בהקדמת ספר ערוך השולחן לחושן משפט מנמק הגאון המחבר, אבי אמי ז״ל, כי "כל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאישורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה... וכל התורה כולה נקראת "שירה". ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה... וכי למשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונים זה מזה". אמנם "כל זה הוא לפלפול התורה, אבל להלכה למעשה לאו כל אדם זוכה לשאוב מים חיים להלכה ולמעשה מהים הגדול הזה, מפני גודל איכותו וכמותו". ואחרי הסבירו את עבודתם של "המקצרים", מן רבינו הגדול הרב אלפס ז״ל עד ״השולחן הטהור לפני ה׳, כי כולו זהב טהור; ויקח משה את עצמותיו של יוסף הצדיק והכניס דבריו בתוך דברי רבינו הבית יוסף, ושניהם כאחד בנו את כל בית ישראל בדינים הנהוגים בזמן הזה"; מוסיף הוא ואומר "ולאשר לא היתה כוונתם שיפסיקו מתוך הקיצור", על כן "קם הגאון הגדול רבי מרדכי יפה וחיבר ספרו הלבוש, והטעים מעט במשכיות דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך. אמנם מאשר אחר כך קמו רבותינו האחרונים גאוני עולם, וחיברו ספרים רבים גדולי הערך על הטור ושולחן ערוך, כמו הסמ״ע והדו״פ והב״ח והט״ז והש״ך והמג״א והחמ״ש והב״ש והע״ת והבית הלל והאו״ת ונה״מ וקצה״ח והפר״ח והפר״ת והתב״ש והפמ״ב והל״ש, ועוד כמה חיבורים מגדולי עולם, הן בחיבורים והן בשאלות ותשובות – הדר החשש והבילבול למקומו". על כן, מסיים הגאון המחבר, "חיברתי חיבורי זה וקראתיו בשם ערוך השולחן, והערכתיו עם כל מיני מטעמים".
כוונתו של המחבר היתה לחבר את חיבורו בהתאם לשולחן ערוך, רק בדינים הנוהגים בזמן הזה. רק "לשלימות מלאכת הקודש הבאתי כל הדינים אף שאין נהוגים בזמן הזה" – מוסיף המחבר בהקדמתו – "כמו דיני סנהדרין ודיני סמיכה, והמשא ומתן בדיני נפשות, והדרישה וחקירה בעדים בדיני נפשות, וכל דיני הזמה, וכן כל דיני קנסות במקומות השייכים לזה, וכמו כל דיני כפל ודיני ארבעה וחמישה, וכל דיני רוצח ועגלה ערופה, וגם דיני ערי מקלט". אבל ליותר מזה, מה שלא נוגע "לשלימות מלאכת הקודש", לא חשב אז המחבר לחבר. רק אחרי אשר גמר את
