פרדס רמונים ח יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק שנים עשר:

המכוון בפרק זה הוא לבאר מאמר שלכאורה נראה הפך מכל מה שבארנו למעלה, שאמרנו שהדין הוא משלש ראשונות ולמטה ואין ג' ראשונות בכלל. (ובחגיגה פרק קמא) משמע איפכא, וזה לשונו:

"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי וכו' (ירמיה יג יז). אמר ר' שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ששם בוכה ומסתרים שמו, מאי מפני גוה. אמר ר' שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים (שנטלה). ומי איכא בכייה קמיה הקב"ה, והא אמר רב פפא אין עצבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א טז כז). לא קשיא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיה כב יב). שאני חרבן בית המקדש שאפי' מלאכי שלום בכו, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז)" עד כאן לשונו.

משמע מתוכו שיש בבתי גוואי בכיה ועצבות ודין ממה שאמר הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, ופירש רש"י בבתי גוואי איכא, דכתיב במסתרים וכו' עכ"ל. משמע ודאי מדקאמר במסתרים תבכה - כי המקום שיש לו ששם בוכה הוא המסתרים. וכן משמע ודאי מדחזינן שהקשה ובבתי בראי לא, והא כתיב כו'. שנראה שהמתרץ תירץ לו שבבתי בראי ליכא עצבות, מדמקשה ובבתי בראי לא כו'. ומפני שלא נשבש הגרסא פירש רש"י ובבתי בראי לא, הכי גרסינן ובבתי בראי ליכא, והא כתיב ויקרא וכו'. דכל קריאה השמעת קול לחוץ היא עכ"ל. והכריח משני הכתובים כי עקר הפירוש כי בבתי גוואי הוא המקום שנקבע בו הבכייה בין לחרבן בין לאחר החרבן בכל עת, ממה שאמר מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו והיינו בתי גוואי, ומה שאמר ג"כ ובבתי בראי ליכא, והא כתיב ויקרא. וכל קריאה הוא השמעת קול לחוץ, א"כ עקר הקושיא הוא על בתי בראי שאמר דליכא בכייה.

וקשה לכל מה שפירשנו לעיל בפרקים הקודמים, שאמר שבבתי גוואי דהיינו ג' ראשונות ליכא דינא דהיינו בכייה ועצבות.


ורבי טודרוס הלוי בספר אוצר הכבוד כתב וזה לשונו: "אמר ר' שמואל וכו'. יש ספרים שכתב בהן ובבתי בראי לא. וטעות הוא, שאי אפשר כן לפום שקלא וטריא דשמעתתא, ולפום מאי דמייתי ראייה ממלאכי שלום, דאלו אראלים חצונים הם, דכתיב צעקו חוצה דהיינו בתי בראי. והנה אבאר לך סוד דבריהם מה שאמר גאותן של ישראל, גאותן של מלכות שמים הכל אחד, שאין גאוותן של ישראל אלא הקב"ה, שנאמר (דברים, לג) ואשר חרב גאותיך. אלא שרבי שמואל בר נחמני ביאר בפירוש שבחרבן הבית כביכול נתמעטה גאוותה של מלכות שמים, כענין שאמרו שנתמעטו רגלי הכסא, או שנתמעטו כנפי החיות, ונתמעטה פמלייא של מעלה. והמקום שיש לו להקב"ה ששמו מסתרים הם בתי גוואי הם הכתרים הפנימים, שעליהם נאמר (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו ושם חביון עזו, ומלאכי שלום מקבלים משם באמת, ובכו גם הם לחרבן ירושלים ובית המקדש של מטה, דהא בהא תליא כמו שרמזנו בכמה מקומות. ובתי בראי עמודי התווך שעליהם העולם עומד, ובהם נצחונו גאותו והודו של הקב"ה מתפשטין, וצדיקו של עולם הוא יסוד, והם שני צנתרות זהב, שכן רמזנו להם, ודי בזה. ויש אומרים בתי גוואי ה' ראשונות, ובתי בראי ה' אחרונות. והכל כוונה אחת". עכ"ל רבי טורדוס ז"ל הלוי.

