עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/6

אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה כלומר דבעינן כל התנאים האלו ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים, חייבין בפאה עכ"ל וכך שנינו במשנה פ"ק דפאה וכן פסק הרמב"ם שם ריש פ"ב כמו שיתבאר: ז. וז"ל הרמב"ם שם כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום, חייב בפאה וכו' כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדין והרמונים והתמרים והענבים והזיתים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן כאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים וכן ירק פטור מפני שאין מכניסין אותו לקיום. השומים והבצלים חייבים בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום. וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן עכ"ל, וכל דברים אלו שוין בין בפאה בין בלקט ושכחה דלקט בחד קרא עם פאה כתיבא ושכחה אע"ג דהוא קרא בפני עצמו מכל מקום כיון דטעמא דכל אלו שפטורים מן הפאה מפני דכתיב "קציר" כמו שכתבנו בסעיף הקודם והרי גם בשכחה כתיב לשון קציר "כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו׳" ושכחת אילנות דילפינן מזית הא בזית ישנו כל הגדרים האלו וממילא דגם בהם בעינן כל הגדרים האלו וקטניות בכלל התבואה כדדרשינן בת"כ (שם) אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל בארצכם וכיון שכלולים בלקט ופאה ממילא דכלולים גם בשכחה ועוד דבשכחה כתיב "בשדה" וקטניות ג"כ בשדה (ובלקט ופאה דרשינן שדה לאילנות כמ"ש אבל בשכחה א"צ לאילנות דלמדין מזית ודו"ק): ח. כבר כתבנו דדעת אחד מגדולי רבותינו דמן התורה אין החיוב רק בדגן תירוש ויצהר וכ"כ רבותינו בעלי התוס׳ בנדה (נ"ו.) ובפסחים (נ"ו:)

והר"ש בפ"ק דפאה אבל הרמב"ם והראב"ד (בפירושו לת"כ) והסמ"ג ורוב מפרשי המשניות ס"ל דהוי דאורייתא ולהדיא משמע כן בירושלמי (פ"ק ה"ד) שאומר מה זית וכרם מיוחדין שלקיטתן כאחת וכו' אי מה זית וכרם מיוחדין שהן חייבין בביכורים וחייבין בפאה וכו' ת"ל "קצירך" אפילו קציר אורז וקציר דוחן יאמר זית ואל יאמר כרם הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט חייב בפאה וכו' או אלו נאמר כרם ולא נאמר זית הייתי אומר כרם שהוא חייב בפרט חייב בפאה וכו' על דעתיה דר"י ניחא כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש וכו׳ כמה דתימר קציר דבר שלקיטתו כאחת וכו' וחייב בפאה ואומר אף בפועל כן אמר ר"י שניא היא דכתיב וקטפת מלילות וכו' עכ"ל. הרי להדיא דדרשות גמורות הן מדאורייתא וצ"ע: ט. כתב הרמב"ם בפ"א דין י"ד כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות הרי הכתוב הוא אומר "ובקצרכם את קציר ארצכם" וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בחו"ל מדבריהם. ויראה לי דה"ה לשאר מתנות עניים אלו, שכולן נוהגות בח"ל מדבריהם עכ"ל. וכ"כ הסמ"ג שם והמבואר בגמרא הוא בחולין (קל"ד:) לוי זרע בכישר ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל "לעני ולגר תעזוב אותם" ולא לעורבים ולעטלפים, ורב ששת היה בבבל (כ"מ): י. ותימא רבה דמעולם לא שמענו כן ואינו מבואר בכל הפוסקים שינהגו פאה בח"ל וכמ"ש בטור ושו"ע יו"ד סי' של"ב, ואולי דזה היה בזמן שהיו ישראל עוסקים הרבה בעבודת האדמה ולא במסחר ותקנו כן משום נתינת צדקה דממון לא היה מצוי להם משא"כ זה הרבה מאות שנים שבעונותינו נדחינו מדחי אל דחי ואין אנו עסוקים כלל בעבודת האדמה ובכמה מדינות אין לנו רשות לעסוק בעבודת האדמה רק מיעוטא דמיעוטא וממילא דאנו מקיימים מצות צדקה במעות ולכן נתבטלה דבכה"ג לא תקנו, ויותר נראה לומר דלא תקנו אלא בבבל ובמקומות הסמוכים לא"י כמו תרומות ומעשרות כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות תרומות ע"ש, אך לשון הרמב"ם שכתב בחו"ל משמע דאכל חו"ל קאי וצ"ע ולבד