עץ חיים/שער לה/פרק א
פרק א[עריכה]
ענין בריאת המלכות וסדר תיקונה כמ"ש בז"א.
הנה מצינו שנקרא נקבה, וסוד הענין כבר בארנו במ"א לפי שאין האור שלה בא אליה אלא ע"י נקב, כמו שאמרו באדרא "ונקיב ועביר מאחוריו מבין חדוי", ולכן נקרא נקבה. ואמנם ר"ת נקבה על שם זמני האשה: פעם נקרא נ'ערה, פעם נקרא ק'טנה, פעם ב'וגרת, פעם ה' תתאה של הוי"ה. ועתה אבאר סוד ד' זמנים אלו.
והנה בזמן הקטנות יש בה ג' זמנים אחרים כמו שיש לז"א: תחלה, עיבור, יניקה, ומוחין דגדלות. -- כן יש למלכות בודאי. וביאור הענין הוא כי קודם עיבור ראשון של ז"א, הנה אז היה ו' נקודות כנודע, וזה היה בזמן ראשון של הז"א, ואז בזמן ההוא היתה המלכות כנגדו ג"כ נקודה אחת שביעית, ואז היה מדתה כשיעור העטרה שביסוד ואז היתה נקרא עטרה, ושיעורה הוא שליש מדת היסוד.
אח"כ בזמן הב' של ז"א -- שהוא עיבור א' שהיה ז"א במעי אמא בינה, כי תחלה היה בחוץ בסוד ו"ק ואח"כ נכנס במעי אמא כדי לתקן, ואז הוא זמן ב' דז"א, ואז היה בסוד ג' כליל בג', כי ו' נקודות שלו נכללו שם ג' בג', וזה כבר נתבאר ענינו אצלינו, ואז גם המלכות נתקנה קצת (כי העיבור ג"כ תיקון לנוקבא כמו לדכורא), ואז המלכות נגדלת כשיעור היסוד של דכורא כולו.
וכדי להבין ענינם אלו היטב אנו צריכין לבאר משאמרו רז"ל "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". והענין כי הלא המלכות תחת היסוד בקו האמצעי. והטעם כבר נודע כי הנצח-הוד דאמא שבתוך ז"א הם סתומים, ולא היתה המלכות יכולה להתתקן שם. אמנם בקו האמצעית ששם פתוח היסוד דאמא -- שם יכול האור לצאת ולתקן את המלכות, לכן לעולם לא תמצא למלכות אלא באחורי ז"א כנגד קו אמצעי. והנה בהיות ז"א בסוד ו' נקודות לבד, נפרדות כל א' מחברתה כנודע (כי לכן היתה נקראת "רשות הרבים") -- גם המלכות היתה למטה מהיסוד דז"א בבחינת העטרה. ובזה תבין כמה שמות שנקרא המלכות וכולם אמת, כי יש לה כמה שרשים אל המלכות כפי השתנות הזמן. ולכן אל תתמה אם המלכות היא עטרת היסוד שבאדם ואיך היא הנוקבא של האדם. אך הענין הוא סוד גדול, כי כל הקדושה אין שורש הראשון נעקר משם. לכן מקום המלכות היה תחלה שרשה העטרה שביסוד, ואח"כ כשנגדלה נתעקרה משם וגדלה מעט מעט עד שנעשית פרצוף גמור, וחזרה פב"פ עם ז"א -- ולא מפני זה נעקרה מציאתה הראשונה, אלא שנשאר לה שורש דבוק עם ז"א בבחינת עטרה ולא זז משם לעולם. וכן תמצא שבכל קו האמצעי דז"א יש לה שרשים תמיד שם, כי היא תמיד יש לה שורש ביסוד ז"א בסוד עטרה (וזהו סוד "לעולם ה' דברך נצב בשמים" והבן זה). ואח"כ בת"ת מאחוריו, ואינה זזה משם לעולם כמ"ש בסוד "ויעבור ה'", כי שם זה הוא סוד הארה של אותה הבחי' שהניחה המלכות שאחורי ת"ת דז"א, ואע"פ שהיא עתה פב"פ עמו. ויש לה ג"כ שורש א' למעלה בדעת דז"א, ומשם יצאת לאה, וזה שורש יציאת לאה. והבן ושמור עיקר זה.
