עמוד:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf/94

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה עבר הגהה

(כמו מן גְבַר גֶבֶר) וממנו אֲנָשִים, וממנו אמרו אִנְשָה וא״חכ אִשָה, אמנם שם איש כך היה מתחלתו, וממנו יֵש, ובארמית אִיתַי. (כד) על כן יעזב איש: על כן אינו משמש אלא על מה שעבר ועל מה שהוא עתה, ולכן על העתיד, לפיכך אין אלה דברי אדם, אלא דברי משה, מלבד כי אדם לא ידע עדיין אב ואם. ופירוש הכתוב: ממה שאשת האדם לוקחה מצלעו, מזה נמשך עוצם הדבקות שבין אדם ואשתו, ונמשך שאדם מניח אביו ואמו ודבק באשתו. ואין הכוונה שכל אדם עוזב אביו ואמו, אלא שכל כך היא דבקות האדם לאשתו שאם יצטרך לעזוב אותה או לעזוב אביו ואמו, הוא בוחר (על הרוב) לעזוב אביו ואמו ולא לעזוב את אשתו. וזה כלל גדול בל״הק, בתורה בנביאים ובכתובים, ובמשנה ובתלמוד ובמדרשים, שלאהבת הקצור יזכירו הקצה האתרון מן הדבר, והכוונה על כל מה שלפני הקצה, ואפילו הקצה עצמו אע״פי שהקצה עצמו תהיה מציאותו מועטת. לדוגמא כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך (שמות כ״ג), וכל שכן אם אינו שונאך, אלא שהזכיר הקצה האתרון, ובמשנה: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים וכו׳, הזכירו הקצה האתרון, שאפילו תהיה ההוצאה קלה מאד כזו, ואפי׳ תהיה למצוה, לתת לחם לרעבים, היא אסורה. ובברייתא: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו׳, אפילו תצטרך לחיות חיי צער כאלה, עם כל זה תעמול בתורה. ובתלמוד: פשוט נבילתא בשוקא וטול אגרא, הכוונה עשה מלאכה, ואפילו בלתי נכבדת, ואפילו בזויה בתכלית, וכאלה לאלפים. והיו לבשר אחד: הם דבקים זה בזה כל כך כאלו אינם אלא גוף אחד; ומזה מליצת שְׁאֵר בָשָׂר, ענינה קורבה גדולה, ומזה אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כ״ט י״ד). והנה המעשה הזה להורות ניתן כי האדם איננו כשאר בעלי חיים, שהזכר פוגע בנקבה ומזדווג לה והולך לו, ועל ידי כן לא תתחבר מהם משפחה, ולא יהיו לאגודה אחת, אבל האדם הוא מדיני בטבעו, וזה על ידי ששָׂם הבורא בתולדתו שאחרי הזדווגו לאשה לא תפרד דעתו ממנה כְשֶמִלֵא תאותו, ויעזבנה וילך, אך נפשו נקשרת בנפשה ואוהב להשאר עמה בחברה, ומזה תִתְהַוֶינָה המשפחות והמדינות. והנה ספור לקיחת חוה מצלע אדם בא ללמד כי כן ראוי לאדם לדבק באשתו, ולא לעשות כמעשה הבהמה, וזה יביא את האדם לאהוב את אשתו כגופו,