עץ חיים/שער ה (הכל)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק א (עריכה)

עץ חיים · שער ה · פרק א· >>

מקור המאמר בספר אוצרות חיים שער טנת"א א

שער ה[עריכה]

השער החמישי - שער טנת"א ויתחלק לז' פרקים.

ונבאר עתה עניינם.

פרק א - מ"ת[עריכה]

דע כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם שלא היה בו כללות ד' בחי' אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות כולם. ואלו הם:

  • ע"ב כזה:    יו"ד ה"י וי"ו ה"י.
  • ס"ג:    יו"ד ה"י וא"ו ה"י.
  • מ"ה:    יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
  • ב"ן:    יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה.

והנה אלו הד' הויו"ת, הנחלקים לד' מלואין האלו, הם ד' בחינות אלו:

  • הטעמים -- שם ע"ב.
  • הנקודות -- שם ס"ג.
  • התגין -- שם מ"ה.
  • האותיות -- שם ב"ן.

וכל אחד מאלו הד' הויו"ת כלול מכולם, ויש בכל הוי"ה מהם בחינת טנת"א.


והנה בחינת קרקפתא של זה האדם קדמון שהוא ראש עד בחי' מקום האזנים שלו נקרא בחינת שם ע"ב, והוא סוד הטעמים שבו כנ"ל (עם היות שגם בבחינה זו לבדה כלולה טנת"א אלא שאין לנו רשות לדבר בזה).

[והנה אע"פ שאנו מכנים וקוראים כאן כנויים אלו כגון "אדם" "ראש" "אזנים" וכיוצא - אינו רק לשכך האזן לשיובנו הדברים, לכן אנו מכנים כנויים אלו במקום גבוה כזה. אמנם עיקר כנויים אלו הם מעולם האצילות ולמטה שהוא מן אריך אנפין דאצילות ולמטה, כי משם ואילך יש בחינת פרצוף; אבל מאריך אנפין ולמעלה אין שם בחינת פרצוף כלל, רק לשכך האזן אנו מכנים כנויים אלו.]

והנה מבחי' האזנים ולמטה נתחיל לבאר בקיצור נמרץ.    דע כי מהאזנים ולמטה מתחיל שם ס"ג שבו. וכבר נתבאר כי גם הוא כלול מטנת"א. ונודע כי לעולם הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים: כי יש בחינת טעמים ונקודות למעלה על גבי האותיות, וכן יש למטה מן האותיות, וכן יש באמצעית האות. והנה אור פנימי שבזה האדם קדמון יצא לחוץ דרך הנקבים הנ"ל. והנה ההבל היוצא מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות. וכבר אמרנו לעיל שאין אנו רשאין לדבר ולהתעסק בו, ולכן נתחיל לדבר מן הבל היוצא מבחי' האזנים ולמטה, (ההבל היוצא מהם) שהוא בחי' ס"ג.

ונאמר כי הנה דרך נקבי אזנים שבו יוצא אור מפנימיות האדם קדמון הזה. ופשוט הוא שבצאתו לחוץ מתעבה קצת. נמצא כי אור שנשאר בפנימיות אדם קדמון גדול מזה האור היוצא לחוץ ממנו. אבל ודאי שזה האור היוצא הוא יותר גדול מבחינת כלים והגוף של אדם קדמון הזה, וזה פשוט.

והנה כאשר יצא האור דרך נקבי האזנים, ימנית ושמאלית, נתפשטו האורות האלו מבחוץ ממקום האזנים עד מקום שבולת הזקן, ונמשך בהתפשטותו מנגד התפשטות שער הזקן הצומח בלחיים בצדדי הפנים, וכנגדו נתפשט ונמשך אור הזה עד שמגיע למטה בשבולת הזקן, ושם מתחברים האורות היוצאים מב' נקבי האזנים. אמנם לא נתחברו בחבור גמור אבל נשאר ביניהם חלל מעט. ודע כי האור הזה אינו דבוק ונוגע בפנים עצמם, אבל חופף וסוכך עליהם. ולא נתפשט האור הזה לא לאחורי הפנים ולא בכל הפנים רק בצדדי הפנים לבד כנ"ל.

ובזה תבין הקדמה א' והוא כי בבחינת הראש אין אנו מזכירין לעולם בחינת אחור ובחינת פנים לפי שבמקום שאין שם נקבים וחלונות אז יוצא האור שוה מכל צדדיו ומאיר בשוה. אמנם כשמתחיל בחינת הנקבים כגון מהאזנים ולמטה -- אז יש בחינת פנים ואחור (כי המצח נקרא פנים והעורף נקרא אחור), לפי שכל הנקבים הם ממשיכים האור לחוץ דרך הפנים, ומה שאין בו נקבים יקרא "אחור". אבל עם כל זה מן הארת האור הזה מתפשט ומאיר בכל סביבות אדם קדמון הזה אבל עיקר האור אינו רק מה שכנגד האזן כנגד דרך הפנים עד שבולת הזקן.

והנה בזה האור יש בחינת י' ספירות שלימות באופן זה. כי מאזן ימין נמשכת י' ספירות מבחי' אור מקיף ומאזן שמאל י' ספירות מבחינת אור פנימי. וב' בחינות אלו הם י' ספירות שלימות. והנה אזן גימטריא נ"ח שהוא שם ס"ג חסר ה' אחרונה, כי מכאן מתחיל השם ס"ג כנ"ל. וענין זה יתבאר בע"ה. והנה האורות אלו הם בחינת טעמים של שם ס"ג עליונים אשר הם למעלה על האותיות כנ"ל.

והנה עדיין באלו האורות לא נתגלה בהם בחינת כלי כלל וכלל. גם דע כי י' ספירות אלו יצאו מקושרים בתכלית התקשרות ולא ניכר מהן רק שכולן בחינת ה' אחת. כי אות ה' כשתחבר עם אזן -- גימטריא ס"ג. ומציאת ה' זו היא בחינת הי' ספירות שנכללין בה' ושרשם המה ה' פרצופים --אריך אנפין, אבא ואמא, זו"ן-- ועדיין לא ניכר בהם בחינת י' רק היותם בחינת ה' פרצופים האלו לבד. ואפילו אלו הה' לא היו ניכרות ונפרדות זו מזו אלא כולם היו קשורים באות שהיא ה', כי צורת ה' זו היא צורת ד"ו, גימטריא י', להורות על היותם י' ספירות כלולים בה' הנ"ל, ועדיין כולם נקרא אות ה' לבד.

ואלו הי' ספירות באו מרוחקים אור פנימי מן אור מקיף שלו הרחק גדול. והטעם לפי שאם היו קרובים יותר לא היו יכולים לקבל האור כלל, ולהיות כי בא אור פנימי ואור מקיף מרוחק זה מזה לכן לא היה בהם מציאת כלי כלל כמ"ש למטה בבחינת הפה:

פרק א - מ"ב[עריכה]

מ"ב. ודע כי ד' בחינות כוללים כל ד' עולמות והם: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והם עצמם נקראו טנת"א טעמים נקודות תגין אותיות, וכל אחד כולל ארבעתן.

  • ע"ב יש בו -- ע"ב וטעמים. ס"ג ונקודות. מ"ה ותגין. ב"ן ואותיות. וכולם נקרא ע"ב טעמים.
  • וכן בס"ג.
  • וכן במ"ה.
  • וכן בב"ן.


גם דע כי

  • ע"ב הוא כתר וטעמים.
  • ס"ג הוא חכמה ונקודות.
  • מ"ה הוא בינה ותגין.
  • וב"ן ז' תחתונות ואותיות.

והנה מתחלה היה באדם קדמון כך. ג' ראשונות שבו, שהם: ע"ב -- כתר, ס"ג -- חכמה ובינה‏[1]. וזה הס"ג היה מחציו ולמטה (שהם הנקודות שבו) מלובש מטיבור ולמטה דאדם קדמון תוך מ"ה וב"ן דאדם קדמון. וכל זה הוא פנימיות אדם קדמון עצמו אורות וכלים. ואח"כ הוציא בחינת החיצוניות להלבישו.

ותחלה הוציא אורות מן ע"ב-הכולל הפנימי שהוא השערות של הכתר מקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים כנודע. ואח"כ הוציא שערות הזקן הנמשכין מן ס"ג-(עצמו)-הכולל הנקרא נקודים שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו. ונמשכין תחלה סוד הטעמים-דס"ג, שהוא אוזן חוטם פה עד טיבורו. ואח"כ לא הוציא שאר בחינות לחוץ, יען כי הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן כנ"ל כדרך אורות ע"ב-הכולל שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע"ב של ע"ב-הכולל, ושאר חלקם טמיר תוך ס"ג-הכולל.

והנה רצה להוציא גם מן מ"ה וב"ן שלו הפנימים חיצוניותם לחוץ. ואז עלו כל בחינות ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימיים, ואז אלו מ"ה וב"ן הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמן דס"ג שאינם מלובשין תוך מ"ה וב"ן, והם בערך אבא ואמא אל ישראל סבא ותבונה. כי כמו שלצורך עיבור זו"ן מזדווגין אבא ואמא עלאין, וישראל סבא ותבונה נכללין עמהם -- כן הכא; הטעמים-דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב, ומכ"ש שנקודים תגין ואותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם ולכן אינם עולין בשם, דוגמא ישראל סבא ותבונה כנ"ל. ואז מולידין בחינת ב"ן דחיצוני' ולבושם לחוץ. הרי נולדה הנקבה עתה תחלה.

ואמנם בחי' מ"ה וב"ן הפנימית של אדם קדמון חזרו לירד ולהתפשט בתוכו למטה מהטיבור, אחר שנתגלה שם ההוא פרסה באמצע מבפנים, ומשם היתה מאירה בחי' ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות. נמצא כי י' ספירות של עולם הנקודות היושב בחוץ מסבב לאדם קדמון מטיבורו ולמטה, ויש לו ב' מיני אורות:

  • אחד מלמטה למעלה בפנימיות, מן הטיבור עד העינים, ומשם יוצא עיקר הארה לצורך הנקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאור חוזר כנ"ל.
  • וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מן הטיבור ולמטה ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור.

והנה עיקר הנקודים הם מאורות עינים, וכתר שבהם לוקח האורות והכלים מבחי' אזן הנכללת גם שם כנודע, וחכמה ובינה לוקחים מחוטם ופה ושיעור מועט מאזן. אך ז' תחתונות לוקחים מעט מחוטם ופה (ואינם לוקחים כלל מאזן), ומהארת היוצא דרך פי הטבור והאמה.

הנה מהטבור לקח כתר. ומהיסוד לוקחים אבא ואמא. וז' תחתונות עם ד' אחורים דאבא ואמא וישראל סבא ותבונה לוקחים מי' אצבעות הרגלים בסוד "נעץ צפורניו בקרקע".


ואח"כ חזרו להזדווג ע"ב-הכולל עם טעמים דס"ג-הכולל בסוד פנימיות. וכל שאר הבחינות טפלים להם. ואז הולידו הזכר, והוא שם מ"ה. ואז נתחברו מ"ה וב"ן ונעשה משניהן עולם אצילות באופן זה:

  • כי עתיק לוקח
    • ה' ראשונות מטעמים דב"ן.
    • וג' ראשונות מנקודות דב"ן.
    • וד' ראשונות מתגין דב"ן.
    • וכתרים של אותיות דב"ן.
  • ואריך אנפין לקח ה' אחרונות דטעמים דב"ן.
  • ואבא לקח ז' תחתונות דנקודות דב"ן.
  • ואמא ו' תחתונות דתגין דב"ן.
  • וז"א תחתונות (תחתונות שהם אותיות דב"ן) (נ"א ז' תחתונות) דאותיות דב"ן.
  • ונוקבא עשירית אותיות דב"ן (נ"א העשירי דאותיות)


ואמנם משם מ"ה:

  • לקח עתיק טעמים דמ"ה.
  • ואריך אנפין נקודות דמ"ה.
  • ואבא ואמא לקחו תגין דמ"ה.
  • וז"א ו' תחתונות אותיות דמ"ה.
  • ונוקבא עשירית אותיות דמ"ה.


ענין ה' בחינות נרנח"י פנימים. והמקיפים הם ב', חיה ויחידה. צריך לדעת כי גם בה' בחינות פנימית יש מקיף בכל א' כנפש נדב אביהוא ואליהו ז"ל, אבל אלו הב' מקיפים הם אחרים-כוללים, זולת ה' מקיפים שבפנימיות. ואות לזה שבאלו המקיפים הפנימים יש יותר מה' שהוא מקיף, ומקיף למקיף, ומקיף לב' המקיפים כנזכר בפרשת ברכת כהנים (באד"ר) -- א"כ כל אלו זולת אותן הב' כוללים:


בפנימיות אדם קדמון יש הויה אחת אשר אדם קדמון הוא לבוש אליה ומד' אותיותה יוצאים ד' הויות ונגלים לחוץ של אדם קדמון והם הוי"ה דע"ב ס"ג ב"ן מ"ה. והם במצח אזן חוטם פה. ומה שקדם הוי"ה דב"ן להוי"ה דמ"ה הוא סוד תפילין דר"ת, והוא סוד "נקבה תסובב גבר":


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק ב (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ה · פרק ב· >>

פרק ב[עריכה]

אח"כ באו הטעמים האמצעיים. והם בחינת אור היוצא מחוטם דאדם קדמון וחוטם גימטריא ס"ג. גם מכאן נמשך ויוצא אור דרך ב' נקבי החוטם, ימין ושמאל. ימין -- מקיף, ושמאל -- פנימי על דרך הנזכר באזן. ונמשכו ביושר עד החזה של זה האדם קדמון. וזהו עיקר האור. אמנם הארתו ג"כ הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב בכל סביבות אדם קדמון.

והנה כאן נתקרבו האורות אלו הפנימים במקיפים שלהם יותר מאורות האזנים, כי נקבי החוטם סמוכים הם. אבל עם כל זה נחלקו לב'‏[2] ואין מתחברים ביחד. ועל כן גם באורות אלו לא היה בחינת כלים. ומה שנתוספו באלו יותר‏[3] מבאורות האזנים הוא כי צורת אות ו' שבתוך אות ה' אשר באזן היתה כלולה עמו‏[4] נתגלה עתה, ומה שהיתה אז בחינת ה' נעשה עתה בחינת ב' אותיות ד"ו, להורות יציאת אות ו' לחוץ וגילוייה, והוא סוד ז"א שבכאן נתגלה‏[5].

ואמנם לא נעשית ו' לבדה, אמנם היא נחלקת ג"כ לששה חלקים והם ו' אלפין. וטעם הדבר כי הה' פרצופים הנכללין באות ה', שהם אריך אנפין אבא ואמא זו"ן, והם נקרא יחנר"ן יחידה חיה נשמה רוח נפש. נמצא כי ז"א הוא בחינת רוח כנודע. והנה הכתוב אומר "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" להורות כי בחינת רוח נתגלה באפו שהוא החוטם. לכן בזה החוטם נתגלה בחינת ז"א ונתחלק לו' קצוות שבו. אבל אות ד' נשארת אות אחד מחוברת ואות ו' נחלק לו' אלפי"ן. וכמו שנחלקה אות ו' שבנקב החוטם הימיני כך נחלקה אות ו' שבנקב החוטם השמאלי, ובין כולם הם י"ב אלפי"ן, ועם חוטם הם י"ג, כמנין וא"ו.

וכן ב' ווי"ן אלו (הם) עם החוטם‏[6] שצורתה א' כנודע (כי ב' נקבי החוטם הם ב' יודי"ן והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו', הרי צורתה א'). ועם ב' ווי"ן הנ"ל -- הרי וא"ו. והוא להורות כי למעלה בבחינת ראש ששם מקום מוחין -- הוא שם ע"ב הוי"ה דיודי"ן, וכאן הוא שם ס"ג. כי אין הפרש בין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג רק במילוי דאות ו' כנודע.

ואלו הב' ווי"ן הם בחי' טעמים-אמצעים שבאמצע התיבה, והם: פָסֵק ( ׀ ) , ומקף ( ־ ) כנודע.

כי הוראת הפסק -- הוראת ו' של הה' שנפסק ונעשה ו' אלפין כנ"ל, ולכן נקרא "פָסֵק". וכאשר תחבר זה הפסק עם המקף -- הוא ד' אחד, והוא הוראה על אות ד' של אות ה'.


והנה ד' זו כבר אמרנו לעיל שאינה נפסקת אבל יש הוראה אחרת אליה. והוא כאשר תקח הה' שבאזן ימין שמספרה י' ספירות כנ"ל, והרי היא בחינת י' אחת; ותצרפנה ותחברנה עם הה' שבנקב ימיני של חוטם שצורתה ד"ו כנ"ל -- הרי הכל הם צורת יו"ד. והוא ציור כזה א - י' למעלה, ו' באמצעיתא, ד' למטה. גם אם תקח י' שבנקב אזן שמאל ותחברנה עם ו"ד שבנקב חוטם שמאל -- הרי אלף שני שצורתה יו"ד. והרי שני אלפין בציור יו"ד.

ואם תצייר ציור א, והוא שתצרף י' של אזן שמאל עם ו' של חוטם שמאל וי' של אזן ימין - הרי א', צורת יו"י. גם אם תצרף י' של אזן ימין, ו' של חוטם ימין, י' של אזן שמאל -- הרי ארבעה אלפין עם הנ"ל. ואלו הם מורים קצת גילוי על ד' של ה' שבחוטם שנגלית מעט אבל לא נגלית לגמרי כמו הו' של הה'. אבל עיקר גמר גילוי הד' הוא למטה באור הפה כמ"ש בע"ה:


ודע כי י' ספירות אלו של אורות האזנים כל זמן שהם נמשכין עד גבול החוטם אז הוא יחידה בפ"ע. אבל כשנמשך מגבול החוטם ולמטה כמ"ש עד שבולת הזקן -- אזי מתלבש אור האזן בתוך אור החוטם ונעשה (אליו ל"ג) בחי' (פנימיות ל"ג) נשמה פנימית אליו. וכן אור החוטם כשנמשך מגבול הפה אז מתלבש באור הפה ונעשה החוטם בחינת נשמה ופנימיות אל אור הפה.


גם דע כי אותו האור היוצא מתוך אדם קדמון הזה הנה הוא כולו אור אחד שוה, רק כי על ידי התרחקותו וירידתו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי. כיצד?    האור הנמשך ויוצא דרך האזן הוא זך מאד, וכאשר נמשך האור הזה בפנימיות האדם קדמון עד הגיעו אל החוטם ויצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות. ואעפ"י שהוא (אורות ל"ג) אור א' שוה, עם כל זה מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה מתעבה יותר בצאתו משם. ועל דרך זו בהתפשטותו יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם, מתעבה יותר בצאתו משם בהתרחקותו מהמקור העליון, אבל לא לסיבת בחינת האור בעצמו כי כולו שוה כנ"ל. אך המשכיל יבין כי אור של מוחין נקרא ע"ב וזה נקרא ס"ג. ודי בזה:


  1. ^ נ"א ע"ב כתר, ס"ג חכמה, מ"ה בינה -- ויקיעורך
  2. ^ (נ"א נחלקים הם)
  3. ^ (מבחי' אזנים דע כי החוטם הוא אות ו' ל"ג)
  4. ^ (נ"א באוצרות חיים עמה)
  5. ^ (נ"א ויצא ממעי אמו)
  6. ^ (נ"א עצמו ל"ג)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק ג (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ה · פרק ג· >>

פרק ג[עריכה]

כל העולמות נבראו ע"י כ"ב אתוון שבמלכות אשר מהם‏[1] נוצרה. וגם יש בה ה' אותיות מנצפ"ך שהם ה' גבורות היוצאין מז"א אליה, ועי"ז נגמר פרצוף רחל.

וה' גבורות הם וכנגדם יש ה' מוצאות הפה, והם: גרון וחיך וכו'. וכמו שהם ה' אותיות מנצפ"ך שהם ה' גבורות כנודע ונקרא אותיות סתומות ועגולות, כן הפה עגולה כמותם. וזהו שאמרו בתיקונים דף ד' ע"ב כי ה' מוצאות הפה נקרא "פִתוּחֵי חוֹתָם" דאמא עלאה. והענין כי ה' נקודות יש‏[2], פתוחי חתם הם, נגד ה' מוצאות הפה שהם פתוחים ונפתחים‏[3] ע"י אימא עלאה הנקרא "חותם", שהוא יסוד שבה הנקרא "חותם" כנודע, כי שם נחתמים ונצטיירין כל הציורין. ומכח ה' גבורות שבחותם דילה נפתחו אלו ה' מוצאות הפה הנקרא "פתוחי חותם". נמצא כי שורש ה' מוצאות נעשה מה' גבורות דמנצפ"ך ואז יצאו מה' מוצאות כל הכ"ב אותיות בסוד אחע"ה בומ"ף גיח"ק דטלנ"ת זסרש"ץ הנחלקים לה' חלקים. ויען הם נמשכין מגבורה שהם בחינת מלכות הנקרא "נפש", ולכן האותיות נקרא "נפש" כנודע, וכנזכר בתיקונים דף ע"א.

גם בזה תבין איך כל המקיפין נמשכין מבינה כי היא נקראת פום ממלל רברבן .

גם נתבאר בזה מ"ש בפר' משפטים דף קכ"ג (ח"ב קכג, א) דעת גניז בפומא דמלכא , כי ה' גבורות של דעת נגנזו בפה בסוד ה' מוצאות הפה כנ"ל, וכללות הפה נעשה מהם והם נגנזו שם. גם אמרוֹ גנוז , הוא כי ברצונו מוציא גניזת האותיות הנ"ל בסוד קול ודבור מהפה ולחוץ, וכשרוצה נשארים גנוזות בפנים בסוד "נאלמתי דומיה".

גם בזה יתורצו ב' המאמרים מחולקים בתיקונים, אחד אומר שאותיות יצאו מבינה מחותם שלה בסוד פתוחי חותם והב' אומר שיצאו מפומא דז"א; ושניהם צדקו. כי היסוד דאמא הוא בפומא דז"א ומשם יצאו האותיות.


ודע כי ‏[4] הם בחי' כ"ב אתוון ומהם נעשו כל הכלים דאבא ואמא וזו"ן כמ"ש בע"ה. והנה תראה כי אבא ואמא להיותן יותר גדולים עד מאד מזו"ן, לכן נטלו ט"ו אותיות ונעשו כלים להם כמו שבארנו במקום אחר (עץ חיים שער ח פרק ו). והענין הוא שאבא ואמא הם ב' אותיות י"ה משם הוי"ה -- גימטריא ט"ו. אך הזו"ן נטלו ז' אותיות לבד כי הם ז' מלכים כנזכר במקום אחר (עץ חיים שער ח פרק ג) (עץ חיים שער טו פרק א):


והנה הזווג שבסוד האותיות‏[5] הוא להחיות העולמות, ובסוד הנקודות‏[6] הוא לנשמות. והענין כי זווג הנקודות הם חכמה דאבא עם חכמה דאמא, והאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא‏[7], כי ב' מיני זווגים הם -- אחד להחיות העולמות, ואחד לנשמות. וגם‏[8] אותו זווג דחיות יועיל לחדש הנשמות ישנות שנאצלו בבריאת עולם:


  1. ^ (נוצר הולד וגם יש בהם ל"ג)
  2. ^ (נ"א שיש)
  3. ^ (נ"א נפתחים ופתוחים)
  4. ^ יש גורסין "ודע כי מוחין ואמא הם בחינות וכולי" ומצאתי בנוסחאות אחרות דלא גרסינן ליה, וכן נראה. לכן מחקתי כאן. - ויקיעורך
  5. ^ (והוא וזה)
  6. ^ (והוא וזה)
  7. ^ (והנה ל"ג)
  8. ^ (החיות ל"ג)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק ד (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ה · פרק ד· >>

פרק ד[עריכה]

הנה כתר דאבא הם טעמים, וט' ספירות אחרות הם נקודות. וכתר דאמא הם תגין, וט' ספירות אחרות הם אותיות. ופירוש ענין זה הוא --
דע כי כל ד' בחינות אלו של טנת"א טעמים נקודות תגין אותיות הם כולם צורת אותיות גם כן אלא שאותיות כתר דאבא הם צורות טעמים וט' ספירות אחרות הם צורות נקודות, ואותיות כתר דאמא הם בצורות תגין וט' ספירות אחרות הם צורות אותיות ממש כמו שלנו הידועים באלפא ביתא. ואמנם ודאי שכולם הם בחינות אותיות ממש. כיצד?

הרי טעמים הם אותיות בצורת טעמים שהם עגולים והאות מחוברת ומורכבת מעגולים רבים כזה <image>. ועל דרך זה הם הנקודות שבט' ספירות התחתונים דאבא, שהם אותיות מורכבים ומחוברים מנקודות כזה <image>. ועל דרך זה הם התגין שבכתר אימא, שהם אותיות מורכבים ומחוברים מתגין רבים כזה <image>. וכבר כתוב ענין זה בתיקונים דף קכ"ו ע"ב[1] וז"ל: אלין נקודין דאתוון מלאים עינים וגבותם מלאות עינים מנייהו כגוונא דא כו' , ע"ש ציורם. והבן זה היטב.

וביאור ענין זה כך היא. כי הנה כל מדריגה התחתונה היא מגלת את העליונה. כי הנה הבינה יש תגין בכתר שלה, והאותיות שיש בתשעה ספירות שלה הם אותיות של השמות של צורת תגין העליונים. וכן צורת תגין שבכתר אמא הם אותיות של שמות הנקודות שבט' ספירות דאבא, ואלו האותיות נקראו 'תגין'. והמשל בזה נקודות חסד גבורה של חכמה -- שב"א סגו"ל. וכשאנו רוצים להזכירם בשמות הנ"ל בהכרח הוא להזכיר על ידי אותיות. והנה האותיות ההם הם הכתר דאמא והם אותיות מחוברים מתגין הרבה.

והנה דע כי האותיות אשר בצורת תגין אשר בכתר בינה (שהם צורת אותיות של שמות הנקודים שבחכמה כנ"ל) אינם אלא ז' אותיות אלו שהם שב"א סגו"ל וחשבונם גימ' ת"ג. וע"כ כתר הבינה נקרא "תגין" והבן זה. והטעם אל הנ"ל הוא כי כבר נתבאר כי כתר דאמא הוא בת"ת דאבא. ונשארו חסד גבורה דאבא בבחינת תגין על הכתר דאמא, ואינם נכנסין בה רק מאירים מרחוק כדמיון התגין על האותיות, לכן לא נזכר בכתר דבינה רק ז' אותיות אלו שהם סגו"ל ושב"א בצורת תגין לרמוז אל הנ"ל שחסד גבורה דאבא שהם סגו"ל שב"א הם בצורת תגין על אותיות דאמא. גם כי מספרם עולה ת"ג כנ"ל. נמצא כי בחינת אותיות של חסד גבורה דאבא (שהם שב"א סגו"ל) הם נעשים תגין על כתר דבינה. והבן זה מאד.

ולפי שהבינה היא נקבה לכן גברה הגבורה וקדמה נקודתם אל נקודת החסד שהוא זכר, לכן הוא כסדר זה: שב"א סגו"ל, ולא סגו"ל ושב"א. וכן הענין בנקודות של‏[2] ט' תחתונות דאבא שהם אותיות של טעמים שבכתר דאבא. המשל בזה כי ז' דזרקא הוא כזה <image>. וכן הענין בטעמים שבכתר דאבא שהם אותיות בציור עגולים והם אותיות של בחינה אחרת שלמעלה ממנו. ודי בזה כמ"ש בשער היחודים:


  1. ^ נמצא אצלנו בויקיטקסט בדף קכח ע"א -- ויקיעורך
  2. ^ (ז"ת ל"ג)



עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק ה (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ה · פרק ה· >>

פרק ה[עריכה]

בל"ב נתיבות פליאות חכמה וכו' (ספר יצירה פ"א)

הנה העולם הוא מששה קצוות שהם: מעלה ומטה וארבעה רוחות, והם סוד זעיר אנפין הכולל ו' קצוות, והתחלתם מחסד כמ"ש "אמרתי עולם חסד יבנה וגו'" -- הרי כי העולם הוא מחסד ולמטה, יען היות העולם כגוף אל הראש המתלבשת בסוד מוחין דזעיר אנפין בתוך מוחותיו.

והנה הבורא עולם זה הוא חכמה ע"י שמזדווג עם אמא. ואבא נותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה וצריך שהחומר והצורה יהיה כל אחד כלול מי', כי אין דבר פחות מי'. וזהו סוד "זרע יעבדנו", שמשעה שנזרע נותן בה הצורה השכלית‏[1] שהוא הנפש, אשר בכחה מצטייר החומר ונעשה אברים שהוא בית קיבול אל הנפש, דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית וע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי. וזהו סוד ויפח באפיו נשמת חיים כאומן הנופח בנפיחה תוך האפר והחומר. לכן הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים.

וזהו שאמרו בתיקונים דף י"ב ע"א[2] ונפשא איהי כללא דאתוון ואיהי שותפא דגופא ורוחא איהי כללא דנקודין דנהרין בעיינין . ובענין זה יובן מאמרי התיקונים. כי פעם יאמר שאותיות הם גופין כנזכר שם קודם לזה וז"ל: יזהירו אלין נקודין דנהרין באתוון וכו' וכלהו נהרין בעיינין דגופא בגנתא דעדן . וכן בתיקונים דף י"ו אמר בפי' דאתוון אינון לגבי נקודים כגופא לגבי רוחא. ובמקומות אחרים מצינו כי אותיות נפש ונקודות רוח כנזכר דף י"ג.

ולהבין הענין ג"כ נדקדק בדבריהם באומרו דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא -- והרי הנפש מדריגה ממוצעת בין הגוף והרוח והל"ל כגופא לגבי נפשא. אך הענין -- דע כי הטעמים הם מן הכתר ונקודות מן החכמה ותגין מג' ראשונות דבינה ואותיות מז' תחתונות שבה וגם בזו"ן. נמצא כי אותיות -- אחר שהם בזו"ן הנקרא "גוף" (יען שהם כללות ז' תחתונות דאצילות בכללות, נמצא כי אותיות נקרא גופא) -- לעולם שהם הכלים. והתגין הם ג' ראשונות דאמא והם הנפש דאותיות. וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף -- כן התגין אינם נפרדין מאותיות בספר תורה לעולם. משא"כ הנקודות וטעמים שאינם בספר תורה רק ע"י קריאת אדם בספר תורה. והבן זה.

וז"ש לעיל ונפשא איהי כללא דאתוון ושותפא דגופא . והענין כי התגין הם משתתפין ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף, והתגין הם כללות האותיות, כי ג' ראשונות דאמא הם כלולים מז' תחתונות שהם האותיות, וכללות הז' תחתונות נשרשין ונכללין בג' ראשונות שהם התגין. ובעבור זה אין התגין רמוזין ונזכרין בתיקונים, יען כי הם ואותיות משתתפין יחד. לכן לזמנין נקרא אותיות "גופא" -- כי כן הוא האמת, ולזמנין נקרא "נפש" בבחינת התגין שבהם. והנקודות הם רוח האותיות. וזהו שנאמר דף ל"ה דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא, והו"ל כאלו אמר "כגופא ונפשא לגבי רוחא", כי בהזכיר את הגוף ממילא הנפש בכלל כי שותפין הם כנ"ל.

ויובן ג"כ מה שכתב כי אתוון מבינה והיא מז' תחתונות שבה, אך תגין נפשא והוא מג' ראשונות שבה. ולהיות התגין בחי' נפש וכל נפש בחי' מלכות -- ולכן אמרו שם דף פ"ט דמלכות אתעביד כתר דז"א בסוד התגין שעל גבי אותיות, שכבר ידעת כי נפש יתירה דאבא ואמא היא כתר בראש ז"א בסוד "כתר יתנו לך יי' אלהינו", כנזכר בזוהר בפר' פנחס דף רמ"ב (ח"ג רמב, א):


ועתה נבאר עניינם. דע כי הכלים -- שהם גוף דז"א הנקרא עולם -- הם בחינת אותיות, ובהם נכללין התגין שהם הנפש. אמנם מן הכ"ב אותיות נעשה הגוף כולל י' שליטים -- שהם כחב"ד חג"ת נהי"ם, כנזכר בהקדמה ב' דף י"ב וכן בדף י"ג‏[3] וז"ל וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא כו' , ואח"כ נבאר איך מכ"ב אותיות נעשין י' תקונין. והנה להיות שהתגין משותפין באותיות -- לכן נכללין נפש וגוף יחד בכ"ב אתוון וכולן נקרא כ"ב בחינות אתוון.

והנקודות הם י' כמ"ש בע"ה והם בחינת רוח, והם נקראו י' ספירות באמת, בסוד "השמים מספרים", כי "השמים" הוא ז"א, בחי' רוח הכולל י' ספירות, "המספרים" ומזהירים למלכות הנקרא "כבוד אל", כנזכר בפרשה תרומה דף קל"ו ע"ב מאי מספרים כו' אלא דנהרין ונצצין בנצוצי דנקודה עלאה כו' -- הרי כי הספירות הם מחכמה, נקודה עלאה . גם ידעת מפסוק "מונה מספר לכוכבים" כי ת"ת נקרא "מספר" והוא רוח כמ"ש דף י"ו וקרינן לון י' ספירות . ואח"כ אמר לבושין תקינת לון וכמה גופין תקינת לון כו' -- הרי כי י' ספירות הם עצמות שהם הנקודים שבתוך האותיות הנמשכין מחכמה עלאה (צמח אבא כנ"ל) הנקרא נקודה עלאה ג"כ, ועל שמה נקרא נקודות. וז"ש אח"כ מלגאו איהו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו באורח אצילות , וידוע כי שם זה גימטריה אד"ם הרמוז בחכמה -- כ"ח מ"ה, כי הי' ספירות הן הן הי' אותיות דשם מ"ה. וז"ש בזוהר והמשכילים אלין אתוון דכלילן בב' דבראשית ראשית נקודה בהיכליה ט' נקודין תליין מניה ואתקרון י' ספירות בלימה . וידוע כי ב' היא בבינה דמנה אתוון וראשית דא חכמה דמנה נקודין והם י' ספירות.

והנה בתחלה הזריע האב (והוא חכמה) טפת חומר, והוא האותיות שעליה נאמר "והארץ היתה תהו ובהו", כי מעכירת המים יצא חומר הראשון הנקרא "תהו" כמ"ש בספר יצירה "שלש מים מרוח חקק וחצב בהן כ"ב אותיות מן תהו ובהו ורפש וטיט. עשאן כמין ערוגה. הציבן כמין חומה. סבבן כמין מעזיבה" -- הרי כי חומר האותיות מן מים שבחכמה יצאו, ותחילה נעשה תהו ואח"כ בהו ואח"כ נרשמו ונצטיירו. ויש אותיות עגולות כמין חומה, ויש פרוסה וארוכה כמין מעזיבה, ויש של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכו.

וז"ש "כי לשלג יאמר הוי ארץ". נמצא כי מעכירת המים שבחכמה יצא חומר‏[4] הראשון הנקרא "תהו", ואח"כ נותן בבינה ונצטיירו במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש. כי‏[5] המים מימין (שהוא חכמה) וממנו יצא מעכירותיו הכ"ב אתוון ובהם ה' חסדים של מנצפ"ך הפשוטים הראשונים ונעשה עפר לובן מעכירות השלג, לובן שבלבנון שהוא חכמה, בסוד כי לשלג יאמר הוי ארץ. אך האש הוא בבינה, ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנקרא אודם והם ה' אותיות מנצפ"ך כפולים שהם ה' גבורות גימטריה אפ"ר, כי אפר עכירות שמרי האש הוא. ואז נצטייר גוף הולד ז"א במעי אמא בכ"ב אותיות דכורין וה' אותיות מנצפ"ך הכפולים נוקבין. ומהם נוצר הולד.

וגם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם נוקבין; כי החכמה יש בה צד שמאלי שכולה נקבה כגון: בינה גבורה הוד מלכות. לכן יש בשאר הכ"ב בחינת נוקבין אך בערך הכפולים נקרא כולן זכרים. ובזה תבין איך כל רמ"ח איברים שהם בחינת רמ"ח עצמות כולם מזכר המזריע לובן אך מאודם האשה אינו רק השחור שבעין והדם שבתוך הגידין כו', אך כל העצמות שהם השרשים של רמ"ח איברים הם מאבא.

