אשר לעלה אחר המצאו במציאות אשר לעלול, כמו שלא ימנע בגשם שיהיה חם אחר שהיה קר, וזה מבואר בנפשו. - ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמר בה שאי אפשר שישיג השכל ההיולאני השכל הפועל, שאם היה הדבר כן, הנה ההווה שב נצחי. הנה היא גם כן בלתי צודקת, כי לא יחויב מזאת ההנחה שישוב ההווה נצחי. וזה כי המושכל אשר יקנהו השכל ההיולאני בהשיגו השכל הפועל הוא מתחדש בשכל ההיולאני ואם אינו מתחדש בעצמותו. ולזה יחויב, אם קבלנו שיהיה כל הווה נפסד, ביהיה זה המושכל נפסד מהשכל ההיולאני, ואף על פי שאי אפשר בו ההפסד בעצמותו. וזה אינו בטל, כי הוא מבואר שאיננו נמנע הפסדו מהשכל ההיולאני מפני המנע הפסדו בעצמותו. ולזה הוא מבואר שלא יבוטל באחת מאלו הטענות דעת האומרים שהוא אפשר בשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל.
פרק אחד עשר
נבאר בו שאי אפשר שישיג השכל ההיולאני השכל הפועל עד שיהיו שניהם דבר אחד מכל פנים.
ואחר שזכרנו דעות הקודמים בענין ההשארות, ובארנו שלא יחויב באחת מאלו הדעות שיהיה צודק מצד מה שטען בעל הדעות ההוא לקיים אותו, ולא יבוטלו גם כן על כל פנים דעות החולקים עמו. הנה ראוי שנחקור אנחנו בזה לפי הענין בעצמו, עד שנדע איזה דעת מאלו הוא הצודק. וראוי שלא יעלם ממנו שכבר התבאר ממה שזכרנו מאלו הטענות שאלו המושכלות הן הוות בשכל ההיולאני, ושהשכל הנקנה הוא נבדל. ושאם הוא מחויב בכל מתחדש שיהיה נפסד, כמו שיחשב ממה שהתבאר בספר השמים והעולם, הנה הוא מבואר שכבר יחויב שלא יהיה בכאן השארות נפשיי, כמו שהיה רואה אבונצר. ולזה ראוי שנחקור אנחנו אם הוא מחויב בכל הווה שיהיה נפסד, אם לא. ואם היה שלא יהיה זה מחויב, האם זה ההווה מחויב שיפסד, רוצה לומר המושכל אשר יקנהו השכל ההיולאני, או הוא בלתי אפשר שיפסד, או יהיה ממנו מה שיפסד וממנו מה שלא יפסד.
ונאמר שכבר התבאר בזה הספר בחקרנו בחדוש העולם וקדמותו שלא יחוייב מהבאור שעשה הפלוסוף בספר השמים והעולם שיהיה כל הווה נפסד, ולזה הוא מבואר שלא יחויב מפני זה שלא יהיה בכאן השארות נפשיי. ובהיות הענין כן, הנה ראוי שנחקור מזה ההווה, ר"ל השכל הנקנה לשכל ההיולאני, אם הוא נפסד, או בלתי נפסד, או יהיה ממנו מה שיפסד, כאלו תאמר המושכלות אשר באלו הדברים, וממנו
