לדלג לתוכן

עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/43

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

כד וכתב הרמב"ם אבל צבורי זיתים ששכחן תחת האילן ה"ז מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה עכ"ל כלומר דזה שקבעו הזמן לזיתים משתרד רביעה שנייה זהו להזיתים שבראש האילן המחוברים אבל התלושים המונחים של שכחה תחת האילן ומוכנים ליטול ולא נטלו וודאי נתייאשו מהם כמו בתבואה משילכו הנמושות (שם):

כה עוד כתב מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהן עכ"ל וזהו מירושלמי שם ונראה דה"פ שאנו רואים בחוש שאין מקפידין עליהן וראיה שעברו כמה פעמים דרך עליהן ולא נטלום דממילא הוי כהפקר והכל מותרים בזה ולא אמרינן דילמא יבואו עניים אחרים ויקפידו דמסתמא כשאלו אינם מקפידין גם אחרים לא יקפידו:

כו לענין אילן של זיתים שנינו (בפ"ז משנה ב׳) דכל זמן שיש לו תתתיו יש לו בראשו ויש בירושלמי שני פירושים על זה וז"ל פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו וכו' עכ"ל ונלע"ד דה"פ דהפתר הראשון הוא דאעני קאי דהנה הפאה היא תחתיו דאילן כמו בתבואה שבשדות ושכחה הוא ע"פ רוב בראשו ולכן כל זמן שיש לו פאה תחתיו יש לו שכחה בראשו אבל כשגמרו ליטול הפאה שתחתיו אין להם ליטול שכחה גם בראשו וזהו הכל כשהתחילו ליטול הפאה אבל קודם לכן כלומר קודם שהניח הבעה"ב פאה דאז אין עדיין להעניים ליטול פאה מ"מ יש לו להעני שכחה בראשו

והפתר חורן דאבעה"ב קאי וה"פ כל זמן שיש להבעה"ב תחתיו והיינו שלא הניח עדיין פאה יש לו להבעה"ב בראשו גם השכחה דהתחתון מציל על העליון כמו הקמה שמצלת על העומר (וזה שבירושלמי אח"כ הוי לר"מ):

כז ומפרשי המשניות (ר"ש ורע"ב) פירשו סתם דאבעה"ב קאי דכל זמן שיש לו זיתים תחתיו אף ששכח בראשו אין זה שכחה שהתחתון מצילתו אבל כשאין לו זיתים תחתיו ושכח בראשו יש לו שכחה וסתמו דבריהם איך ומה אבל הרמב"ם מפרש דאעני קאי וז"ל בפ"א דין י"ב כל זמן שיש לעני ליטול שכחה תחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע׳׳פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו עכ"ל ונראה שחילק הלשון שבמשנה דשני דברים הם ואינו מובן כלל וניכר שגירסא אחרת היתה לו בירושלמי (עכ"מ ומה"פ שנדחקו ואין טעם ע"ש) והראב"ד פי׳ להיפך דאם הבעה"ב שכח תחתיו הוה שכחה גם בראשו ואם לקט כל מה שתחתיו לא הוה שכחה בראשו כלל אף כששכחן לפי שהיה טרוד בלקיטת תחתיו שכח מה שבראשו ואין זה שכחה ע"ש וגם זה קשה להבין וצ"ע:

כח וכבר נתבאר דכל מתנות אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים והעניים באין ונוטלין ממנו בע"כ דהתורה זיכתה להם ואפילו בעל השדה עני מוציאין מידו ואלו המתנות אין בהם שום קדושה ויכול למוכרן אפילו לעכו"ם ולהאכילן לכל הבעלי חיים דאין קדושה רק בתרומות ומעשרות ומעשר שני וחלה וביכורים ועמ"ש בסי׳ הבא סעי׳ ה':

יד דיני מעשר עני, ובו י"ח סעיפים:

א עוד מתנה אחת זיכתה תורה לעניים בזרע הארץ והוא נקרא מעשר עני וזהו בשנה שלישית ובשנה ששית של שמיטה והיינו דשנה ראשונה ושנייה אחר שהפרישו תרומה גדולה מפרישין מעשר ראשון ומעשר שני וכן ברביעית

וחמישית ובשלישית ובששית מפרישין תחת מעשר שני מעשר עני ומניין למדנו זה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך ובא הלוי וגו׳ והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו וכן בפ׳

תבא