הקדמה
אמר הצעיר שמואל דוד בן חזקיה לוצאטו, כאשר שבו אבותינו מבבל אל הארץ אשר נתן ה׳ לאבותם, מקץ שבעים שנה אשר ישבו בקרב עובדי אלילים, מקום אשר לולא ה׳ צבאות הותיר להם שרידי סגולה, כמעט שכחו לשונם ותורתם, ויתערבו בגוים להיות לעם אחד, התחזקו השרידים ההם אשר הותיר ה׳ בתוכם להשיב התורה לאיתנה, ותהי ראשית מלאכתם לקרוא באזני העם בספר תורת האלהים; ואולם כי לא היו רוב העם מבינים דברי התורה, ככתבם וכלשונם, כי לא היו מכירים לדבר יהודית, גם זאת עשו להם מצדיקי הרבים אשר ביניהם, לפרוש להם את פי ה׳ בלשון אחרת אשר שפתיהם ברור מללו ולא כבדו אזניהם משמוע, ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא, מפורש זה תרגום.
ומאז והלאה גם כי ישבו על ארצם לבטח, רחוקים מבני בבל ודבר אין להם עמהם, וגם כי אבדה אבוד מלכות ששך, ויושבי לב קמי זרים משלו בהם, עוד לשון ארמית נותרה בקרב בת ציון, ועוד העם מדברים בה וכותבים בה איש אל רעהו, לא נשאר פלטה ללשון יהודה כי אם בקרב החכמים, אשר שמרו ידיעתה בתלמודם, ובה יסדו התפילות, ובה הודיעו את תלמידיהם את חקי האלהים ודרכי המוסר והמזמה, ככל אשר אנחנו רואים בפרקי אבות ובכל יתר המשנה. ומן העת ההיא החלה לשון יהודה לעטות מעיל תפארה, ולהקרא בשם הנכבד לשון הקדש, כי אז לא היתה עוד כימי קדם שפת ההמון, שפת העם והכהן, שפת העבד ואדוניו, שפת השפחה והגברת, רק הושם גבולה בקדש, לדבר בה לפני האלהים, וללמוד בה את חקותיו ואת תורותיו. וכן מצאנו שנקראה בשם לישן בית קודשא (תרגום ירושלמי המכונה ליונתן בראשית ל״א מ״ז ומ״ה י״ב), כלומר הלשון המדוברת בבית המקדש, אשר שם הכהנים והשופטים, ומשם תורה יוצאה לכל ישראל; וידוע הדבר כי בספרי הקדש לא נמצא זכר לשם זה לשון הקדש, רק זה שמה אשר יקראו לה שפת
