עשרה מאמרות מאמר חקור דין א ט
<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין א · ט · >>
אפס כי לא יצדק במדותיו של הקב"ה להיות ותרן, כי כל דרכיו משפט, וכן כתיב צדיק ה' בכל דרכיו. אף על פי שהוא חסיד בכל מעשיו. הא כיצד מאריך אפיה וגבי דיליה, עם שאנו מזהירים בו, דלאו על דין העונות ועונשם אתמר גבי דיליה, חלילה לאל כי ענוש לצדיקו של עולם לא טוב, והרבה גבאין מחזרין ונפרעין כדתנן באבות, אשר לא יתיצבו לנגד עיניו, כי באור פני מלך חיים, ועז וחדוה לפניו. ומאי דכתיב ויתעצב אל לבו. פירושו אסף אל לבו, כי ממנו תוצאות חיים, כל העצבים והמיתרים, דכתיב בהו ידיך עצבוני ויעשוני. והם הקושרים יחד חלקי העולם שהוא אדם גדול כנודע, ובארנוהו יפה יפה במאמר הנפש, והוא יתברך המשיך אותם אל לבו כאמור במה שרוחו ונשמתו אליו יאסוף, והוא טעם ההתפעל, ואז בנין העולם נהרס מעצמו, כי אין דבר רע יורד מלמעלה, ובמסרה שיניהם תרין. הבשר עודנו. חנית וחצים. והרמז ממנו משפטו ושאתו יצא. וכן כתיב יגמר נא רע רשעים. מבלעדי סבה אחרת הוא לבדו דידיה עביד, אבל במדת הטוב אתה בעצמך ובכבודך תכונן צדיק, ועל התפשט ההשגחה ברצועות הגוביינא, דרשו אכלה ומחתה פיה אמרה לא פעלתי און. אלא מאי אית לן למימר שהוא גבי דיליה, דוקא מה שהוא שלו, חלקו באמת, היא הנשמה הקדושה, חלק ה' עמו, חלקי ה' אמרה נפשי. ובשבילה מאריך אפו ומעכב לגבאים שלוחי הדין שלא יגבו חלקים הראוי להם מהחוטא בעונשים קשים בבת אחת, אלא נפרעין ממנו הקל הקל תחלה, למען יתעורר האדם בתשובה ויצא חלק אלוה מנוקה מכל מום, לבלתי ידח ממנו נדח, והוא באור נכון ואמתי אף על פי שגדולי החכמים לא חשו להזהר בו מהמשכם אחרי המפורסם אשר לא יכזב, כי רב מאד מחנה אלהים, ומלכותו בכל משלה, ויש פרפרת נאה בפסוק א"י הב"ל אחיך. והוא נוטריקון א'ם י'שוך ה'נחש ב'לא ל'חש. שכן אמרו חכמים אין הנחש נושך את האדם מלמטה אלא אם כן לוחשין עליו מלמעלה. כטעם נוטל רשות ונוטל נשמה. והנה הכל מודים שאין הקב"ה ותרן אלא דן ברחמים. ברם הכא בשמעתין דג' כתות בהכרע המאזנים עסקינן, שלפי המשפט הכולל אזלינן בתר רובא, ואם הדין שקול אז מדה טובה מכרעת כראוי לה. וכבר עלתה בידנו שטת הגאון מפורשת יפה ומוסכמת בכל חלקיה עם סוגיית הגמרא, מיוסדת על סברא נאמנה בלא קושיא ובלא ספק. ונראה שהראב"ד בהשגות כך היה סבור, שאמר שאין בשמועה זו זכר למחילת עון אלא להציל הבינוניים מגיהנם עד כאן. משמע שהבלתי נמחלים הם נחשבים במדה זו וכך עיקר. ותנאי היו דבריו שם בדר' יוסי בר יהודה, שבעון ראשון ושני שאמרנו היותם נמחלין לגמרי, אין האדם צריך ליום הכיפורים ולא ליסורים ומיתה, ואפילו היו מן החמורים ובלבד שיעשה מהם תשובה. ויפה אמר אם הוא זכור מהם שלא יעמוד במרדו, אבל מדה טובה זו לא תשוב ריקם לשוכח אפילו בלא תשובה, ולנו עוד תנאי בדר' יוסי בר יהודה זכרנום בפרק רביעי וישלם באורם בפרקים המצויינים שם בס"ד: