עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/8

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דף זה לא עבר הגהה


0 הלבות פאה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו ומדרבנן לא פחות מאחר מששים בין בארץ בין בח"ל (חולץ קל"ו:> כשיעורא דראשית הגז (שט) וכתב הרמב"ם סס"א דמוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הנית ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני ה"ז מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים מוסיף ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה וכל המוסיף על הפאה מוםיפין לו עכר ואין לתוספת זה שיעור עכ"ל ומ"מ לא יעשה כל שדהו פאה כמו שיתבאר וי"א שכל אחד יוסיף לפי מדת הענוה שלו (רע"כ כמשנה ב׳ פ"א> וי"א שאם היו השבלים מלאות במקום אחד וצנומות דקית במקום אחד לא יתן פאה מן הרעות על כל השדה אלא יתן גם מהרעות גם מהטובות (ר׳"ש כס) ולדינא כולם אמת ולא פליגי: ן איתא בירושלמי (פ"א ה":) תגי אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתניתא ביתר מכשיעור אבל בכשיעיר א־מרים לו הבא גמלים וטעון והרמב"ם לא הביא זה וטעמו דזהו מילתא דפשיטא ומאי קמ"ל ונ"ל דקמ"ל דאםילו אם הבעה׳׳ב הוא איש טוב מאד ורוצה להוסיף על השיעור עד כדי שהענ ים יטענו בגמלים לא יעשה כן משום דקמפקא להו ממעשר (ובזה מומים לנרי הר"ש ע"ש>: ךן ואע"פ שעיקר מצות פאה הוא להניח בסיף שדהו מ"מ אם עבר הכעה"ב והניח פאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה וכתב הרמב"ם בפ"ב דין י"ב עבר והניח הפאת בתחית וזשרה או באמצעה ה"ז פאה וצריך שיניח בסוף השרה כשיעור הםאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפ־יש הראשונה עכ"ל, ונראה דה׳׳פ דאע׳יפ שנתן מקידם השיעור על כל השדה מ"מ על מה שנשאר בשיה אחר שהפריש הראשונה צריך להניח על זה בסופה שיעור ששים וכן מפרש בירועמי ומ"מ יש דין פאה על מה שהניח בתחלה או באמצע ג"כ ופט רין מן המעשרות יאעיג דזהו דעת ר"ש ב-שנה ג׳ פ"א וו בנן פליגי עליה כדםוכח בת!0בתא מ"מ פסק



סימן ב השלח[ בר"ש משום דסוגיית הירושלמי אתיא אליבא דר"ש ע"ש (ופן נס־ן הרע"ב) ויש מי שאומר שצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה (שס> ואינו עיקר כדמוכח בירושלמי: £ ויש להסתפק אם זה שהניח פאה בתחלה או באמצע וקצר כל שדהו ולא הניח בסוף אס מחוייב להוציא מן התלוש כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר אחר ההפרשה הראשונה כמו מי שלא הפריש פאה כלל או דילמא כיון דהניח פאה בתחלה או באמצע רק לכתחלה אמרינן ליה הנה גם בסוף אבל אם גמר הקצירה לית לן בה שהרי כבר קיים מצות פאה וכן נלע"ד עיקר דהא בירושלמי דריש לה מקרא דמהגי בדיעבד פאה אף שלא בסוף והכי איתא שם ר׳ יוסי בשם ר"ל ובקוצרכם מה ח"ל לקצור אלא אפילו יש לו כמה לקצור ר׳ יונה בשם ר"ל וכו׳ אלא אחד בתחלה ואחד בסוף ע"ש וכיון שמן התורה מועיל וודאי לא הצריכו לשייר בסוף רק לכתחלה קודם שגמר הקצירה (הפימ סי' דרי יונה הילק איר׳ יוסי ופירושו לאחר בחהלה ואחד כסיף היינו להניח בהחלה וכסוף ודבריו חמוהין לאיכ הייל לימר בחחלה וכסיף אלא יולאי דהיןן נין בחהלה וכו׳ כתו אחל לחולות ואחל נשואות והרנה כמוהו ולא סל־ני>: י בירושלמי ס"א סוף הלכה ג׳ משמע להדיא דזה שנתבאר שרשאי להוסיף על שיעור פאת כמה שירצה זהו כשבשעה שהפריש פאה כשיעור לא היתה כוונתו שיפטור בזה ידי פאה אלא היתה כו־נתו להוסיף אבל אם בשעה שהפריש היתה כוונתו שיפטור לא מהני מה שיוסיף אח"כ לשם פאה וחייבים במעשרות וזהו בין בש הפרשה היא במחובר כפי עיקר היין ובץ שלא הפריש במחובר אלא בתלוש (שיוותר שס ר"מ יתהו ר ר"י ניליש בתחכוין לסטיר וכוי נשמשינה וטי לעילס היא חים־ף והולך מה אכן קייתין אם בחחכוץ

סטיי־ ככר נסטיה אלא וכו׳ כשאינו מחכוין לסשור

יכו׳ עכ"ל וחכללי־ז ליי פאה קאי והפ"מ סי' לןזן לי־׳ יהודה ימשנה ע"ש ולא נייאה כן וכ"כ הרין נתננה ן לאו המבנה ר,א• טיש והלין נראה נס מצל הםנרא!: כתב