עמוד:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf/80

21

Genesi I.

ולפ"ז לפי זה יפה נאמר לשון זה אצל ומלאו את הארץ, כי למלאותה צריך שיכבשוה מיד החיות, וכן פירש ורדו וגו'. ורדו בדגת הים ובעוף השמים אע"פי אף על פי שאינם משתעבדים לאדם לעבוד עבודתו, הנה האדם משתמש בהם לכל צרכיו לאכילתו ולמלאכתו. (כט) זורע זרע כמו מזריע זרע (פסוק י"א). אשר בו פרי עץ לפי שאין מלת פרי פרטית לפרי האילן, כי יש פרי האדמה ופרי הבטן, וכל דבר היוצא מדבר אחר נקרא פרי לאותו דבר, אמר אשר בו פרי עץ, כלו' כלומר הפרי הפרטי לאילן. (ל) ולכל חית הארץ כולל בהמה בכלל חיה. אשר בו נפש חיה נשימה של חיות, עיין למעלה פסוק כ'. את כל ירק עשב ירק של עשב, כלו' כלומר עשב ירוק, כמו למטה (ג' כ"ד) להט החרב חרב שהיא לוהטת, ורצוי לרוב אחיו (סוף אסתר) לאחיו המרובים, והנה נתן לאדם כל עשב זורע זרע וכל עץ פרי, ולשאר ב"ח בעלי חיים רק ירק עשב, הצומח בלי זריעה, והכוונה בזה כי האדם יש בו דעת לזרוע, ולא כן שאר ב"ח בעלי חיים, ואין להוציא מזה כדעת Grotius שנאסר פרי העץ לב"ח בעלי חיים, ולא כדעת Clericus שלא דבֶר משה בדיוק, רק באמת הלשון מדוקדק מאד, כי לא השליט את שאר החיים על הזרעים ופרי העץ מאחר שלא נתן בהם דעת לזרוע ולנטוע בכל מקום שירצו, כמו שנתן לאדם. והנה יש לשאול למה לא הזכיר אכילת הבשר לא אצל האדם ולא אצל החיות? וכבר האמינו רבים שלא הותרה שחיטת הבהמות קודם המבול, וזה רחוק מאד, מאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שִנָיו הוא מוכשר לאכילת הזרעים והבשר בשוה, ואם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר, לא היה יוצר גופו מוכשר לכך. ונ"ל נראה לי כי היתר אכילת הבשר נכלל בלשון ורדו בדגת הים וגו' כי כן לנח (ט' ב') אחר שאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' בידכם נִתָנו פירש ואמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. אלא שלאדם לא הוצרך לפרש יותר, ולנח מפני שהוצרך להזהיר על שפיכות דם האדם, הקדים לומר שאינו אוסר שחיטת הבהמות. ויש להוסיף כי מאמר ורדו בדגת הים הוא ראיה ברורה שהריגת ב"ח בעלי חיים מותרת, כי איך יתכן למשול בדגים בלי שיצאו מן המים וימותו? ואין לומר שהכוונה לעשות מהם אחרי מותם שמן דגים ולהשתמש בְשִנֵהם, כי אין רדוי וממשלה להשתמש בדבר מת אלא למשול בגוף חי אם להעבידו אם להמיתו. ומה שאמרו (סנהדרין כ"ט ב') הנהיג בעיזא ושיבוטא ההוא מלתא דלא שכיחא. ותלמידי שלום שמעון מודינא משיב (היום כ"ג תמוז תרכ"ה) שאין מכאן ראיה גמורה להיתר אכילת הבשר לאדם, כי