והנה באותיות אלו משותפת הנפש, הם תגין, והיא מאימא; כי אין הנפש נכנסת בחומר רק אחר שנזרע שהוא במעי אמא. אך אבא לא נתן בו רק החומר הכ"ב אתוון שהם העצמות, אך בהכרח היה בתוכה הבל דגרמי הנזכר פר' שלח דף קס"ט (ח"ג קסט, א), כי ודאי טפת אבא לא היה רק חומר יבש רק קצת חיות בתוכה הנקרא "הבל דגרמי", והם סוד הש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה (דהיינו אבא כנודע אצלינו), כי זה הוא מחובר חיבור גמור בעצמות אחר המיתה. אך הנפש, שהוא מצד אמא, חופפת עליהם מלמעלה בסוד "ונפשו עליו תאבל", "עליו" דייקא. כי כמו‏[6] שמזרע אבא יצא חומר עם הבל דגרמי משותף יחד‏[7] -- כן לעולם אינן נפרדין, אך הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על ההבל, ואז בבטן אשה נכנסת הנפש בט' חדשים מעט מעט, וכשנגמר -- נולד. לכן גם אחר מיתה חופפת על עצמות ולא בתוכם כמו הבל דגרמי דאשתאר בחבורא גו גרמאי כנזכר בפר' שלח דף קס"ט.

ואע"פ שבדף ק"ע אמר זה על הנפש -- הכוונה הוא על הבל דגרמי, וע"ש. ואולי דגש ורפה הוא הבל דגרמי שאינם לא טעמים ולא נקודות ולא תגין, כנזכר בתיקונים סוף תיקון ה'. ולא קבלתי זה ממורי זלה"ה. ועיין מה שחסר בסוף תיקון כ"ח של כת"י שאמר כי הדגש והרפה הם הנפש, ואפשר שהוא הבל דגרמי שהוא מכלל נפש. וע"ש היטיב בענין דגש ורפה ואותיות ונקודות וטעמים שהם גוף ונפש רוח נשמה.

והנה הנקודות הם הי' ספירות שבתוכם שהם בחי' רוח. והרי כ"ב אתוון והי' ספירות הם ל"ב נתיבות נמשכין מהחכמה שבהם נברא "העולם", שהוא ז"א. וזהו שאמר "בל"ב נתיבות פליאות חכמה חקק", והם י' ספירות בלימה, וכ"ב אותיות יסוד כו'. ונקרא "יסוד" לרמז לטפת חומר הזכר שהוא ראשון ויסוד, שהם עצמות. ואחר כך מצטייר באימא בה' אותיות מנצפ"ך הנקרא טפת אודם. והבן זה למה זה נקרא תמיד בספר יצירה לבחינת כ"ב אותיות "יסוד":


והנה אלו הל"ב נתיבות הם זכרים מחכמה ונתונים באימא תוך מנצפ"ך -- שהם נ' שערים שבה. כי כל אחד כלולה מי' -- הרי נ'. ולכן נקרא "שערים", יען הם פתחים פתוחים ונקבים של אימא הנקרא נקבה, כי הנקבה שעריה פתוחים לקבל בתוכה נתיבות חכמה. ובזה תבין היות גבורות מנצפ"ך נקבות וגבורות ש"ך ניצוצין, שהם הבל דגרמי, דכורין.

והנה יש ב' בחינות של י' ספירות -- אחד י' ספירות דבחינת נפש ואחד י' ספירות דרוח. והנה כשאנו מזכירין האותיות שהם הגופין, כלי הנפש -- נמצא כי הנפש הם י' ספירות שלהם ובין כולם הם ל"ב בחינות שהם ל"ב 'אלהים' דקטנות; שכבר ידעת כי כלים ונפש הם כולם בחינת אלהים דקטנות. אך יש הפרש -- כי י' אלהים שהם כנגד הנפש הם יותר מעולים, ונזכר בתיקונים כת"י החסר. והכ"ב אחרים הם כנגד הגוף שהם כ"ב אתוון.

ומאלו הל"ב אלהים מתקבץ הארתם בצאתם מהחכמה שהוא מוחא לגבי לבא ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה. ולכן הלב הוא אש שורף כי הוא האלהים דקטנות, אך הקול שבתוכו הוא שם הוי"ה שהוא בחי' הרוח השורה בלב, שהוא הנקודות העושים דפיקו מכח הנקודות כנזכר דף ס"ט ופ"ט‏[8] וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק .

והבן זה היטב כי הנפש והרוח הם שניהם בלב -- זה רוח וזה דם בסוד כי הדם הוא הנפש, טיפת אודם דנוקבא. והכלי הוא בשר הלב עצמו שהוא האותיות. ובבוא הרוח אזי הם הויו"ת דגדלות ולא אלהים דקטנות. והנה אז נשלם שם מ"ב, שהם ל"ב נתיבות -- גוף ונפש, וי' אמירן -- שהם י' ספירות דרוח דגדלות, כנזכר דף ס"ב (תיקוני זהר סב, א). ע"ש היטיב איך‏[9] הנקודה והחוט‏[10] הם ל"ב שבילין ותגא דעליה י' -- הרי מ"ב. והוא סוד י' ספירות הרוח שהם נקראים באמת י' ספירות, אך י' ספירות דנפש הוא שם מושאל, כי עיקר י' ספירות הוא הרוח והוא שם מ"ה. כידוע כי שם ב"ן נפש ושם מ"ה רוח כנזכר דף י"ב. כי מלגאו איהי שם מ"ה.

ובזה תבין מ"ש בזוהר דף נ"ז ע"ב‏[11] וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהו יו"ד מחשבה עלאה ידעין לזרקא להאי אבנא לההיא אתר דאתגזר . והענין כי כשעולין זו"ן בסוד מיין דכורין ומיין נוקבין לגבי אבא ואמא -- ז"א באבא ונוקבא באימא -- אין עולה רק בחינת הרוח שבהם, שהם אלו הנקודים שהם י' ספירות דרוח, כי בחינת הגוף והנפש שלהם נשארין במקומן לעולם. ולהיות כי אלו הנקודות שרשם מחכמה כמו שאמר שם ידעין לזרקא להאי אתר דאתגזרת , וידוע כי הנקודות נקבות נקרא "אור חוזר" אף שהוא בחינת ז"א מפני שהוא אור חוזר שבו. לכן נקרא אבנים נקבות עם שהם בחי' ז"א שהוא זכר.

וזהו סוד "בידך אפקיד רוחי", כי הרוח עולה בסוד מיין נוקבין למעלה אך הנפש נשארה למטה עם הגוף. אמנם מה שהיתה הנפש מתפשט תוך הגוף בשס"ה גידין שהוא דם בסוד "כי הדם הוא הנפש", עתה מסתלק משם ונאמר "אני ישנ"ה" בגימ' שס"ה, כי השס"ה גידין של דם הוא מהנקבה הנקרא "אני", והם הישנים, ומסתלק כל כח הנפש בתוך הלב לבדו.

ובזה תבין למה האדם מתעורר תכף מתוך שינתו כי אין לו צורך רק שיתפשט מן הלב בתוך הגידין. וזה סיבת אדם המצטער כשידו מונחת על לבו בשינתו, כי הנפש אינה יכולה לדפוק ע"י הדם בשאר איברים ואז האדם צועק ואינו יכול לקום מאליו עד שיקראוהו ויעורר נפשו ואז יכול להתפשט באיבריו בכח חוזק הקריאה.

וזהו סוד פר' פנחס דף רכ"ב (ח"ג רכב, א) כי בלילה תרעין דג"ע סתימין דאינון עיינין דלבא כגוונא דתיבת נח דכל נהורין סתימין בגווה ואינון מלאכין דמתפשטין בכל איברי דגופא כולהו סתימין בלבא , כי הנפש יש בה אחיזה להקליפות בהיותן בלי רוח בסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב", לכן נסגרת ונסתמת היא וכחותיה תוך הלב מפני מי המבול, הם המזיקין. והענין כי בהיותה מתפשטת נאחזים בה, ובהסגירה אין מי שיוכל לינק משם בסוד "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום". והבן זה בסוד "חותם בתוך חותם" שצריך ליין כדי שלא יתנסך. והבן איך קרא לכוחות דנפש מלאכים שהם וורידי הדם שלוחי הנפש להחיות הגוף, והם בחי' האותיות, כנזכר בתיקונים דף כ"ג‏[12] אית מלאכין דמשמשין לאילין נקודין ואינון אתוון .

והנה כמו שהי' ספירות נעשין ז' היכלות, כי היכל הראשון הוא נקרא "קדש קדשים" כולל ג' ראשונות -- כך אלו הי' ספירות של הרוח‏[13]. הן י' הויו"ת בנקודות מחולפין כנזכר בתיקונים דף קכ"ח, ולפעמים נקרא ז' הויות על דרך ז' היכלין. והן הן ז' הויות, ז' קולות, דנפקי מלבא הנזכר במזמור "הבו לה' בני אלים וכו'", ז' הבלים דנפקי מלבא, והם בחינת י' אמירן , כי הנפש בחינת דבור והרוח בחינת אמירה. לכן נקרא אלו י' ספירות דבחינת רוח בחינת י' אמירן הנזכר דף ס"ג בסוד "אומר ועושה". "אומר" -- אבא בסוד הויו"ת, "ועושה" -- אמא בסוד אלהי"ם הנזכר בדף קפ"ד ודף ק"ד ע"א. ע"ש בב' נוסחאות ותמצא כי שם מ"ב הוא ל"ב אלהי"ם וי' אמירן שהם הויו"ת:


  1. ^ (נ"א שנזרעה נתנה הצורה בה)
  2. ^ אצלנו בויקיטקסט נמצא בעמוד ב -- ויקיעורך
  3. ^ אצלנו בויקטקסט נמצא בדף י"ז -- ויקיעורך
  4. ^ נ"א מוסיפים האותיות
  5. ^ (כמו ל"ג)
  6. ^ (נ"א כשהזריע)
  7. ^ (לכן לא נפרדין לעולם ל"ג)
  8. ^ אצלנו בויקיטקסט מצאתי ב(תיקוני זהר ע, ב) -- ויקיעורך
  9. ^ (הנקודות והאותיות ל"ג)
  10. ^ (ותגא דעל חוטא)
  11. ^ אצלנו בויקיטקסט נמצא ב(תיקוני זהר סא, ב) -- ויקיעורך
  12. ^ מצאתי ב(תיקוני זהר ח, א) -- ויקיעורך
  13. ^ (שהן הויו"ת)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק ו (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ה · פרק ו· >>

פרק ו[עריכה]

הכלל העולה -- כי כ"ב אתוון הם רמ"ח איברים של הגוף. וה' דמנצפ"ך הוא הדם, ששורה בו הנפש, שהם תגין, ועיקר ישיבתה בלב. ורוח הוא נקודות -- וגם הם נקבות כנ"ל כי הם אור חוזר. והטעמים הם הנשמה -- זכר. והל"ב נתיבות הוא כללות הגוף והנפש ו"י' אמירן" -- הם י' ספירות דרוח.

והנה נקודות הם ט' לפי שכבר ידעת כי ז"א אינו רק ט' ספירות כמנין א"ח, והמלכות אין בה נקודה כי היא בחינת נפש לבד, לפי שכבר ידעת כי הזעיר אנפין אין לו רק ט' ספירות, ובין כולם הוא אחד.

ואמנם הטעמים צריכין לחלק לי' חלקים. וכן האותיות -- אף על פי שהם כ"ב -- נחלקים לי' ספירות. כי הכתר של רוח נקודות יש לה אות אל"ף כלי שלה -- וכן בכל שאר י' ספירות דרוח, כי כל אחד יש לה אותיות ידועות שהוא הגוף וכלים שלהם. ויש ספירה שיש לה אות אחד ויש ספירה שיש לה שתי אותיות, וכנזכר פר' אחרי דף ע"ח ע"ב וז"ל אר"ש לר"א ת"ח הנהו כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהנהו י' אמירן כו' , וע"ש. ושם נאמר כי הא אוליפנא לן כל אינון אתוון דרשימין וידעין בכל כתרא וכתרא, ואנו לא זכינו בהן, אמנם ממוצא דבר נוכל להבינם מספר יצירה ומזוהר שיר השירים כמ"ש בע"ה:


והנה נאמר בספר יצירה כי אמ"ש הם באופן זה:

  • כי ג' ראשונות הם ג' קוים של ש', כי ראש נברא מאש.
  • וא' כוללת ג' אמצעיות חג"ת, כי גוייה נבראת מרוח. והם: חסד גבורה -- ב' יודין דא'. ו' מן א' -- דא ת"ת באמצעיתא, כנזכר בספר הזהר בכמה מקומות.
  • מ' פתוחה ביסוד בכללות ג' תחתונות, כי בטן נברא ממים כו'.

ואותיות בג"ד כפר"ת הם‏[1] בז' נקבי הראש:

  • ב' -- אזן ימין, חכמה.
  • ג' -- אזן שמאל, בינה.
  • ד"כ -- עיינין, נצח הוד.
  • פ' ר' -- חוטם, תפארת דעת.
  • ת' -- פה, מלכות שבראש.

י"ב פשוטים -- ה' בחסד, ז' בגבורה‏[2] -- ב' ידים. וכן על דרך זה כל הי"ב פשוטים בו' קצוות הגוף.

ודע כי הרוח שהם י' ספירות אינם כסדר הכלים; כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבורה וגבורת הרוח הוא בכלי החסד. וזהו סוד התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בזוהר ובתיקונים ע"ש. וכן בפר' ויקרא דף נ"ד ובסוף שיר השירים בסוד הנקודות בפסוק יהי רקיע בתוך המים (זהר חדש צ, א). וזכור זה היטב.

נמצא כי הם שתי בחינות. א' -- ד' רוחות, דרום צפון מזרח מערב. בחינה ב' היא ד' יסודות -- ארמ"ע אש רוח מים עפר. והם בחי' רוח וגוף. דרום חם ויבש ובו מים קרים לחים. וכן כולם ע"ז הסדר.


גם דע כיון שכללות ז"א אינו רק ו' קצוות בחינת גופא אלא שבבחינת רוח נשלם לי' -- לכן גם האותיות אינם רק בו' קצוות. לכן אות א' מתחיל בחסד כנזכר בתרומה דף קנ"ט. גם בזוהר שיר השירים גבי "הביאני המלך חדריו" באדרא תניינא וז"ל כ"ב אתוון מתפשטים ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה וכו' . כי כבר ידעת כי רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן וכו' -- פ' משפטים דף קכ"ב (ח"ב קכב, ב).

נמצא כי כל הכ"ב אתוון הם בי' ספירות, ועצמותם אינם רק ו' קצוות. נמצא כי האותיות הם נפש ואז זו"ן הם שמות אלהים לכן הם ד"ו פרצופים נדבקין יחד אלא שזה אחור וזה קדם. אך בבא הויות שהם רוח והם סוד המוחין דז"א כידוע -- אז נגדל הז"א ואז נעשו בן י' ספירות גמורות אף בבחי' הכלים ואז ננסרת הנקבה ממנו ולקחה הדין של אלהים והזכר הויות ואז נקרא הוי"ה אלהים, שמא שלים. והבן. ולכן ננסרת ממנו כי הויות דוחין אלהים וניתנין לנקבה.

ומה שאנו אומרים תמיד "חיצוניות העולמות" -- הם הכלים האלו, הגוף ונפש. ו"פנימיות העולמות" הם י' ספירות דרוח שהם מלגאו בארח‏[3] אצילות (כנזכר דף י"ז). כי הנשמות של אדם באים מזה האדם דאצילות שם מ"ה מלגאו הנקרא י' ספירות דרוח, ומלאכים מן החיצוניות שהם הגוף ונפש. וזה הגוף של "אלהים" יורד לפעמים בבי"ע ושם מתקשטת ומתלבשת באותן הלבושים להתנאות בהם בפני בעלה לומר ראה גידולים שגדלתי. ולהיות כי אור הנקודות הם אור החוזר -- לכן עולה תמיד בסוד זרקא:


  1. ^ נ"א (בז' אותיות דג"ר כי הם)
  2. ^ (נ"א ו' בגבורה)
  3. ^ (נ"א באורות)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


מתוך: עץ חיים/שער ה/פרק ז (עריכה)

<< · עץ חיים · שער ה · פרק ז

פרק ז[עריכה]

וזהו כת"י הרב ז"ל ומזכיר בו דרוש דלעיל

אמ"ש בג"ד כפר"ת

הנה נודע מן הכתוב לעיל כי אמ"ש הם ג' ראשונות שהם יסודות אל ז' תחתונות, ובג"ד כפר"ת הם ז' תחתונות, יען שיש בהם דין ורחמים, שהם אור ישר ואור חוזר. שהם בחינת עצמן רחמים ובחינת מלכות שבכל אחד ואחד הוא דין. לכן הם כפולות.

וי"ב פשוטות הם ספי' ת"ת לבד שהוא אחד מז' כפולות עצמן נחלקת לי"ב חלקים שהם י"ב פשוטות. והיותם י"ב הוא כי כל ז' תחתונות נשרשים בגוף שהוא הת"ת והז' כפולות עם ת"ת בעצמו יהיה י"ד אך הז' תחתונות זולת ת"ת בהיותן כפול הם י"ב. נמצא כי הת"ת בעצמו הוא מב' בחינות -- שהוא אות‏[1] ד' מבג"ד כפר"ת והיא כפולה, עוד יש בו י"ב שרשים של ו' תחתונות שהם כפולות והם י"ב ונכללין בת"ת. ואלו י"ב פשוטות נקרא י"ב גבולי אלכסונים בספר יצירה, כי מאחר שהם עצמן בחינת ו' תחתונות כפולות אשר בת"ת נשרשים א"כ צריכין להיות מצויירין שם בציור גבולי אלכסונים, כי חלק א' גבול א' שבו יהיה נוטה באלכסון נגד ספירת החסד וחלק גבול הב' יהיה עומד ונוטה נוכח ספירת הגבורה. ועל דרך זה כולם כדי שאלו י"ב חלקי הת"ת יהיו נוטים פניהם נגד הו' ספירות שהם שרשים לאלו י"ב חלקים שבת"ת לינק מהם. כי הרי בחינת חסד שבת"ת צריך שיהיה בקו ימין הת"ת בראשית הקו ויהיה נחלק לב' חלקים כפולים -- דגש ורפה. ובסוף קו הימין דת"ת יהיה בו ב' חלקים דנצח. וכיוצא בזה בשאר.

ודע כי גם ביסוד יש בו שנים עשר בחינות גבולי אלכסונים אלו, כי כל הז' תחתונות צריך שיהיו נרשמים בו בסוד "אלה תולדות יעקב יוסף". וזהו סוד "וקרא זה אל זה", י"ב בי"ב, דת"ת ודיסוד. ואלו הי"ב גבולי אלכסון דיסוד הם בחינת י"ב מזלות עצמן, ובחינת ז' ככבי לכת הם הז' תחתונות מפאת עצמן, ולא מבחי' התכללותן ביסוד. וענין היותם י"ב פשוטות הוא שהרי הם בחינת ז' תחתונות הרומזים בת"ת או ביסוד בהיותם כפולות, ולכן עלו בחשבון י"ב, וע"כ הם י"ב פשוטות כי ו' כפולות הם י"ב פשוטות וע"כ הי"ב אינם כפולות רק פשוטות לבד:


הכלל העולה כי י' ספירות יש בהם י' אותיות, אות אחד בכל ספירה, על סדר זה. והם י' אותיות הנזכר -- אמ"ש בג"ד כפר"ת א' הוא כתר שהוא א' והוא אות א' מן אל"ף בי"ת. ות' במלכות שהיא אחרונה וכן ת' היא אחרונה בא"ב.

נמצא כי ד' שהוא בת"ת. ובת"ת זה יש בו י"ב אותיות פשוטות שהם בחינת ז' אותיות בג"ד כפ"רת כפולות, ועתה הם י"ב פשוטות. וזהו סוד מ"ש בפר' פקודי בהיכל רצון שהוא כולל שית היכלין אחרנין בגווה, שהם ו' כפולה ונעשין י"ב בסוד ו"ו, כי ת"ת נקרא ו' כנ"ל בענין ז' כפולות וי"ב פשוטות.

והנה האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספירות וסוד המלכות והצירופים‏[2] שבספר יצירה. הענין הוא שכל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתן וצירופם אל מקוריהם ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתן בחוזק. וזהו סוד "המליך אות פלוני" הנזכר בספר יצירה, כי יחדה וקשרה אל שרשה ואז הוציא פעולה אחת ממנה.

וי' אותיות הנ"ל כוללת כל הכ"ב והם אמ"ש בג"ד כפר"ת כנזכר בסוד י"ס כסדרן מלמעלה למטה‏[3]. י"ב פשוטות הם י"ב גבולין.

וסוד אמ"ש וי"ה הם ג' ראשונות. וטעם הקדמת א' באמ"ש כי גם (כי) כל הדברים מורכבים מאש מים ורוח עם כל זה עיקר הכל הוא ע"י הרוח שהוא אות א'. לכן בזכר וי"ה -- רוח מים אש, כי הרוח עולה על הכל, ואחריו מ' מים שהוא חסד, ואחריו ש' אש שהוא דין. וזהו אמ"ש. והנקבה בהפך ממש כי בא ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י.

וכשהמליך אות מ' תחלה: זכר -- מא"ש, וא' קודם אל ש', יו"ה. והנקבה מש"א - יה"ו. וכשהמליך ש': בזכר שמ"א, כי להיות שעיקרו ש' שהוא דין הקדים ש' אל מ'. הי"ו. אמנם להיות כי המים רחמים גמורים מן הרוח שהוא ממוזג לכן הקדים מ' אל א'. אך הנקבה שא"מ הו"י:


  1. ^ נ"א ר'. אבל מוכח מההמשך שהנוסחה הנכונה היא ד' -- ויקיעורך
  2. ^ (נ"א כח אצולים מעצמות הספי' וסוד המלות והצירופים)
  3. ^ (נ"א מלמטה למעלה)


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל