לאחר קריאת התורה אומר הש"ץ חצי קדיש:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ; וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן, וּבְחַיֵּי דְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא, לְעֵֽלָּא (לְעֵֽלָּא) מִן כׇּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מגביהים את ספר התורה והקהל אומר:
וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל פִּי יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה.
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶֽיהָ מְאֻשָּׁר. דְּרָכֶֽיהָ דַרְכֵי נֹֽעַם, וְכׇל נְתִיבוֹתֶֽיהָ שָׁלוֹם. אֹֽרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאלָהּ עֹֽשֶׁר וְכָבוֹד. יְיָ חָפֵץ לְמַֽעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.
לפני קריאת ההפטרה, המפטיר מברך (בטעמי המקרא של ההפטרה):[1]
בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה יְיָ֙ אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ מֶ֣לֶךְ הָֽעוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַר֙ בִּנְבִיאִ֣ים טוֹבִ֔ים וְרָצָ֥ה בְדִבְרֵיהֶ֖ם הַנֶּֽאֱמָרִ֣ים בֶּֽאֱמֶ֑ת בָּר֨וּךְ אַתָּ֜ה יְיָ֗ הַבּוֹחֵ֤ר בַּתּוֹרָה֙ וּבְמֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ וּבְיִשְׂרָאֵ֣ל עַמּ֔וֹ וּבִנְבִיאֵ֥י הָֽאֱמֶ֖ת וָצֶֽדֶק׃הערה
- ^ מנהג אשכנז לשיר את הברכה לפני ההפטרה בטעמי המקרא, ובעקבות זה הדפיסו אותה בטעמי המקרא בסידורי אשכנז. כך נעשה גם בסידור בירנבוים, אך חלו אי-דיוקים במהדורתו. ערכנו ותיקנו את הברכה כאן לפי מחזור היידנהיים וסידור עבודת ישראל לר"י בער (שעליו מבוסס סידור בירנבוים). היידנהיים ובער ציינו געיה קלה (מתג) בכל הברה הראויה לכך, כמו שמקובל בספרי אשכנז (וכך גם עשה בירנבוים עצמו בתיבה "הָֽאֱמֶ֖ת" בסוף הברכה). הוספת הגעיה הקלה ותיקונים לאי-דיוקים נוספים צוינו בתיעוד הנוסח שבדף העריכה. למידע על המנהג לשיר את הברכה בטעמי המקרא של ההפטרה, ראו בדיון הזה (ובמיוחד את ההודעה הזאת). לנו נראה שההטעמה בתחילת הברכה (כמו שהיא נדפסת ברוב הסידורים) אכן מבוססת על פסוק בדברי הימים (דה"א כט,י); אך לא חששו כל כך לכללי ההטעמה (כגון שאין תרי פשטין אלא אחרי רביע) בגלל שעצם המנהג נועד רק כדי להכניס את הקורא ואת הקהל לנעימה המיוחדת של ההפטרה.
