ואמר בלעם בעת שהיה נביא לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וכבר נמצא בדברי הנביאים עליהם השלום שהשם יתברך יתנחם על קצת הדברים, כאמרו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו כי חנון ה' ונחם על הרעה.
ואם אי אפשר שיותר זה הספק בהניחנו שהשם יתברך יודע הדברים הפרטיים בצד אשר הם בו פרטיים, וכבר יותר בקלות בהניחנו שהוא יתברך ידע אותם באופן אשר הנחנו, הוא מבואר שראוי מצד התורה שתונח ידיעת השם יתברך אלו הדברים אשר בכאן על האופן אשר הנחנו אותה. ואולם שזה הספק יותר בקלות לפי מה שהנחנו מענין ידיעת השם יתברך אלו הדברים הוא מבואר. וזה שידיעתו יתברך לא תשפט שיגיע המקרה ההוא לאיש הזה, אבל תשפט על כל מי שסדורו זה הסדור מהצד שאלו המקרים בו מסודרים, עם ידיעתו יתברך שזה הדבר הוא אפשרי שלא יגיע מצד הבחירה האנושית. ואולם כשנניח שהוא ידע זה הענין בזה האיש הפרטי במה שהוא פרטי, הנה כבר ימשך לזה שישתנה רצונו יתברך. ובכלל הנה לא ימצא בדברי הנביאים עליהם השלום מה שיחויב ממנו שתהיה ידיעת השם יתברך על זולת מה שהנחנו אותו לפי מה שהביא אליו העיון. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שראוי שנמשך בזה הענין אל העיון. וזה שכאשר היתה חולקת התורה בקצת הדברים אשר התבאר מצד העיון לפי מה שיראה מפשוטי דבריה, היה ראוי שנפרשם בדרך יאותו אל העיון, בשלא תהרוס בזה פנה מפנות התוריות, כמו שעשה הרב המורה זכרונו לברכה בדברים רבים ממנו בספרו הנכבד מורה הנבוכים. כל שכן שהוא ראוי שלא נחלוק על העיון כשלא נמצא התורה חולקת עליו. והנה ספר הרב המורה זכרונו לברכה בפרק העשרים מהחלק השלישי מספרו הנכבד מורה הנבוכים שכבר נטו קצת בעלי העיון שהידיעה נתלית במין ומתפשטת על שאר אישי המין בענין אחד, ואמר שזה הוא דעת כל בעל תורה לפי מה שהביא אליו הכרח העיון. הנה כבר התבאר שדעתו היא שזה הדעת מסכים גם כן לדעת תורתנו, וידמה שהחכם רב אברהם אבן עזרא זכרונו לברכה הוא מזה הכת, כי הוא אמר בפירושו לדברי התורה והאמת שהוא ידע כל חלק על דרך חלק. וכבר יראה הראות יותר שלם שדעת תורתנו בענין ידיעת השם יתברך מסכים למה שהביא אליו העיון במה שיבאא אחר זה אצל המאמר בהשגחה לפי דעת תורתינו.