ודבריו תמוהים שהגיה הספרים ואמר שאי אפשר כן לפום שקליא וטריא דשמעתתא, ולפום מה דאייתי ראייה כו', ואין אנו יורדים לסוף דעתו, כי אדרבה שקליא וטריא לא משמע הכי אלא כגרסת הספרים שהגיה, וכמו שהכרחנו לעיל וכמו שפירש רש"י. ואין לנו לומר אלא שמא נסחא אחרת היה לו במאמר הזה. ועם כל זאת הענין הוא כמו שכתבתי הפך מה שפירש הרב. אלא ודאי בכייה תמידית הוא במסתרים בתי גוואי, אלא דשאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בבתי בראי בכו, כי זה משמעות המאמר וזה עקר הגרסא ברוב ספרים הנמצאים אצלינו. ובשאר פירושו במאמר אין רצוננו להאריך מפני שכוונתינו לבארו על מתכונתו.


עוד נמשך אחר הסברה הזאת רבי יוסף גיקטלייא בספר שערי צדק המכונה לו ברוב הספרים, וזה לשונו בספירת בינה אמר שהבינה נקראת עלייה. ואמר אם זכה צדיק לעלות למדת העלייה מקרע כל גזר דין שבעולם, והטעם לפי שהנדבק במדת העלייה אין נזק ולא פגע רע ולא חסרון דבק באותו מקום, לפי שהוא המקום השלם בכל מיני שלימות, ושם השמחה והששון תמידים וזה שאמר בכל מקום וקורין אותו בתי גוואי. ומה שאמרו בחגיגה ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, ומקשינן והא כתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, לא קשיא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. דע כי בתי גוואי נקרא מן הבינה ולמעלה, שזהו סוד העלייה, בתי בראי התפארת והמלכות. ולפי שסביב התפארת ע' שרים שהם צרים את ישראל כשחוטאים, וסביב המלכות כל הכסאות של מלכיות נכריות, והיא כשושנים בין החוחים כו', יש באותו המקום המהומה והצרות והחסרונות ומיני הדוחק והיגונות. אבל מבינה ולמעלה אין שם כ"א ששון ושמחה, אין שטן ואין פגע רע כי הכל הוא במילוי עכ"ל לענייננו.


והאמת דרך בדרך רבי טורדוס, ואין כן גרסת הגמרא, וכפי זה אין המאמר מתיישב. ובזולת כל זה בזוהר נתבאר בפירוש כדפירש רש"י ז"ל בגמרא. וז"ל בפרשת נח (ח"א סב, ב):

"רבי אלעזר הוה אזיל לגבי דרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי, כיון דחמי ליה אתקין ליה תופסיתא (ס"א טופסיסא) דקומרא, במטון דקולפא ויתיבו. אמר ליה חמוי אפשר דשמעת מאבוך האי דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם (איכה ב יז). אמר ליה הא אוקמוה חברייא, בצע אמרתו דבזע פורפירא דיליה. אשר צוה מימי קדם, דהא פורפירא פקיד לה מאינון יומין קדמאי עלאי, וביומא דאתחרב בי מקדשא בזע ליה בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה ותיקונא דיליה ובזע ליה. אמר ליה עשה ה' אשר זמם. וכי מלכא חשיב קודם לאבאשא לבנוי עד לא ייתון למחטי, מה תהא עלייהו. אמר ליה רבי אלעזר, למלכא דהוה ליה מאן יקר, ובכל יומא הוה דחיל עליה דלא יתבר, והוה מסתכל ביה ותקין בעינוי. ליומין אתא בריה וארגיז ליה למלכא, נטיל מלכא ההוא מאן יקר ותבר ליה, הה"ד עשה ה' אשר זמם. ת"ח מן יומא דאתבני בי מקדשא, הוה הקב"ה מסתכל ביה וחביב עליה סגי, והוה דחיל עלייהו דישראל דלא יחטון ויתחרב בי מקדשא. וכן בכל זמנא דהוה אתי לגבי בי מקדשא הוה לביש ההוא פורפירא. לבתר דגרמו חובין וארגיזו קמיה מלכא, אתחריב בי מקדשא ובזע ההוא פורפירא, היינו דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו. וגו'. האי אמרתו בקדמיתא יתבא בראש אמיר, והא אתעטרו עטרה לרישא ואילן נאה לפניו, ואיהי מימי קדם ודאי. וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי, והן אראלם צעקו חוצה. ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא כו'", עכ"ל.

הנה הסכים שבחרבן ב"ה נתחדש בכיה ועציבו בבתי בראי, כנראה שהתמידות הוא בבתי גוואי כדפירש רש"י. ואין הדבר הזה צריך עוד הכרח.


וקודם שנבא בביאור המאמר, רצוננו לבאר הענין הזה ולהוציאה לאורה. והענין הוא כי עם היות שהדין ופעולתו הוא בגבורה, עכ"ז תלייתו הוא בבינה. ולפי הנשפע מלמעלה כן יפעלו מלמטה, כי אין יכולת להוסיף ולא לגרוע.

וזה לשונו בספר הזוהר פרשת נח:

"וירח ה' את ריח הניחוח, וכתיב אשה ריח ניחוח. אשה, הכי שמענא תננא ואשא מחוברין כחדא, דהא לית תננא בלא אשא, כמו דכתיב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש. ת"ח אש נפק מלגאו ואיהי דק ואחיד במלה אחרא לבר דלאו איהו דק הכי. ואתאחדן דא בדא וכדין תננא סליק. מ"ט בגין דאתאחיד אשא במלה דרגיש, וסימנך חוטמא דנפקא ביה תננא מגו אשא. וע"ד כתיב ישימו קטורה באפך, בגין דאהדר אשא לאתריה וחוטמא אתכניש בההוא ריחא לגו לגו, עד דאתאחיד כלא ותב באתריה ואתקריב כלא לגו מחשבה ואתעביד רעותא חדא, וכדין ריח ניחוח, דנח רוגזא ואתאחד ואתעבד נייחא. דהא תננא אתכניש ועייל וקמיט באשא, ואשא אתאחדת בתננא ועייל תרווייהו לגו עד דנח רוגזא. וכד אתאחיד כלא דא בדא ונח רוגזא, כדין הוא נייחא וקשירו חד ואתקרי נייחא. נייחא דכלא נייחא דרוחא, חדוותא דכלא כחדא, נהירו דבוצינין נהירו דאנפין, ובגין כך כתיב וירח ה' את ריח הניחוח, כמאן דארח וכניש כלא לגו אתריה. אתא רבי ייסא ונשקיה וכו'" עכ"ל.

ומתוך המאמר הזה יוצא לנו אור גדול אל הדרוש הלזה, ונבאר אותו בקיצור.

אמר "תננא ואשא מחוברין כחדא" - פי' אש הוא שפע הגבורה היוצא מן בינה, ומשם יוצא הלהבת שלהבת הנאחזות בענין יותר גס קצת המתגלה, שהם כמו העצים כמו שיתבאר. והעשן הן כוחות הגבורה המתפשטים לחוץ לפעול בגבורה. ולפי האמת האש והעשן מחוברין כחדא, מפני שכמו שא"א לעשן לפעול בזולת אש, שבהפרדו מן האש יתבטל כחו, כענין (תהלים סח, ג) כהנדוף עשן תנדוף. וכן האש אין פעולתו אלא ע"י העשן, שהם שלוחי האש, שלוחי הדין. ולכן הם מחוברים כחדא. וראייה מהמציאות עצמו, דהא לית תננא בלא אשא, כן א"א לכחות הדין לפעול אם לא יתעורר דין מלמעלה. והכריח הענין במה דכתיב והר סיני עשן כלו וכו', ופי' הכתוב והר סיני היה כלו מלא כוחות הדין בהגברת הגבורה, ונתן הטעם מפני אשר ירד עליו ה' באש, פי' התורה נתנה על ידי הגבורה. ולכן הוכרח להיות כח הגבורה מתגבר.

"ת"ח אש נפיק מלגו ואיהו דק" - פי' האש יוצא מלפנים מתוך הבינה בשרש ומקור הגבורה שבתוך הבינה כדפי', והשפע הוא האש השלהבת, והוא דק ביען שהוא קרוב אל המקור, ואין האש ההוא פועל ואין העשן מתגבר על ידו עד שהוא נשפע אל הגבורה, וזהו ואחיד במלה אחרא לבר דלאו איהו דק הכי, דהיינו הגבורה שהוא כח הדין בפועל. וכדין תננא סליק, דהיינו כוחות הדין המתפשטין לחוץ.

"מ"ט" - פי' מה טעם לא נתפשטו ולא נתגברו בהיות הדין נשפע מן המקור, אלא הוצרך להיות כחם ע"י הגבורה, ואמר בגין דאתאחיד וכו', פי' בהיות הדין בדקות הוא למעלה קרוב אל מקורו ואין לו פעולה, אבל אחר שנשפע אל מקום פעולתו אז פועל בכל כחותיו בגבורה. וסימנך חוטמא וכו'. כל זה הוא לבאר פסוק וירח דפתח ביה, ואמר כי הענין הוא כמו הנשימה החמה הבאה דרך החוטם. וכאשר האדם מריח בריח, הריח ההוא עולה למעלה אל המוח, כי בו הוא חוש הריח, ונמצא הנשימה ההיא חוזרת אל מקורה, ולא לבד אל מקורה אלא למעלה ממקורה, שמקורה הוא הבינה ולמעלה ממקורה דהיינו המחשבה חכמה, למתק הדין בנהירו דעתיקא המבואר בפרקים הקודמים. וזה שאמר חוטמא אתכניש בההוא ריחא, דהיינו על ידי הריח חוזרת הנשימה והעשן לפנים, וזה שאמר ותב לאתריה. שהוא הבינה, ואח"כ אתקריב כלא לגו מחשבה. ולא אמר ותב לגו מחשבה, מפני שאינו חוזר ממש אל החכמה אלא אל הבינה, אבל מתקרב אל החכמה דהיינו הארת החכמה בבינה, עד שתתבסס הדין אפי' בצד הגבורה כדפי' לעיל. (עיין רעיא מהימנא פנחס דף רכד., ולקמן בשער ערכי הכינויים בערך עשן ובערך ריח ובערך קטורת).

{{צ|וכדין ריח ניחוח וכו'. פי' ריח העושה נחת, שע"י הריח דהיינו חזרת הדין אל מקורו וקריבתו אל החכמה, ובזה נח רוגזא. כדין הוה נייחא וקשירו חד וכו', דהיינו שכלם יונקים מצד הרחמים והחסד כדפי'.

וזה שאמר "נייחא דכלא", אפי' הגבורה עצמה מתלבשת ברחמים ואצ"ל החסד והתפארת. חדוותא דכלא כחדא. פירש לומר לנו שיש שני מינין דין. האחד הוא רוגז ודין, השני הוא יין הבינה המשמח ולא משכר כראשון. ועתה בחזרת הדין אל מקורו ומתבסם, אז הדין ההוא נעשה שמחה ונשפע אפי' בחס"ד ות"ת וזה שאמר חדוותא דכלא שהוא בבחינת הדין המשמח. נמצא נייחא דכלא, דהיינו אפי' הגבורה מתלבשת ברחמים. חדוותא דכלא, כי אפי' החסד מתלבשת בדין המשמח. נהירין דבוסינין נהירו דאנפין כענין (תהלים, קד) להצהיל פנים משמן וכו'. והנה מתוך המאמר הזה נראה בפי' כי עיקר הדין מלמעלה ואין למטה אלא מה שנשפע מלמעלה, כמשל העצים שאם לא הי' השלהבת לא היה העשן המוריד דמעות שהוא מהעינים שהם המתלהטים בדין. וכן נתבאר שאין השלהבת מעלה עשן אם לא ע"י העצים נמצא לפי"ז כי עקר העציבות והדין הוא בבתי גוואי שהוא הבינה, דבבתי בראי שהם שאר המדות ליכא עציבו שאין ביד הגבורה להוסיף הדין לפעול אם לא כפי המדה הנשפעת לה מלמעלה מן הבינה. ולפי האמת אין דין למעלה בבינה אחר שאין השלהבת פועלת כלל אם לא באחיזתה בעצי הגבורה כדפירש.

