים · כג · יח · >>

פרק שמונה עשר:

צבא פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים כי נצח והוד עליהם נאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וכן כל לשון צבא. וכן הם הרומזים בשם צבאות כדפירשנו בשער השמות. ונראה מתוך לשון התיקונים שהם נקראים צבאות מסטרא דיסוד. וכן האבות גדולה וגבורה ת"ת נקראים צביונות מצדו [קיז].

ובתיקונים (תקונאכב) בהיותו מדבר ביסוד וז"ל ועליה אתמר וכל צבאם מאי צבאם תרי סמכי קשוט וביה אתקריאו תלת אבהן צביונות כד"א ויכל אלקים ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך אלקים את יום השביעי עכ"ל. והכל כנגד היסוד. ומוכרח התם. וקרוב לענין זה פי' במקומות רבים (בתקונא נא, דף) באמרו צבאות אות הוא בצבא שלו. והענין כי מלת אות של צבאות רומז אל היסוד הנקרא אות. וצבא הוא נצח והוד ועליו נאמר אות הוא בצבא שלו כנראה שנקראו צבא מצד היסוד:

צבי נקרא היסוד וכן פי' הרשב"י ע"ה בזוהר בפרשת אחרי (דף, סח) בפסוק כאיל תערוג ורמוזו מן הכתוב צבי לצדיק ומשמע התם שנקרא צבי כשהוא אצל המלכות בהיות המלכות נקרא איל. ובפ' בראשית (דף, מט.) פירש כי המלכות נקראת צביה. והת"ת נק' צבי והיא צביה. והכל אחד כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף:

צדיק היסוד נקרא צדיק. ולא נקרא כן אלא בהיותו עושה צדקה עם צדק שהיא המלכות וי' שבתוך הצדיק יסוד הרי צדיק. ובזוהר פ' אמור (דף, צא) פי' כי יסוד ומלכות נקראים צדיקים בלשון רבים וז"ל מאן צדיקים דא צדיק וכנסת ישראל. ואפשר שנקראים כן מפני ששניהם אות ברית. זו מילה, וזה פריעה. שניהם אות ברית צדיקים. ולא נקרא הצדיק יסוד אלא בבחינה שאין למלכות קיום זולת שפעו כדפי' בשער המכריעים:

צדק היא המלכות ונקראת כן כשהיא יונקת מצד הגבורה כן פי' הרשב"י ע"ה בזוהר (בלק קצח, עב) והכריח מפסוק (ישעיה כו, ט) כי כאשר משפטיך לארץ צדק וכו' ר"ל צדק ויושר בשורת הדין. ובפ' בראשית (דף מט, פי) כי הת"ת נקרא צדיק והיא נקרא צדק. ויש צדק עליון והיא הבינה ונקראת כן ע"ד המלכות:

צדקה פי' הרשב"י ע"ה (בתקונא ע, דף) כי צדקה הוא רחמים והצדקה הוא בינה עלאה. ואפשר שגם כן המלכות תקרא צדקה בהיותה רחמים כמו שהבינה גם כן נקראת צדק. ובזוהר פ' אחרי (דף, עב.) פי' בפסוק (בראשית לח, כו) צדקה ממני שזהו מאמר הת"ת על המלכות כי היא צדק ונעשת צדקה על ידו. וזהו שאמר ממני. והטעם כי הוא עושה אותה כלי וזהו צדקה בה' מורה על הנקבות כדפי' בנער נערה בשער סדר האצילות. ובזוהר פרשת אמור (דף, פט.) פירש כי צדקה הוא הת"ת עם היותו כלול בגדולה גבורה ומאיר בהם. וכן פי' בפ' מקץ [קיח] כי הת"ת נקרא צדקה. ואפשר שנקרא כן מפני שאז הוא עושה צדקה עם המלכות [קיט]:

צואר הת"ת במציאותו המתעלה להתדבק בג' ראשונות על גבורה וגדולה נקרא צואר. עכ"ז יהיה הצואר גם כן בבינה [קס] וכן מצינו בזוהר:

צור המלה הזאת סובלת ג' פירושים. האחד לשון יצירה כדפי' רז"ל (ברכות, די), ואין צור כאלדינו ואין צייר כו'. וכשנפרש אותו ע"ד זה יהיה פי' בבינה כי הבינה היא אשר ציירה והוותה ההויות כלם. ופי' שני צור לשון סלע שהוא חלמיש ומטעם שהיא הצור שפתח ויזובו מים (תהלים קה, מא) והיא המלכות ולפי בחינתה הנזכר יקראו בשם צור בכל אחד ואחד. ובפסוק (שב כב, מז.) חי יי' וברוך צורי פי' בזוהר פ' מקץ (דף קצג, עב) כי הוא התפארת [קכא] ואפשר הטעם בעבור מלת ברוך ודוחק. ופי' שלישי צור לשון חוזק וזהו בגבורה שהיא חזקה בתוקף הדין:

צורך העולם נקראת המלכות מכמה טעמים אם שהיא צורך עולם העליון כדפירשנו בשערים הקודמים כי שכינה בתחתונים צורך גבוה וגם מפני שעיקר אצילותה של מדה זו היתה לצורך עולם התחתון כמו שבארנו בשער טעם האצילות:

צורת זכר פי' ר' משה כי התפארת נקרא צורת זכר והטעם כי הת"ת ומלכות הם זכר ונקבה הזכר תפארת ומלכות נקבה:

צחצחות פי' בזהר פ' תולדות (דף, קמא.) וז"ל והשביע בצחצחות נפשך דא אספקלריא דנהרא דכל נשמתין אתהנן לאסתכלא ולאתענגא בגויה עכ"ל. והכונה ודאי על הבינה שאליה תשוקות כל הנשמות ונקראיס צחצחות מפני שיוצאין ממנה נצוצות הרבה לפי שיעור הנשמות לכל נשמה צח אחד:

ציון בשם זה מצאנו להרשב"י ע"ה שני פירושים האחד הוא במלכות שנקרא לפעמים נקודת ציון. השני הוא היסוד. ונראה לנו לומר כי כמו שביחוד הזכר והנקבה במין האנושי יש מקום מיוחד לגוף היא השדרה משפיע ומקבל, ומקום מיוחד לזרועות ולשוקים משפיע ומקבל עליון ותחתון, ומקום מיוחד לברית כמער איש ולויות. כן במלכות אחר שהיסוד אבר היחוד יש בה מקום מיוחד ליסוד פרטי שבו תלוי עיקר היחוד וזווג ומקום מיוחד וכו' כמו שפירשנו בארוכה בשער מהות והנהגה. ועתה אותה נקודה שבה יחוד יסוד ומלכות, נקראת נקודת ציון. זה ציון וזה ציון, נקודה נגד נקודה, י' נגד י'. זאת י' שביסוד וזאת י' שבמלכות. זה נ"ל בישוב המאמרים.

אמנם קשה לנו קצת מהזהר פ' צו (דף, לא) וז"ל ר' חייא ור' יוסי הוו אזלי מאושא לטבריא. אמר רבי חייא כתיב כי בחר ה' בציון וגו' זאת מנוחתי וגו'. לזמנין קרו להאי חבריא כולהו דכורא, בגין דציון איהו רחמי. והאי קרא נוקבא קרא ליה. אמר ר' יוסי הכי שמיע לן מבוצינא עלאה אבל בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא אתקרי נוקבא בשמא ([[דדכורא {{{2}}}|דדכורא, {{{2}}}]]) דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו ולא הוי ביה פרישותא כלל. וע"ד אוה למושב לו כתיב וכתיב כי בחר ה' בציון בציון דייקא בההוא דאית בגויה דשריא ביה ולא כתיב לציון. וכלא חד בין דקרא להאי בשמא דדכורא ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא כלא חד ובדרגא חד קיימין עכ"ל.

והנה הקשה כי ציון לעולם הוא זכר ביסוד, וכך הוא מוסכם בין חברייא, אם כן האיך קראה הכתוב במה שאמר זאת מנוחתי כנראה שציון היא נקבה ולא זכר. ותירץ ר' יוסי כי הטעם שבא בכתוב זה בלשון נקבה אינו מפני שציון היא נקבה אלא שהמלכות נקבה נכללת עמו ומפני היותה נכללת עמו יצדק בו לשון נקבה ולא בו ממש אלא במלכות שהיא נכללת עמו. ודקדק כן ממה שאמר הכתוב כי בחר י"י בציון ולא אמר כי בחר י"י לציון שנראה שהבחירה הוא שבחר לציון עצמה אלא בציון שפי' באותה הנכללת בציון דהיינו המלכות.

והנה מתוך המאמר הזה נראה כי יסוד נקרא ציון ואין מלכות נקרא ציון ואפילו לפום האי סברא לא יקרא היסוד ציון אם לא כאשר יתייחד עם המלכות. וכן פי' שם ר' יוסי עצמו וז"ל ולציון יאמר וכו' כד מזדווגא כחדא בזווגא חד כדין אקרי ציון. וציון בירושלים אשמודע ואשתכח ודא בדא תליא עכ"ל. ולפי הנראה קצת משמע האי לישנא כדפרשינן מעיקרא. ועם כל זאת אין ולאו ורפיא בידן. כי אפילו הלשון במאמר הקודם אפשר לתקנו אלא שאין כונתינו להאריך:

ציץ פירש הרשב"י ע"ה בפקודא דציצית (בפ שלח, דף) כי הציץ הוא בינה. ולכן כהן גדול מעוטר בציץ כתר הבינה והוא מכפר על עזות פנים ולא ימצא אלא פני האמת פנים הנכללים בתפארת. ונראה לי כי לכן היה כתוב בו קדש לה', כי קדש הוא בג' ראשונות כמו שיתבאר בערכו, ולה' הוא הת"ת ופי' הבינה החופפה על הת"ת באמצעות כ"ג איש החסד:

ציצית היא השכינה ובמציאותה התחתון המתקרב אל מצולת ים. ולכן היא תכלת שהתכלת במלכות הוא בחינתה התחתון בסוד הים אשר תחתיה המצולות בסוד הדין שבה. ולכן אמרו תכלת דומה לים כן פירש הרשב"י ע"ה (שם, ברמ):

ציקי קדירה המלכות היא כדמיון קדירה שבה מתבשל כל ההויות ומתהוים הויות הראויה אליהם. אמנם הקדירה הזאת צריכה אל תבלין להמתיק הכח העשני. ולכן הריחה ציקי קדירה, הכוונה נתאוה ליחוד הזכר שהם תבלין לקדירה. והביאו לה עבדיה בחשאי. ולכן אנו מיחדים אותה בברוך שם כמל"ו. והמפרשים פי' בענין אחר ואינו עיקר:

צללי ערב פי' הרשב"י ע"ה בזוהר פי' חיי (דף קלב, עב) וז"ל צללי ערב דאינון דרגא דדינא קשיא וכדין אתחרב בי מקדשא ואתוקד היכלא. נראה כי תוקף הדין עם כנפיו החצונים הכל נכללין בלשון צללי ערב:

צלמות פירש בזוהר ויצא (דף קס, עב) כי הקליפה הרוכבת על הנקבה נקראת צלמות והטעם כי הזכר הרוכב נקרא צל ונקבתו מות. פירוש צל וכח למות:

צלע הוא המלכות במציאותה הנעלם הנלקח מהאדם העליון כמו שבארנו בשער המציאיות. ויש צלע המשכן ופי' הרשב"י ע"ה בתקונים (בהקדמה, דיב.) כי מטטרון נקרא צלע המשכן פי' צלע למלכות ועבד אליה: צמר לבן בחסד וכן פי' בעמר נקי בערכו. וכן פי' רבי משה. ולנו נראה שהוא לבנינות הכתר כאמרו (דניאל ז, ט) ושער רישיה כעמר נקא. וידוע כי שער הראש הוא בכתר וכמו שנבאר בשער הנשמות פ"ח:

צנתרות פי' ר' משה כי החכמה והבינה נקראים כן כי הם על המנורה הטהורה מריקים השמן ועל שבעת הנרות. ויפה כיון דהכי מוכח מקרא. אמנם הם שניהם זהב, עם היות הא' אל הימין בסוד הכסף, והא' אל השמאל זהב. להיות שהיא החכמה בתוך הבינה בסוד ה' על י' כדפי' במקומות רבים:

צעקה היא בבינה. וכן נתבאר בזהר פ' שמות ([[דך. {{{2}}}|דך., {{{2}}}]]) וז"ל: אמר ר' יהודא הילכך גדולה צעקה מכלם שצעקה היא בלב הה"ד צעק לבם אל י"י כו'. ופי' גדולה צעקה מאנחה ושועה שבארנו ונבאר בערכם. שהשועה היא במלכות, והאנחה היא בת"ת, וצעקה היא בבינה והיא גדולה מכלם והיא הלב, והלב היא בבינה כדפי' הלב מבין.

וכן אמר התם ר' יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדה הדין שלמעלה. והיא בבינה המושלת על הגבורה.

וכן נאמר התם אמר רבי יהודא גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו פי' הצעקה היא בבינה והיא מהפכת וקורעת הדין לרחמים מכל הימים השבעה אשר תחתיה.

ועוד אמר התם רבי יוסי אומר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא והוא הבינה דהיינו עולם הבא. ויש חילוק בין ג' תנאים האלה. כי רבי יהודא אמר בראשונה שצעקה היא בלב דהינו הבינה. ואח"כ הוסיף רבי יצחק כי היא בינה בהיותה בעלת רחמים ויש בה כח להפך מדת הדין לרחמים דהיינו המושלת דקאמר כדפי' לעיל.

ור' יהודא הוסיף עליו ואמר דלאו דוקא מהפכת מדת הגבורה לבד אלא אף מהפכת את כלם, אפילו שיהיה מדת הדין מתפשטת כבר בכל שבע ימי הבנין יש בצעקה התלבשות הרחמים להפך כלם לרחמים.

ור' יוסי הוסיף עליו ואמר כי הצעקה היא בבינה בבחינתה למעלה המתדבקת בחכמה דהיינו שמושלת בעולם הבא. כי עולם הבא הוא הבינה בערך הבחינה המשפעת כדפי' בערכו. והנה למדנו היות צעקה בבינה לא' מג' בחינות לפי פירושי התנאים וזעקה וצעקה הכל דבר א' ובארנו בערכו:

צפון הוא הגבורה בכל מקום ולכן מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד) כי משם נמשך מדת הרעה בעולם רצועה להלקות החייבים. ושם גמול טוב לצדיקים דכתיב (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן פעמים שם זה לרעה פעמים לטובה. ובזוהר פר' במדבר (דף, קך) משמע שהוא בבינה והכל דבר אחד:

צפור נקראת השכינה מלכות מטעם כי כמו שהצפור נודדת מקנה כן היא נודדת מקן שלה מבחינת יחודה. ובעלה נקרא עוף והיא צפור מצדו. וכן נתבאר בתקונים (תקונאמו). ובמקום אחר ביארו כי המלכות נקראת צפור מפאת מטטרון הנקרא גם כן צפור. ואפשר לפרשו במה שנודע שהת"ת מקנן במטטרון ובארנו בשער אבי"ע. ובמקום אחר פי' דמסטרא דאופנים נקראת צפור. והאופנים היא העשיה שפי' בשער אבי"ע. וירצה שהיא באופנים ובעלה במטטרון צפור. והיא אז באופנים נקראת צפור מצד בעלה שבמטטרון והיינו שהיא נקראת מסטרא דאופנים צפור והכל א':

צרור החיים ר' משה פי' המלה הזאת בג' מקומות בבינ' ובת"ת ובמלכות. ונ"ל דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה. אלא צרור החיים היא המלכות ואין צרורא פחות משלשה דהיינו הבינ' והת"ת המתגלים בה ומאירים ומשפיעים בה. ומתוך המלכות הצדיקים נהנים מזיו העליון. והיינו שנקראת צרור החיים הנשפעים מבינה ע"י התפארת. זה נראה לי לפי שטת ר' משה ויש לזה קצת גלוי מהזהר.

אמנם מצאנו בזהר פ' ויקרא (דף כה, עב) ז"ל רבי יצחק אמר כו' כד מתעטרא כנסת ישראל במלכא קדישא אתעטר ואקרי צרורא דחיי בגין דבה אתקשר כלא. רבי אלעזר אמר שכינה כד נטלא באבהתא נטלא הה"ד ויסע מלאך האלהים ההולך וגו'. ר' אבא אמר כולא אתעביד חד עטרא בגין דיתעטר כחדא ושמא קדישא אתחזי בגוונוי בההיא שעתא אקרי כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים כו' עכ"ל.

והנה ג' תנאים האלה רבי יצחק ורבי אלעזר ורבי אבא מודים כי אלה ג' פסוקים שלשה אבות הם. אמנם באופן קשרם עמם פליגי. רבי יצחק אמר כד מתעטרא וכו' פי' עיקר יחוד השכינה אינה כ"א עם בעלה תפארת. וזהו עטור שלה האמיתי ובהיותה מתייחדת עמו אז נקראת צרור החיים. והטעם כי הכל מתייחד עמה. אמנם עיקר כונתה אינו אלא להתחייחד עם הת"ת ומעצמם מתייחדים שאר האצילות עמה. ומפני כך נקראת צרור החיים כי היא צרור וקיבוץ לכל החיות העליונות דהיינו כל האצילות.

ורבי אלעזר אמר מודינא לך בחדא דהיינו דלית צרורא פחות מתלת ופליגא עליך בתרתי. חדא דאת אמרת דשכינתא לא מתייחדא אלא בת"ת לחוד. ועוד אמרת דצרורא הוא על שם היחוד כל האצילות. בהני תרתי פלגינא עלך. שכינתא כד נטלא נטלא באבהתא וכו', דקדק שלא אמר כד מתעטרא דעטור הוא הייחוד בענין הזווג. אלא נטלא, פי' נסיעה כשהיא נוסעת אינה אלא בחברת האבות. ואפי' הייחוד אם לא תקבל מהאבות לא יהיה לה זווג כלל. כי עיקר התעוררות הוא מחסד וגבורה בסוד החיבוק. והכריח הענין מפסוק ויסע מלאך האלדים וכו'.

והענין כי מלאך האלהים הוא במלכות. והנה שם נזכר ג' פסוקים זאח"ז דהיינו ויסע ויבא ויט בנסיעת השכינה לרמוז כאשר היא נוסעת אינה נוסעת פחות מג' אבות עמה והיינו שנקראת צרורא דחיי. ור' אבא מודה ליה לר' אלעזר בקצת ופליגא עליה קצת דאיהו אמר דמקבלת מלכות מתלתא אבהן על ידא דכל חד באתריה מכל א' בפני עצמו. ולזה הוכרח להביא ראייה מויסע ואינו ראיה כל כך. לזה אמר רבי אבא כלא אתעביד חד עטרא. פי' הת"ת מתייחד בכלם ומתפטר בכלם בגין דיתעטר כחדא, פי' הכריח הדבר ואמר הכל נעשה יחוד אחד בת"ת. והטעם בגין דיתעטר כחדא, פי' לפי שיתיחד הכל ואם לא ע"י הת"ת לא היה נכלל האצילות כנודע בפירוש אחד שהוא כללות האצילות ונכלל בא' דהיינו אח ד'. ולכן כדי שיתיחד האצילות נעשה הכל בת"ת עטרא ויחוד אחד. והכריח הענין בההיא שעתא אקרי כתפוח בעצי היער וכו', וכבר נודע כי בתפוח יש ג' גוונים לבן אדום וירוק דהיינו יחודה עם הג' אבות. ועתה בהתייחדה עם בעלה התפארת לבד תתייחד מעצמה עם ג' אבות ואז היא נקראת צרורא דחיי עכ"ל. והנה מתוכו מתבאר ג' פי' לצרור החיים. עוד הת"ת נקרא צרור המור כי הוא צרור שבו מתקבץ השפע הנשפע ממור שהוא חסד ולכן נקרא מטה כלפי חסד:

צריכא פי' בתקונים (בתקוני זח, דף) כי כל לשון הצרכה הוא במלכות ונקראת כן מצד הת"ת בהיותו יונק מצד הגבורה כאלו נאמר שנקרא כן מצד הת"ת מצד הגבורה שבו ופי' שם דביה ספק צרכנו במדבר. והטעם שנקרא אז צריכא מפני שהיא אז צריכה להשפעה כי הת"ת יונק מן הדין ואין משפיע בה ככל הצורך אלא בצמצום. אבל בצד הת"ת בעצמו נקראת אינה צריכה והיינו לא צריכא. פי' שכיון שיונקת מן הת"ת רחמים אז אינה צריכה שהוא"ו משפיע לה שפע מצד שפעו בחינתו בעצמו.

עד הנה הגיע כח כחנו הדל והחלש בביאור ערך אות צ'. ועתה נכנס בביאור אות ק' בס"ד: