ערוך השולחן אבן העזר כט
קיצור דרך: AHS:EE001
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אבן העזר · סימן כט | >>
סימן זה בטור אבן העזר · שולחן ערוך · לבוש
אופני נתינת הכסף, ואם לא נתן בשלימות, או נתן משכון
ובו ארבעים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב
סימן כט סעיף א[עריכה]
הכסף של הקדושין, צריך ליתן לה במתנה גמורה, ואם נתן על-מנת להחזיר - אינם קידושין. ואע"ג דלכל התורה מתנה על-מנת להחזיר שמה מתנה, כמו שכתוב באורח-חיים סימן תרנ"ח, לענין אתרוג, דהא המתנה הוי קניין עולם ככל המתנות, וזה שאמר על-מנת שתחזירנו - זהו תנאי ככל התנאים, מכל-מקום בקדושין אמרו חז"ל [ו:] דאינה מקודשת. והטעם, לפי שאין אשה נקנית בחליפין, שאין האשה מקנית עצמה בהם, מפני שאינה מקבלת כלום, דהסודר חוזר להבעלים. והכא נמי, במתנה על-מנת להחזיר, הוי כחליפין, שאינה מקבלת כלום (ר"ן להר"מ). וכן מבואר מלשון הרמב"ם פ"ה דין כ"ד, שכתב: "האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על-מנת שתחזיריהו לי - אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו - לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו - הרי לא נהנית, ולא הגיע לידה כלום". עד כאן לשונו. ואף-על-גב דאפשר שהיתה שווה פרוטה, ההנאה עד זמן שהחזירה, מכל-מקום לאו בהנאה זו קידשה, אלא בגוף הדבר.
סימן כט סעיף ב[עריכה]
ולפ"ז אם נתן לה מתנה ע"מ להחזיר ואמר לה בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הזה הרי את מקודשת לי הוי קדושין דההנאה נשאר אצלה וכ"כ רבינו הרמ"א בסעי' א' ואע"ג דבחליפין גופה אם ירצה להניח לה הסודר אינם קדושין דכיון דקונין בכלי אע"פ שאין בו שווה פרוטה כמ"ש בח"מ סי' קצ"ה אין קניין חליפין בכלל "כי יקח" שכתבה התורה באישות וכן הסכימו רוב רבותינו{תוס' ור"ן ריש קדושין} ויראה לי דמטעם זה לא הוצרך הרמב"ם להזכיר כלל דין חליפין שאין האשה מתקדשת בו מפני שאינו בכלל קניין כסף שיוכלל בכי יקח איש וכשם שא"צ להזכיר שארי קניינים שיש במכירות שאינו נוהג בקדושין כמו כן לא הוצרך להזכיר זה מ"מ במתנה ע"מ להחזיר שאינו חליפין ממש אלא דומה לחליפין אם קידשה בההנאה מקודשת ואין זה עניין חליפין כלל
סימן כט סעיף ג[עריכה]
והנה מדברי הרמב"ם מתבאר דמתנה ע"מ להחזיר אין כאן אף ריח קדושין {יש"ש} אבל יש מרבתינו דס"ל דמדין תורה מתקדשת במתנה ע"מ להחזיר כיון דשמה מתנה אלא דחכמים גזרו ואפקעינהו לקדושין מפני הגזרה שיאמרו אשה מתקדשת בחליפין דכיון שיש בזה דמיון לחליפין בהחזרת החפץ לידו גזרו כן {תוס' ורא"ש ור"ן} ולפ"ז נראה דאף אם מקדשה בהנאה שתהנה תוך הזמן כיון שהזכיר מתנה ע"מ להחזיר יש בזה גזירת חליפין ונ"ל דזהו טעמו של ר' ירוחם {הובא בב"י} שהביא ב' דעות בזה ע"ש אבל מדברי רבינו הרמ"א שלא הביא כלל הדיעה האחרת מוכח דס"ל דלכולהו פירושי כיון שהזכיר הנאת השימוש תוך הזמן שוב אין כאן גזירת חליפין וצ"ע לדינא {וקושיית החמ"ח סק"ג ישבנו בסכ"ח סעי' ע"ז ע"ש} {ע' בהגר"א סק"ב דלתוס' ורא"ש גם בהנאה אינה מקודשת ולפ"ז לדינא יש להחמיר} :