ונתבאר הענין הזה עוד שם (עמוד ב) וז"ל:

"אמר רבי חזקיה לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מאי היא. אמר רבי ייסא הא שמענא מר"ש דאמר כל זמנא דאשא דלעילא אוסיף לאתקפא, תננא דאיהו דינא דלתתא אתקיף רוגזא ושיצי כלא. בגין דכד נפיק אשא לית ליה פסק עד דישתלים דינא. וכד דינא דלעילא לא אוסיף לאתתקפא, דינא דלתתא עביד דינא ופסיק ולא ישתלים דינא לשיצאה" עכ"ל.

והנה אמר כי כאשר לא יוסיף שפעו מלמעלה מהבינה, הנה הגבורה התחתונה וכוחותיה פוסקים שאין מציאות לעשן אלא מכח האש וכאשר מוסיפין מלמעלה הדין הזה. ונמצא לפי זה הדין הפך הרחמים, כי מדרך הרחמים והשפע הטוב להתרבות כמו שנבאר בשער המציאות בפרק ראשון, מה שאין כן בדין שאם לא יושפע מלמעלה לא יופעל ולא יתרבה מלמטה. וזהו דבבתי בראי ליכא עציבו שרצונו לומר שאין בו דין הוא מאחר שאין בהם כח להוסיף ולהרבותו אלא כפי הניתן מלמעלה. ועם הדבר הזה יובן מה שארז"ל (יומא עו, א) מדה טובה מרובה ממדת הפורעניות, כי מדה טובה מתרבה והולכת ומדת פורעניות מתמעטת. וזהו מגדולתו של יוצרינו וחפצו ברחמים וקיום העולם. ואחר שישבנו בענין המאמר ראוי שנבא בביאורו כראוי.


וקודם שנבא בביאור לשונו נדקדק בו קצת דקדוקים.

  • א' אמרו מאי במסתרים אמר רב שמואל מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ששם בוכה ומסתרים שמו. ולמה פי' שמסתרים הוא שמו, שמורה בזה שאינו במקום נסתר ממש אלא שנקרא מסתרים. יותר ראוי היה לו לבאר מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ששם בוכה והוא במקום נסתר ולכן אמר במסתרים והיינו ממש בתי גוואי דמפרש עלה בגמרא.
  • ב' מאי קשיא ליה בקרא דמהדר לפרושי, דקרא כפשוטו מודרש דבמסתרים ממש בתי גוואי יבכה אם לא ישמעו, וא"כ מאי קא מבעיא ליה דאמר מאי במסתרים דמהדר לפרשו.
  • ג' מאי דקשיא ליה מדאמר רב פפא והרי קראי נינהו ואמאי לא רמי קראי אהדדי דאמר במסתרים תבכה דמשמע דאיכא בכיה וקרא אחרא אמר עוז וחדוה במקומו וקשה קראי אהדדי.
  • ד' מאי אתא ר"פ לאשמעינן דפשטיה דקרא איהו דכתיב עוז וחדוה במקומו.
  • ה' אמרו ובבתי בראי ליכא מאי האי, דעד השתא הוה בעי לומר דליכא עציבו כלל ועיקר, והשתא דשני ליה הא בבתי גוואי דתמן איכא ובבתי בראי ליכא פריך דאפי' בבתי בראי איכא, אתמהא.
  • ו' אמרו שאני חורבן ב"ה דאפילו מלאכי שלום וכו' מאי אפילו דמשמע לא מבעיא קב"ה אלא אפילו מלאכי שלום איפכא מבעי ליה אפילו קב"ה בכי דהיינו חידושא.


ועתה נבא בביאור המאמר בענין שיתוקן הכל.
"מאי במסתרים" - מפני שמשמעות הפסוק משמע שהבכיה והדין במסתרים. ומסתרים נקראו שלש ראשונות שכן פי' רשב"י ע"ה (בתקונא י דף כד.) בפסוק הנסתרות ליהו"ה אלקנו, שנסתרות הם אותיות י"ה דהיינו שלש ראשונות י"ה, והנגלות דהיינו ו"ה שהם תפארת ומלכות עם כללות שאר האצילות. וא"כ איך אמר במסתרים תבכה נפשי מורה שהדין נשפע מן ג' ראשונות. וזה דוחק גדול שנאמר שיושפע הדין אפילו ע"י הכתר, מפני שלפי האמת אין שם דין כלל כמבואר לעיל בפרקים הקודמים.

ולכן שינה משמעות הכתוב ואמר "מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ששם בוכה ומסתרים שמו" - פי' מקום אחד לבד הוא, פי' ספירה אחת לא שלש כדמשמע פשטיה דקרא. וענין מסתרים לא מפני שהבכיה בכל הג' מסתרים אלא מסתרים שמו היינו שבו נכללים שתים אחרים והיינו בינה ובה נכללת כתר וחכמה לכך נקרא מסתרים ובה היא הבכיה כדפי' ולא מפני שתהיה בכיה בכל המסתרים ח"ו. ופי' "מקום יש לו וכו'" ר"ל מקום יש לו להת"ת שהוא המכונה כאן הקב"ה שמאותו המקום נשפע אליו הדין והיינו שבוכה בו ומסתרים שמו כדפי'.

"מפני גאותן של ישראל" - הכוונה מפני השפע והאור שהיה נשפע לישראל על ידי השכינה, ועתה בעונות נטלה מהם וניתנה לאומות העולם. והענין הזה כענין שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (עיין זהר תזריע דף מה:) כי בהיותנו בגלות בין האומות והשכינה עמנו ובינינו ודאי לשמרנו הנה תשפיע לנו רב טוב בארצות הטמאות, והנה נמצא שזה השפע נשפע אליהם ואנו אוכלים מתמציתו. ומציאות הענין הזה, כי המשל במצרים כשגלו ישראל ביניהם הנה מזון ישראל היה ניתן לשרו של מצרים כדי שיהיו ישראל ניזונים, כענין האב שזן את בנו על ידי שליש והנה בהכרח מזון בן המלך ניתן אל השליש ההוא, וכן בהיותנו גולים תחת אדונים קשים הנה השכינה אמנו תשפיע אלינו שפעה על ידי השר ההוא, נמצא השר זן ומפרנס בני ביתו במזונותינו ואנו אוכלין מתמציתן ומותרם, והיינו שאמרו חז"ל (ע"ז ח, א) ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. כי תפלתם להשפיע אל השכינה והשכינה תשפיע עליהם. והנה השכינה כשמשפעת אינה משפעת להם אלא על ידי השר אשר הם תחת ממשלתו נמצאים ח"ו מכניסים צלם בהיכל בטהרה גמורה. וזהו תלונת דוד באמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים כדפרשו חז"ל (כתובות קי, א). ולכן ארז"ל (חגיגה יג, ב) שבכל מקום שגלו ישראל אותה האומה נתעלה. מפני שהיא היושבת ראשונה במלכות. וענין שאמרו ז"ל שאנו אוכלים מתמציתן ממש הוא נראה לעין, כי הברכה שורה במזונות במטר הארץ וסדר השנים הנמשכות לברכה והנה ישראל קונים מהן פרנסתן בכסף מלא נמצא עקר הברכה להם לבדם ואין לישראל היות פרנסתן בשופי וזה נראה לעיני בשר כל שכן לעין השכל וזהו הנרצה בלשון גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנת לאומות העולם ממש כדפי'.

"ורבי שמואל בר נחמני שאמר מפני גאותה של מלכות שמים" - העמיק יותר ואמר שלא זה בלבד אלא גם מלמעלה מהאם המפרנסת שהיא נקראת מלכות שמים בהיותה מתייחדת ומתרפקת על דודה שפירושו מלכות המתייחדת בשמים דהיינו תפארת. ואמר שגם ממנה נסתלק השפע, שמפני רשעתן של הבנים מסלקים מזון האם והיא נטרדת מהיכל מלך ח"ו.

ומי איכא בכייה קמיה והא אמר וכו'. לא רמי קראי אהדדי משום דלא קשיין, שנפרש עוז וחדוה במקומו שפירושו ברוב הפעמים או לעולם יש חדוה אבל כאשר יקרא איזה סבה אז אפשר שתהיה בכיה ודין. ולפיכך קראי לא קשיין. ועקר פרכא הוא במה שפירש רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנראה שכוונתו לשלול הדין מכל וכל. לכן קשה למאי דקאמר מקום יש לו להקב"ה וכו'.

והנה המקשה הזה בין יהיה סתמא דתלמודא או זולתו לא חילק בין לפני או מלפני, שלפני הוא במלכות. אלא סלקא דעתין דכלא חד, והקשה מדברי רב פפא דאמר אין עצבות לפני. ופי' לפני לפום מאי דסלקא דעתין השתא הוא בבינה. ולפני פי' קודם, ר"ל קודם להקב"ה דהיינו קודם לת"ת שהוא הבינה. או נאמר דהקשה דמאחר דלפני היינו שכינה א"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא וכן אם במלכות אין דין ועצבות כ"ש בבינה שהוא למעלה שאין ראוי שיהיה ח"ו דין כלל, וזה עקר אצלינו. ותרץ לו דאדרבא בבתי גואי איכא ובבתי בראי ליכא, כפי מה שפי' לעיל שהכונה שעקר הדין הוא מהבינה כי במלכות לא יתוסף בו אלא כפי שיעור הנשפע כן יפעל ואדרבה כל עוד שיושפע דרך המדרגות יתמעט, זהו לפי הפירוש השני. ולפי הפירוש הראשון השיב לו, שענין לפני פירוש בבתי בראי דהיינו במלכות אבל בבתי גואי איכא וכמו שפי'.

והקשה "ובבתי בראי ליכא וכו'" - פי' בשלמא לדידי לא קשייא דאנא אמינא איפכא דבבתי בראי איכא והיינו ויקרא וכו' ובבתי גוואי ליכא והיינו אין עצבות ולא הוה קשה לי אלא הדא דאם לא תשמעוה כו' כדמקשינן מעיקרא. אלא לדידך דאמרת איפכא דבבתי גוואי איכא עציבו ורוגזא ודינא והיינו במסתרים תבכה וכו', "ובבתי בראי ליכא" והיינו אין עציבות. קשה "והא כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד", וקריאה השמעה לחוץ משמע. ועוד כתיב ויקרא ה' צבאות והיינו קריאת השפעה, ור"ל שהשפיע ת"ת דהיינו ה', ונצח והוד דהיינו צבאות, וכן יסוד דאות הוא בצבא שלו, השפיעו ביום ההוא שהיא המלכות. כדפי' בזוהר (שלח דף קעא) בפסוק והיה ביום ההוא יצאו מים חיים שנעתיקהו בשער המציאות פ"ג והנה מוכח שנשפע ונתוסף הדין בבתי בראי וקשה לדידך. ותירץ "שאני חרבן בית המקדש" שאז היה מתרבה מטעם שנסתלק מדת הרחמים. והענין הוא כי בעוד שמדת הדין משפעת ומדת הרחמים ג"כ משפיע כל עוד שיושפע הדין דרך המדרגות יתמעט ויתמתק על ידי ההמזגות הידועות במכריעים. אבל כאשר ח"ו הדין הווה והרחמים מסתלקין אז הדין מתרבה ומה גם כאשר מדת הרחמים יתהפך אל הדין שאז הדין נוסף ומתרבה כל עוד שיושפע.

וז"ש "שאני חרבן בית המקדש שאפי' מלאכי שלום בכו" - אפילו בחינת הרחמים ומדרגות החסד וכל שכן מה"ד ואין צריך לומר זה. אלא אפי' שלוחי מדה"ר שהם מתפשטים לחוץ אפי' בהם נתרבה הדין, וזהו אפילו מלאכי שלום בכו שנאמר וכו'. והנה בזה נכלל ביאור המאמר הזה ונתישב על מתכונתו ונתקן ענין הדין. ומה שהיה נראה אויבינו נעשה איש שלומינו ונכלל הפירוש:

(עיין זהר ויקרא דף ט"ו: במש"כ "וכדין אתקרי ויתעצב ויתעצב בבתי בראי וכו'" וי"ל)