ואולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאם לא היו המושכלות מתרבות בהתרבות נושאיהם, הנה יחוייב כשלמד איש מושכל מה או שכחו שילמדוהו שאר האנשים או ישכחוהו, הנה אומר שהיא גם כן בלתי צודקת. וזה לא ימנע באחד במספר היות לו יחסים מתחלפים לאישים מתחלפים, וזה כי השמש, דרך משל, הוא אחד בעינו, והוא קרוב לזה האיש יותר מזה האיש, ושוקע באופק אחד וזורח באופק אחר. ולזה הוא מבואר שאיננו נמנע היות המושכל מתחדש לזה האיש ובלתי מתחדש לזה האיש, עם היותו אחד במספר בהם. ולא יחוייב מפני היות הפעל אחד במספר שיהיה הכח אל הפעל ההוא אחד במספר, כמו שזכרו בזאת הטענה. כי זה אמנם היה צודק אלו היה הפעל דבר היולאני, אבל בשיונח נבדל לא יחוייב זה, וזה מבואר למעיין בזה הספר. - ואמנם לאבן סינא התחייב זה הבטול בהכרח, לפי שהוא יניח הכח אחד במספר, כי כבר אמר בשכל ההיולאני שהוא נבדל ובלתי הווה ולא נפסד: ואולם הטענה השלישית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאם לא היו המושכלות מתרבות בהתרבות נושאיהם, לא יהיה בכאן למוד ולא שכחה, היא גם כן בלתי צודקת. וזה שאם היה שהודינו להם שאין לדבר הנבדל הויה ולא הפסד, הנה לא ימנע מפני זה היות אלו המושכלות מתחדשות בשכל ההיולאני ונפסדות ממנו, ואמנם מה שהוא נמנע הוא שתהיינה מתחדשות בעצמותם או נפסדות.
ואולם ההקדמה השנית מההקדמות אשר בנו עליהם דעתם בעלי זה הדעת, והיא האומרת שכל הווה נפסד, הנה יתבאר במה שיבא שהיא בלתי צודקת, ושהבאור שבאר ממנו הפלוסוף זאת ההקדמה היא בלתי שופטת על כל פנים באמותה. - ואולם הטענה הראשונה מהטענות שזכרנו שיקיימו בהם שהוא אפשר שיגיע השכל ההיולאני השכל הפועל, והיא אשר אמרו בה כי מפני שכבר אמר ארסטוטלוס שיחס השכל אל המושכל הוא יחס החוש אל המוחש, והיה החוש יכול לקבל המוחש בפעל, הנה השכל יכול לקנות המושכלות בפעל, והוא השכל הפועל לפי מה שאמרו בזאת הטענה. הנה אומר שלא יחוייב ממנה שיהיה אפשר לשכל ההיולאני שישיג השכל הפועל. וזה שההקש אר חייבו ממנו זה הוא הקש המשלי, והקש המשלי לא יתן האמת על כל פנים. ועוד שמזה ההקש בעינו יתבאר הפך מה שחייבו ממנו. וזה שאנחנו נאמר שכמו שהחוש אין לו כח לקבל המוחש בעצמו, אבל יקבל דבר מתיחס דומה לו, והמשל כי העין לא יקבל המראה בעינו
