הגמור, לפי שהם כלם בעבור הצורה האנושית. ובהיות הענין כן, לא יחויב בשכל ההיולאני, מפני התנועעו אל המושכלות אשר הם כח מצד פעל מצד, שיתנועע אל המושכל אשר הוא פעל גמור. ואולם שאלו המושכלות הם לפי הנחתם פען מצד כח מצד הוא מבואר, לפי שהשכל ההיולני מתנועע בהם מן הכח אל הפעל, ולזה יחויב שיהיה פעל מה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהוא בלתי מחויב באחת מאלו הטענות שיהיה אפשר לשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל, ולזה לא יבוטל באחת מאלו הטענות דעת אבונצר.
ואולם הטענה אשר קיימו ממנה שכאשר השכיל השכל ההיולאני השכל הפועל, ישוב נצחי, והיא אשר אמרו בה כי מפני שאין זה המושכל מתחדש בעצמו, לא יחויב בשכל ההיולאני כשהשיג אותו שיפסד, אבל ישוב נצחי, מפני שהשכל הפועל אשר הוא בעינו הוא נצחי. הנה סותרת הנחתם במה שיניחו שכל הווה נפסד. וזה שאם היה שלא יהיה המושכל מתחדש בעצמותו כשישיגהו השכל ההיולאני, הנה הוא מתחדש בשכל ההיולאני, ולזה יחויב מהנחתם שיהיה נפסד מצד אשר הוא מתחדש, רצוני שתסור זאת הצורה מהשכל ההיולאני ואם לא תפסד בעצמותה, וזה מבואר בנפשו. ולזה היה אבונצר שומר הנחתו יותר מהם. האלהים, אם לא שיאמרו שהשכל ההיולאני הוא השכל הפועל בעצמו, אלא שקרה לו שלא ישכיל עצמו בעת מה מפני דבקותו אלינו, כמו שהיה אבן רשד אומר בקצת אגרותיו ובבאורו לספר הנפש ובפירושו למה שאחר הטבע. והנה בארנו במה שקדם מה שיחוייב לזאת ההנחה מהבטול.
ואולם הטענה הראשונה מהטענות אשר יקיים בהם אבן סינא שאלו המושכלות הם בלתי הוות ולא נפסדות, והיא אשר אמר בה כי מפני שהמושכל מאלו המושכלות הוא הנמצא בהם בשכל ההיולאני, הנה יחוייב בהם שתהיינה נבדלות, שאם היו היולניות, היה המושכל מהם זולת הנמצא, ומפני שהן נבדלות, הנה הן בהכרח בלתי הוות ובלתי נפסדות. הנה אומר שמה שיחויב מזאת הטענה הוא שתהיינה אלו המושכלות נבדלות, ואמנם לא יחויב ממנה שתהיינה בלתי הוות, מה שלא התבאר שאי אפשר לנבדל שיהיה הווה בזה האופן שיתחדשו בו אלו המושכלות בשכל ההיולאני. וזה כי זאת ההויה נאמרת בשתוף השם עם ההויה שבאר הפלוסוף שאי אפשר שתהיה בצורה בעצמותה, וזה ממה שלא התבאר באור שלם, אבל הוא אולי כמו שהתבאר אחר זה. ובכלל הנה ראוי שיהיו הדעות האמתיות נמשכות אחר המציאות, לא שנכחיש המציאות לקיים הדעת אשר לנו בדברים. ובהיות הענין כן, הנה יהיה מחויב באלו המושכלות שתהיינה
