ש"ץ:
בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ.
קהל וש"ץ:
בָּרוּךְ יְיָ הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד.
הקהל בלחש:[1]
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן, וּמִבִּלְעָדָיו אֵין אֱלֹהִים. סֹֽלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו; וּשְׁמוֹ מְרוֹמָם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וְעַד. יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹֽשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם, וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל.
הַמֵּאִיר לָאָֽרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶֽיהָ בְּרַחֲמִים, וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכׇל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. מָה רַבּוּ מַעֲשֶֽׂיךָ, יְיָ; כֻּלָּם בְּחׇכְמָה עָשִֽׂיתָ; מָלְאָה הָאָֽרֶץ קִנְיָנֶֽךָ. הַמֶּֽלֶךְ הַמְּרוֹמָם לְבַדּוֹ מֵאָז, הַמְּשֻׁבָּח וְהַמְּפֹאָר וְהַמִּתְנַשֵּׂא מִימוֹת עוֹלָם. אֱלֹהֵי עוֹלָם, בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵֽינוּ, אֲדוֹן עֻזֵּֽנוּ, צוּר מִשְׂגַּבֵּֽנוּ, מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ, מִשְׂגָּב בַּעֲדֵֽנוּ.
אֵל בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה, הֵכִין וּפָעַל זׇהֳרֵי חַמָּה, טוֹב יָצַר כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, מְאוֹרוֹת נָתַן סְבִיבוֹת עֻזּוֹ, פִּנּוֹת צְבָאָיו קְדוֹשִׁים, רוֹמְמֵי שַׁדַּי, תָּמִיד מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּקְדֻשָּׁתוֹ. תִּתְבָּרַךְ, יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, עַל שֶֽׁבַח מַעֲשֵׂה יָדֶֽיךָ, וְעַל מְאֽוֹרֵי אוֹר שֶׁעָשִֽׂיתָ; יְפָאֲרֽוּךָ סֶּֽלָה.
תִּתְבָּרַךְ צוּרֵֽנוּ, מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ, בּוֹרֵא קְדוֹשִׁים; יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּֽנוּ, יוֹצֵר מְשָׁרְתִים, וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם, וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה, יַֽחַד בְּקוֹל, דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם. כֻּלָם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים, כֻּלָּםהערות
- ^ תפילת "יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח" הייתה מיועדת לאמירה בלחש ע"י הקהל בזמן שהחזן שר באריכות את המילים "בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ". כיום המנהג הזה כמעט ואינו מוכר, במיוחד לא בארץ ישראל.
