אחר ידיעה, ויתכן שלא תשלם לו ידיעה לעולם במה שימשך מזה הדבר העשוי, אם היו הענינים אשר ימשך חדושם ממנו רבי המספר מאד. ובהיות הענין כן, והיה השם יתברך פועל הנמצא בכללו, הנה הוא אם כן יודע מה שיתחדש בו ידיעה אמתית שלימה בלתי מתיחסת לידיעתנו. וזה כי הוא ידע בידיעה אחת כל מה שנתחדש בו מצד טבעו אשר הטביעו, ואנחנו אמנם נדע ממנו המתחדש בהתחדשו. ולזה אין ראוי שנקיש בין ידיעתנו לידיעת השם יתברך, בשנאמר שאם היו להשם יתברך אלו הידיעות, היו לו ידיעות רבות, ויהיה עצמותו מתרבה. וזה שמה שיודע אצלנו בידיעות רבות במספר יודע לשם יתברך בידיעה אחת, כמו שקדם, אבל כבר יודע לו בידיעה אחת מאלו הדברים, מה שלא יתכן שיושג לנו בידיעות רבות, כי לא תקיף ידיעתנו ברבוי הדברים המתחדשים בעולם מצד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו.
הנה שתי אלו הטענות אשר זכרם הרב המורה זכרונו לברכה בחלק השלישי מספרו הנכבד מורה הנבוכים לקיים בהם שהשם יתברך יודע כל אלו הדברים הפרטיים. והוא מבואר שזאת הטענה השנית, עם שתקיים שהשם יתברך יודע כל הדברים המתחדשים, הנה היא תבטל קצת הטענות אשר היו הפלוסופים מבטלים בהם שיהיה השם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים. והנה קצת הפלוסופים סלקו מעליהם הטענה הראשונה מהטענות אשר זכרנו לקיים בהם שהשם יתברך יודע אלו הדברים הפרטיים כלם בשאמרו שלא יחויב מהנחתנו שהשם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים שייוחס לשם יתברך חסרון, כי אין כל העדר חסרון, ואולם הוא חסרון למי שדרכו שיתואר בקנין ההוא, לא למי שאין דרכו שיתואר בקנין ההוא, והמשל שהתנועה היא שלמות מה לבעלי הנפשות, ואין אמרנו בשם יתברך שהוא בלתי מתנועע חסרון, אבל הוא שלמות, וכזה יאמרו שהיות השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים אינו חסרון, אבל שלמות, לפי שידיעתו בנכבד שבידועים לא באלו הידועים הפחותים, ולזה אמר הפלוסוף במאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע כי מי שלא יראה הרבה מהדברים הוא יותר טוב ממי שיראה.
וכבר סלק מעליו הרב המורה זכרונו לברכה כל הטענות הקודמות וכיוצא בהם ממה שיחשב שיחויב ממנו שיהיה השם יתברך בלתי יודע אלו הדברים הפרטיים בשאמר שאין ראוי שנקיש בין ידיעתנו וידיעת השם יתברך, כי כגבוה מדרגת מציאותו יתברך ממדרגת מציאותנו כן גבהה מדרגת ידיעתו ממדרגת ידיעתנו, וזה מחויב, לפי שידיעתו הוא עצמו, כמו שביארו הפלוסופים. ולזה הרבה הרב המורה זכרונו לברכה