הרי שבכל קו אמצעי של ז"א יש לה שורש קיים לעולם. ובזה אל תתמה מכמה בחי' שיש אל המלכות. ולא די זה אלא אפילו עם כל ספירה וספירה דז"א יש לה שורש אחד; כי בעת עיבור דז"א נתערבה היא עם כל ספירה וספירה דז"א והשאירה שרשה בכולם. וזהו סוד בתקונים דאיהי שלימו דכל ספירה וספירה, ואין להאריך בכאן. ולפי שבהיות ז"א ו' נקודות היתה היא בסוד העטרה, ולכן אז לא נמצא עדיין נוקבא אל הזכר. אח"כ בזמן הב' של הז"א שהוא עיבור ג' כלילין בג' -- אז גדלה כמדת שיעור יסוד. והענין הוא כי היסוד אינו כשיעור שאר ספירות, כי עליו אמר הכתוב "ומספר את רובע ישראל", כי ארכה דגופא הוא ד' בריתות, הרי כי היסוד הוא רובע הת"ת, והעטרה הוא שליש היסוד. וזהו סוד "וכל בשליש עפר הארץ", כי מדת הארץ הוא מדת "שליש", שהוא עטרה.
וכשנכללו ג' גו ג', כבר בארנו כי הסדר הוא שהנה"י הלבישו לחג"ת, ונמצא חסד בתוך נצח, וגבורה תוך הוד, ות"ת תוך יסוד. והנה המלכות היא תחת היסוד בקו האמצעי, וא"כ כשעלה היסוד וכלל את הת"ת בתוכו והלבישו -- הנה לא היה מקום אל המלכות לכלול בו ולא היה בן זוג לה, וכמו שעיבור זה היה תיקון אל ז"א -- כן היה תיקון אל נוקבא, ולכן הוצרך שנקודת המלכות תעלה למעלה על היסוד ותלביש אותו. נמצא כי היסוד מלביש לת"ת והמלכות מלביש היסוד. ואמנם תבין זה במ"ש פרשה בלק "אשורנו ולא קרוב - דאושיט פסיעה לבר". פירוש זה הפסוק בעיבור זו"ן איירי כנראה מלשון הזוהר שם:
והענין במה שהודעתיך שם כי בעיבור ראשון היו זו"נ בסוד ו' זעירא שבתוך הה' (כי הם ו' נקודות ונכללין ג' גו ג'. נמצא שהם ו' אך שהם קטנים, כי אינם מתגלים רק ג' לבד, חצי ו', ונקרא ו' זעירא). ושם בסוף אותו ו' אושיט פסיעה לבר. והענין כי כאשר התלבש ת"ת ביסוד הוא שוה לעובי שאר הספירות, כי גם נצח מלביש לחסד, והוד לבוש לגבורה. אך כשתלביש גם המלכות ליסוד נמצא שיש שם ג' עוביין שהם ת"ת יסוד ומלכות, ששם הוא מקום המלכות היא עובי קצת כדמות הפסיעה היוצאת לחוץ ועי"ז נכללת המלכות בכל הו"ק, כי מאחר שכוללת כל קו אמצעי כוללת גם ב' קוין אחרים, כי כמו שקו אמצעי ע"י העיבור נכלל בב' קוין אחרים ונעשי' רה"י כנודע -- גם המלכות בהיותה בקו האמצעי נכללת בב' קוין. אמנם בעלייתה להלביש את היסוד ע"י עליה זה נתוסף בה אור ונגדלת כשיעור היסוד שלו. וזה זמן ב' של זו"ן.
אח"כ בזמן הג' דז"א, שהוא סוד היניקה שהוא אחר צאת ז"א לחוץ ממעי אמא -- אז הז"א חוזר ומתפשט ונעשה ו"ק גדולים, ואז הנוקבא "אינה יורדת עמו", פירוש, כי מתחלה "עולה עמו", כשעולה היסוד להלביש הת"ת גם היא עלתה עמו והלבישה את היסוד ונמצאת מאחורי ת"ת ומקפת אותו, ולכן כשיורד היסוד מעל הת"ת ומתפשט למטה אין המלכות יורדת עמו, רק נשארה שם למעלה נגד הת"ת. נמצא שיסוד ירד מעל הת"ת ונשארה המלכות על הת"ת דבוקה בו ממש. וזהו סוד "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". אך ודאי ששרשה הראשון של העטרה נשארה למטה כנ"ל.
נמצא כי בזמן היניקה נשארה הנוקבא דבוקה מאחורי הת"ת ממש. וע"י היניקה נודע שהז"א נתגדל על ידי החלב, ואז גם אותו המלכות נגדלת גדלות אחר כשיעור הת"ת, ועתה המלכות היא מדה א' שלימה כשאר המדות של ז"א, אך אינו פרצוף רק מדה אחת שלימה. ובאלו הזמנים נקראת מלכות קטנה, אך אינה ממש קטנה גמורה עד שתהיה שלימה, ואז נקראת ה' תתאה של השם, כי כבר יש לה מדה א' גמורה. וכבר ביארנו כי ז"א בקטנותו יש לו גם כן מוחין דקטנות, וגם הנוקבא בקטנותה יש לה מוחין דקטנות. אמנם מוחין אלו הם רמוזין בסוד השם שיש לה עתה שהיא ה' אחרונה ששבשם; כי ו' הוא קו אמצעי ת"ת שבז"א רק שהוא כולל הו"ק כמנין הו', אך עיקר הו' הוא בת"ת קו האמצעי, ושם באחור הת"ת היא ה' תתאה שהיא הנוקבא. וב' אותיות י"ה הם מוחין לז"א ואין להאריך. ונודע כי המלכות אין לה רק ג' מוחין כי אין לה אלא עטרא חדא דגבורה. ומוח ראשון של חכמה הוא אלהים באלפי"ן, ומוח בינה הוא אלהים בההי"ן (כי כל ה' בבינה), ומוח ג' אלהים פשוט, כי הדעת שלה אינו שלם, ומכ"ש בקטנות, לכן אין בו מילוי. ואמנם אלהים דיודי"ן לא נתגלה בה כי אין בה כח. ובמקום יודי"ן לוקחת אלפי"ן.
נמצא כי מוחין שלה, חוכמה ובינה, הם מילוי אלפי"ן וההי"ן, והם ב' אותיות ה"א -- ההי"ן אלפי"ן. ולפי שהוא נוקבא הוא ה' על א'. ולפי שכל עיקר המלכות הוא ה' תתאה -- לכן גם המוחין שלה הם בסוד מילוי ב' אותיות ה"א כנ"ל. לכן נקראת עתה ה'. וכנגד ה' זו פשוטה הוא מוח הדעת שהוא אלהים פשוט, ה' אותיות לבד. הרי כי ג' מוחין אלו רמוזין בה' תתאה של השם.
נמצאת עתה המלכות כלולה מג' קוין -- ימין ושמאל ואמצע -- נגד ג' קוין ה'. נמצא כי המלכות בקטנותה נקראת ה' תתאה, והיא טפילה אל השם הוי"ה. וכאשר נשלמת פב"פ יש לה שם אחר בפ"ע -- אדני או אלהים, כפי הזמנים או המציאות ,ואינה טפילה אליו כנזכר בזוהר.
וכבר אמרנו כי המלכות נקרא אדני גם עתה בקטנותו לוקחת השם הזה ונרמזה בו אך הוא בסוד מנין וחשבון ולא ממש בשם אדני רק בדרך חשבון. כיצד? כשתמנה ב' מוחין אלו שם אלהים דאלפי"ן ודההי"ן הם גימטריא תוק"ף, כי אלו מוחין דקטנות הם דינין ותוקף גמור, וכשתחבר עמהם שם אלהים אמצעי שהוא פשוט -- גימטריא תרע"א כחושבן אדני במלואו.
אמנם בעיבור ב' דמוחין -- אז כבר ידעת איך הת"ת דז"א נעשה כלי בית קיבול למוח הדעת, ועולין ב' שלישים של הת"ת להיותן בסוד הדעת, ואז גם המלכות שהיא שם באחוריים הת"ת עולה עמו ואינה יורדת, ונשארה שם בחינתה במקום הדעת. הרי שכל ג' בחינות אלו יש לנוקבא בקו האמצעי שהוא דת"י. ובזה נתבאר ענין "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". הרי עד עתה בארנו אות ה' מנקבה שהוא בצאתה מבטן אמה בעיבור א', ועדיין אינה נקרא קטנה ממש, רק ה' תתאה, כי אין לה רק מדה א':
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |