במקרה, ר"ל מצד שהם צריכות במציאותם בו אל דבר הוא נמשך לשנוי, והיא ההשגה החושיית, ולזה נראה שכבר יתחדש בו המושכל לפעמים זמן רב אחר השנוי אשר השתנה החוש מהמוחש. ועוד שאם יודו שמה שבמציאותו נמשך לשנוי במקרה הוא היולני, הנה יתחייב להם שיהיה היולאני המושכל אשר יגיע לשכל ההיולאני בהשיגו השכל הפועל. וזה שהם יאמינו כי זאת ההרגשה צריכה במציאותה אל השגת אלו המושכלות אשר הם צריכות במציאותם אל דבר הוא נמשך לשנוי בעצמות, ולזה יהיה זה המושכל צריך במציאותו אל דבר הוא נמשך לשנוי בעצמות. ואם הענין כן, הנה יחויב על פי מאמרם שיהיה זה המושכל נפסד, וזה הפך מה שהניחו אותו. אולם הטענה השנית מאלו הטענות, והיא אשר אמרו בה שאלו המושכלות הם מתרבות בהתרבות נושאיהם, כמו הענין בצורות ההיולאניות, ולזה יחויב שתהיינה היולניות. הנה נבאר שהיא גם כן בלתי מחויבת מהצד אשר יחייבו אותה ממנו. וזה שהם טענו בה שלש טענות. האחת שהם נסמכות אל האישים הנמצאים חוץ לנפש. והשנית שאם לא הונח הענין כן, יחוייב כשילמד איש מושכל מה או שכח אותו, שילמדוהו שאר האנשים או ישכחוהו. והשלישית שאם לא הונח הענין כן, לא יהיה בכאן למוד ולא שכחה.
ונאמר שהטענה הראשונה מאלו הטענות היא בלתי צודקת. וזה שהם כבר קיימו אותה משני צדדים. הצד האחד מפני שהצדק במושכל יסמך אל מה שימצא מהאישים חוץ לנפש. והשני שאלו המושכלות הם כלליות, והמציאות אשר יהיה לכללי הוא מצד הפרטי הנמצא חוץ לנפש.
והנה נבאר כי הצד הראשון מאלו הוא בלתי צודק, והוא אשר אמרו בו שלמה שהיה המציאות אלו המושכלות מצד האישים אשר הם נסמכים להם, והיו האישים אשר יסמך להם המושכל אשר לראובן זולת האישים אשר יסמך להם המושכל אשר לשמעון, הנה יהיה המושכל מתרבה, ויחויב מפני זה שיהיה היולני. וזה כי לא ימנע הענין בזה מחלוקה, אם שיהיה מציאות המושכל נסמך אל הדמיונות האישים הנמצאים בעת ההיא, או שיהיה נסמך אל הדמיונות האישים אשר התחדש מההרגש אשר היה לחושים בהם, או שיהיה נסמך אל אי זה איש הזדמן: ואם הנחנו שיהיה נסמך אל דמיונות האישים אשר התחדש המושכל בשכל ההיולי מההרגש אשר היה לחושים בהם, ויהיה מתרבה מזה הצד, הנה יתחייבו מזה שקרים רבים. מהם, שכבר יחויב מזאת ההנחה שיפסד המושכל בהפסד האישים אשר התחדש המושכל מהם. וזה שאם היה מהכרח מציאות המושכל שימצאו האישים אשר חדושו בשכל ההיולאני היה מההרגש אשר היה לחושים בהם, הנה יחויב
