מפני שהוא הווה, כבר יחוייב בו שיהיה נפסד. ואם היה משיג השכל הפועל, ישוב הוא הוא, ויהיה בלתי אפשר בו ההפסד, וזה בלתי אפשר.
פרק עשירי
נבאר בו שהשכל הנקנה הוא נצחי.
ואחר שכבר זכרנו דעות הקודמים בזאת השאלה והטענות המקיימות דעת דעת מהם, ראוי שנעיין באלו הטענות אם קויים בהם מה שיקיימו אותו קיום אמתי אם לאו. ולפי שקרה באלו הטענות המקיימות דעת דעת מאלו הדעות שתהיינה מבטלות הדעת אשר הוא מקבילו, ראוי שנעיין אם יבוטל בהם הדעת שיבטלהו בטול אמתי אם לא.
ונאמר שהוא מבואר שהטענה הראשונה מהטענות שזכרנו המקיימות שאלו המושכלות אשר יקנם השכל ההיולאני הוות ומתחדשות בו, כבר יקוים בה קיום אמתי שאלו המושכלות מתחדשות בו, ולא יחויב מהטענה ההיא שתהיינה הוות בעצמותם, וזה מבואר בנפשו ממה שזכרנו מהטענה ההיא. והוא מבואר שלא יחויב גם כן שתהיינה הוות בעצמותם מפני מה שהתבאר בטענה ההיא שאלו המושכלות מתחדשות בשכל ההיולאני ונמצאות בו בפועל אחר שהיו נמצאות בו בכח. וזה כי אין כל מה שיתחדש לו יחס מה לדבר מה, מתחדש בעצמותו, והמשל שהשמש תתחדש לו קורבה אלינו בעת הקיץ, ולא יחויב מפני זה שיהיה מתחדש בעצמותו. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שיש לאומר שיאמר שאלו המושכלות הם נמצאות בפעל תמיד, ואולם יקרה להם שיקבלם השכל ההיולאני בעת מן העתים לא בצד שיהיה להם מציאות בו זולת המציאות אשר הוא להם בנפשם, על האופן שתהיה ההשגה ההיולאנית, והיא השגת החוש ומה שינהג מנהגה, זולת המושג ההיולאני הנמצא חוץ לנפש. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יבוטל בזאת הטענה דעת מאלו הדעות השלש אשר זכרנו לקודמים בזאת השאלה, ואולם יבוטל בה בטול אמתי דעת אפלטון במה שהיה אומר שאלו המושכלות הם תמיד בשכל ההיולאני בפעל. ואולם מה שחייבו בטענה השנית מאלו הטענות מאלו המושכלות שתהיינה מתחדשות בעצמותם, לפי שהמושכל מהם אינו מה הוא נמצא חוץ לנפש בעינו. הנה נבאר שאינו מחויב על כל פנים. וזה שהם טענו, לאמת שהמושכל מהם אינו מה שהוא נמצא חוץ לנפש, שלש טענות. האחת שהמושכלות הם כלליות ואין הכללי נמצא חוץ לנפש כי אם בכח. והשנית שהמושכלות הם למהות ולטבע הכולל, והטבע הכולל איננו נמצא בפרטים הנמצאים חוץ לנפש
